ת"א 46186-06-12 יקבי הכורמים (תשל"ח) חברה בע"מ נ' תלם ואח'

מבוא

1. תביעה לפיצוי בסכום של 980,000 ₪ בגין הפרת הסכם למכירת בציר ענבים.

2. התובעת, חברה פרטית שבבעלותה יקב המצוי באזור התעשייה במעלה אדומים, תבעה פיצוי בגין הפרת הסכם לרכישת ענבי הכרם המצוי בבעלות הנתבעת. על פי הוראות ההסכם מיום 23.1.11 (להלן- "הסכם 2011"), הייתה התובעת אמורה לקבל ענבים מבציר שנת 2011, ואולם בסופו של יום לא קיבלה ענבים כלשהם מאותו בציר.

3. התביעה הוגשה נגד הנתבעת, שהינה אגודה שיתופית (להלן- "המושב") בעלת כרם הענבים, ונגד הנתבע, חבר המושב, שעל פי המתואר בכתב התביעה שימש בזמנים הרלוונטיים כמזכיר המושב (להלן- "נוני"). בשלבים מוקדמים של ההליך נמחקה התביעה נגד נוני מחמת חוסר מעש, לאחר שלא עלה בידי התובעת להמציא לידיו את כתב התביעה. כפי הנראה עזב נוני את הארץ במאי 2011 לאחר שהסתבך בחובות כבדים, ולא שב.

4. אקדים ואציין כי לאחר שמיעת הראיות וטענות הצדדים מצאתי שיש לאמץ את גרסת התובעת ולדחות את גרסת המושב, וכפועל יוצא יש לקבל את התביעה.

    

   תמצית טענות הצדדים

5. לטענת התובעת היה המושב צד להסכם 2011 ועל כן התחייב במישרין למכור לתובעת ענבים מבציר 2011. נטען כי הסכם 2011 הופר בידי המושב, אשר מכר את הענבים לאחרים, ולפיכך מוטלת על המושב החובה לפצות את התובעת בגין הפרת ההסכם, הן בסכום ההפסד שנגרם לה בגין אי אספקת הענבים שרכשה, הן בפיצוי המוסכם.

6. המושב טען מנגד לחוסר יריבות, מהטעם שהצדדים להסכם 2011 היו התובעת ונוני בלבד. נטען כי המושב לא היה צד להסכם 2011, שכן את הכרם השכיר המושב לנוני בשנת 2005 לתקופה בת 10 שנים. בואר כי נוני הוא זה שגידל את הענבים, מכר אותם באופן אישי והיה זכאי לכלל ההכנסות ממכירת הענבים, ובתמורה שילם למושב דמי שימוש שנתיים. המושב טען כי נוני עזב במפתיע את המושב ואת הכרם במאי 2011, תוך שהוא מותיר אחריו חובות כבדים. בעקבות עזיבתו הפתאומית של נוני נאלץ המושב להקטין את נזקיו ולשם כל טיפל בכרם ומכר את הענבים.

7. המושב הוסיף וטען כי לא היה ידוע לו דבר אודות הסכם 2011, וכי התובעת פנתה למושב לראשונה ב- 10 לאוקטובר 2010, לאחר שמרבית ענבי הכרם נמכרו, ולאחר שנותרו בכרם 10 טון בלבד של ענבים שבשל מצבם היה צורך למכרם באופן מיידי. עוד נטען כי גם לאחר פנייתה של התובעת למושב, לא ניהלה התובעת עם המושב משא ומתן לרכישת הענבים שנותרו בכרם באותו מועד.

8. אשר לנזק טען המושב כי התובעת לא הוכיחה את הנזק הנטען, וכי עתרה לפיצוי בלתי סביר. עוד טען כי אין התובעת רשאית לתבוע פיצוי מוסכם לצד פיצוי בגין הנזק שנגרם לה בפועל.

   העובדות

9. מהראיות שהובאו בפני עולה כי התקשרות ראשונה של התובעת בהסכם לרכישת ענבי הכרם הייתה עוד בשנת 2010. על פי עדותו של מר אלי שור, אחד ממנהליה של התובעת (להלן- "שור"), נודע לו בשנת 2009 כי למושב כרם ענבים גדול שניתן לרכוש ממנו ענבים. כאשר פנה למושב לצורך רכישת הענבים הופנה לנוני, אחד מחברי הוועד של המושב. נוני אף הוא הציג את עצמו בפניו של שור כחבר הוועד המנהל של המושב, והמוסמך מטעם המושב להתקשר עמו בהסכם למכירת הענבים. שור הדגיש בתצהיר עדותו הראשית כי הוא ביקש לשוחח עם מי שמוסמך לייצג את המושב, ונאמר לו כי נוני הוא דמות מרכזית ופעילה במושב, וכי הוא למעשה מוביל את המושב (סעיף 5 לתצהיר עדותו הראשית).

10. לאחר שסיכם עם נוני את פרטי הרכישה של ענבי בציר 2010, הכין שור טיוטת הסכם לרכישת הענבים. כאשר הגיע לכרם ביום 1.6.10 לא מצא את נוני בכרם, למרות שתיאם עמו את הגעתו לכרם לשם החתימה על ההסכם מבעוד מועד. בכרם פגש שור את מר איברהים עוואוואדה (להלן- "איברהים") שהציג את עצמו בפני שור כמנהל הכרם. בשיחה טלפונית שערך שור עם נוני באותו מעמד, הנחה אותו נוני להחתים את איברהים על ההסכם, והבטיח לחתום עליו מאוחר יותר. בשל כך חתם איברהים על ההסכם הראשון לרכישת ענבים, הסכם אשר נחתם מאוחר יותר גם על ידי נוני (להלן- "הסכם 2010").

11. על פי הרשום בכותרת הסכם 2010 הצדדים לו הם התובעת מצד אחד, ונוני, ע"י נציגו איברהים, מצד שני. בהסכם 2010 הוסכם כי כל ענבי הכרם של בציר 2010, שכמותם המוערכת היא בין 100,000 ק"ג לבין 150,000 ק"ג, יועברו לידי התובעת. המחיר לק"ג נקבע על סכום של 1.30 ₪.

12. ניתן ללמוד מהראיות שהובאו בפני כי הסכם 2010 הופר, ובסופו של יום סופקה לתובעת כמות של 44,910 ק"ג ענבים בלבד מענבי הכרם. שור ייחס בתצהיר עדותו הראשית את ההפרה למושב, וטען כי רק בדיעבד התברר לו שהמושב העדיף למכור את הענבים לקונה אחר, אשר הציע מחיר גבוה יותר מהמסוכם עם התובעת בשל מחסור בענבים. לאחר שהתגלתה ההפרה פנה שור לדבריו לנוני, אשר הודה בהפרה. בעקבות מו"מ שהתקיים בין השניים סוכם שכפיצוי להפרת הסכם 2010 יספק המושב לתובעת בשנה הבאה, היא שנת 2011, כמות של 200,000 ק"ג ענבים בתמורה למחיר מופחת של 1.1 ₪ בלבד לכל ק"ג ענבים. המחיר המופחת אמור היה לשקף את הפיצוי בגין הפרת הסכם 2010.

13. על פי עדותו של שור נחתמו על רקע זה ביום 23.1.11 שני הסכמים: ההסכם הראשון סיכם את הפיצוי לתובעת בגין ההפרה (להלן: "הסכם הפיצוי"). ההסכם השני, הוא הסכם 2011 שעל פיו הוסכם על מכירת 200,000 ק"ג ענבים לתובעת במחיר 1.1 ₪ לק"ג.

14. כשלושה חודשים לאחר חתימת הסכם 2011, פנה שור לדבריו לנוני כדי לוודא שגידול הענבים ייעשה כהלכה. בהמשך היה לדבריו בקשר בעיקר עם איברהים ולעיתים גם עם נוני. בחודש מאי 2011, מיד לאחר חג הפסח פנה לאיברהים כדי להתעדכן במצב הכרם וכדי לתאם את מועד הבציר ואספקת הענבים. שור הדגיש כי תיאום המועדים היה חשוב בעיניו, בין היתר כדי לתאם את ביקורם של משגיחי הכשרות בכרם. לדבריו בכל פניותיו נאמר לו שאין כל בעיות וכי גידול הענבים מתנהל כהלכה. בחודש יולי ובתחילת חודש אוגוסט 2011 ביקר שור בכרם במהלך בציר הענבים ועל פי עדותו הוא היה עד להעמסתם של ענבים על משאית. לדבריו הוא שאל את איברהים על משלוח הענבים והזכיר לו שעל המושב לספק ענבים גם לתובעת, ואיברהים השיב שלא ידאג שכן ישנם בכרם מספיק ענבים גם לתובעת.

15. בחודש ספטמבר 2011, בשלב שבו הייתה אמורה התובעת להתחיל לקבל ענבים, פנה שור לדבריו אל אברהים פעם נוספת ושאל מה קורה עם הענבים. על פי עדותו של שור השיב לו איברהים כי אנשי הוועד אמרו לו שהמחיר שאותו הם יכולים לקבל בשוק החופשי גבוה באופן משמעותי, ועל כן מוכר המושב את הענבים לאחרים. עוד השיב לשור כי אין מספיק ענבים כדי לספק גם את התחייבות המושב לתובעת. שור ציין בעדותו כי לא עלה בידו לאתר באותו הזמן את נוני, אף הגיעו לאוזניו שמועות שלפיהן הסתבך נוני בחובות וברח לחו"ל. שור הצהיר כי בעקבות הדברים האמורים הוא ניסה ליצור קשר עם חברי הוועד של המושב, ואולם כל מי שעמו יצר קשר טלפוני הבטיח לחזור אליו ולא חזר.

16. ביום 10.10.11 שלחה התובעת אל המושב מכתב באמצעות בא כוחה בדרישה לקיים את התחייבויותיו על פי הסכם 2011. ביום 23.10.11 שלח המושב את תשובתו, שבגדרה הכחיש כל קשר להסכם 2011. שור הצהיר כי בתשובה האמורה הודה המושב בכך כי בכרם נותרו 100,000 ק"ג ענבים שטרם נבצרו. עוד באותו יום ביקשה התובעת מהמושב לקיים את התחייבויותיו ולספק את אותם ענבים על פי הסכם 2011. במקביל התחיל שור על פי עדותו לנהל מו"מ עם חברי הוועד של המושב, אולם המושב סירב למכור לתובעת את הענבים, אלא אם כן תהיה התובעת מוכנה לשלם 3 ₪ לכל ק"ג, במקום 1.1 ₪ המחיר שנקבע בהסכם 2011. עד שהתובעת חזרה למושב כדי להודיע האם היא מוכנה לשלם את המחיר המבוקש, הזדרז המושב ומכר את כל הכמות של 100,000 ק"ג ענבים ליקב אחר.

    יריבות בין התובעת לבין המושב

17. המחלוקת העיקרית בין הצדדים הינה בשאלת קיומה של יריבות בין התובעת לבין המושב. כפי שאפרט להלן קיימת בין הצדדים יריבות מהטעם שהמושב היה צד להסכם 2011. גם אילו הייתי מקבלת את טענת המושב לכך שלא היה צד להסכם, הייתי מוצאת שקיימת יריבות בין הצדדים מכוח דיני השליחות.

    האם היה המושב צד להסכם 2011

18. התובעת הציגה העתק של הסכם 2011 (נספח ה' לתצהיר עדות ראשית של שור), אשר נחתם כאמור ביום 23.1.11, ובו נכתב כי ההסכם הוא בין התובעת לבין המושב "על ידי נוני". הסכם 2011 נחזה להיות חתום על ידי המושב, שכן לצד חתימותיהם של נוני ושל איברהים, מופיעה עליו חתימת המושב – חותמת המושב המשולבת בשתי חתימות של שני בני אדם.

19. כפי שאפרט להלן, למעשה לא הכחיש המושב כי החתימה המתנוססת על גבי הסכם 2011 היא חתימתו, לא טען לזיוף החתימה (וממילא לא הוכיח טענה שכזו), אלא טען טענות שונות, פורמאליות בעיקרן, כגון שהסכם 2011 הנושא את חתימת המושב לא צורף לכתב התביעה (ובמקומו צורף הסכם שאינו נושא את חתימת המושב), אף לא גולה בגילוי המסמכים, וכי ההעתק החתום על ידי המושב צורף לראשונה לתצהיר עדותו הראשית של שור. מטעם זה, כך נטען, יש להתעלם מההסכם החתום לכאורה על ידי המושב. כמו כן נטען שמספר הזהות המופיע על יד שם הצד המתקשר בהסכם 2011 הינו מספר תעודת זהותו של נוני, ולא מספר הזהות של המושב. עוד נטען שהאסיפה לא אישרה את הסכם 2011, וכיוצ"ב. המושב הפנה לכך שההמחאות שניתנו על ידי התובעת, הן בתמורה לענבי הסכם 2010, הן כמקדמה על פי הסכם 2011 (בסכום של 2,000 ₪), ניתנו לפקודת נוני, ולא לפקודת המושב. גם החשבוניות שהונפקו הונפקו בהתאמה על ידי נוני בלבד.

20. לגוף העניין טען המושב כי הכרם הושכר לנוני, תמורת דמי שימוש שנתיים, והענבים שגידל היו שייכים לו ונמכרו על ידו בלבד.

    ליקויים פרוצדוראליים ופורמאליים

21. הסכם 2011 הנושא את חתימת המושב צורף לראשונה לתצהירו של שור, בעוד שלכתב התביעה צורף עותק של ההסכם חתום בידי נוני בלבד. שור הסביר בחקירתו הנגדית כי הדבר נעשה בטעות ומבלי משים. חרף הגשת המסמך החתום בשלב השגת תצהירי עדות ראשית בלבד לא מצאתי שיש מקום להתעלם ממנו, כפי שהוצע על ידי המושב. המסמך הוצג כאמור בצירוף לתצהירי עדות ראשית, בחבילה אחת עם כלל הראיות. על פי ההלכה הפסוקה יש ובית המשפט מתיר הגשת ראייה גם בשלב מאוחר יותר להגשת התצהירים, לעיתים אף בשלב הערעור, בין היתר בשים לב לשאלה האם דרושה הראייה כדי לסייע לבית המשפט לעמוד באופן מלא על זכויות בעלי הדין ולהכריע במחלוקות שביניהם (ראו למשל רע"א 1297/01 גיל מיכאלוביץ נגד כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נה(4)580, 557). שיקול נוסף שאותו שוקל בית המשפט הינו האם הגשתה של הראיה כרוכה בשיבוש ממשי של סדרי הדין ובגרימת עוול מהותי לבעל הדין שכנגד (ראו למשל ע"א 714/88 נירה שנצר נ' יובל רבין, פ"ד מה (2) 89,96). בענייננו מדובר בראיה מהותית העשויה לסייע לבית המשפט לעמוד על זכויות הצדדים ועל מערכת היחסים ביניהם. הגשת הראייה בשלב הגשת תצהיר עדות ראשית לא גרמה למושב עוול ולא פגעה באפשרותו להתגונן כנדרש מפני התביעה, שכן היה בידי המושב לטעון טענות שונות לגבי החתימה, להגיש חוות דעת גרפולוגית או לזמן עדים בתמיכה לטענותיו. לפיכך אינני מוצאת מקום להתעלם מעותק הסכם 2011 אשר צורף לתצהיר עדותו הראשית של שור, הנחזה להיות חתום על ידי המושב.

22. אשר לטיעוני המושב באשר לתוקפה של החתימה, מדובר בטיעונים פורמאליים בעיקרם, ונראה כי הסיבה לקיומם של אותם ליקויים פורמאליים שעליהם הצביע המושב היא בכך שהצדדים לא היו מיוצגים בעת חתימת הסכם 2011 בידי עורך דין. מטבע הדברים, בהסכם עונתי, חד פעמי לרכישת חומרי גלם, לא מיוצגים הצדדים בידי עורכי דין, ועל כן מטבע הדברים לא קיימת הקפדה על ציון מלוא הפרטים המשפטיים הרלוונטיים. עצם העובדה שעל גבי הסכם 2011 מופיע מספר זהותו של נוני בלבד, ללא מספר הזהות של המושב, או שחתימת המושב לא אושרה בידי עורך דין, מקורם בהעדר ייצוג, ואין בכך כדי להוכיח בהכרח את טענת המושב שלפיה הוא כלל לא היה צד להסכם 2011.

23. ככל שהמושב טוען כי החתימה המופיעה על גבי הסכם 2011 אינה חתימתו, או כי החתימה זויפה, נטל ההוכחה לכך שמדובר בחתימה מזויפת מוטל עליו, והוא לא עמד בנטל זה. לא רק שהטענה לא נטענה, אף לא הוצגה חוות דעת של גרפולוג המעיד על זיוף החתימה. לא זו אף זו. אותם אנשים הנחזים להיות חתומים מטעם המושב על הסכם 2011, במיוחד ארתור, לא זומנו להעיד על כך שלא מדובר בחתימתם. המושב אף לא הביא כל ראייה לכך שההסכמים למכירת ענבי הכרם נעשים בדרך אחרת, שעל הסכמים למכירת ענבים שעליהם חתם המושב לאחר היעלמותו של נוני חתם המושב בדרך אחרת, שחתימת המושב על הסכמים שכאלה אושרה בידי עו"ד, או שההסכמים הובאו לאישור האסיפה הכללית.

24. לא מצאתי שיש לקבל את הטענות הפורמאליות של המושב בעיקר נוכח הראיות בדבר נסיבות החתימה על הסכם 2011, כפי שאפרט להלן.

    נסיבות החתימה על הסכם 2011

25. שור הצהיר בתצהיר עדותו הראשית כי מלכתחילה, עוד בשנת 2010, הוא פנה למושב לשם רכישת ענבי הכרם, ובמזכירות הפנו אותו לנוני. בחקירתו הנגדית השיב שור כי מבחינתו היה נוני "הפרונט" של המושב ומילה שלו חייבה את המושב. כשהתקשר למזכירות המושב הפנו אותו לנוני. על פי האמור בתצהיר עדותו הראשית סבר כי המושב היה צד גם להסכם 2010 וכי נוני הינו נציגו של המושב. שור הדגיש כי על פי התרשמותו עשה המושב "קומבינות", משיקולי מס ומשיקולים אחרים, ומטעם זה נרשמו החוזים וההכנסות על שמו של נוני בלבד. בשל טעמים אלו, כך סבר, הופיע שמו של נוני בלבד כצד להסכם 2010, ונוני אף ביקש כי השיקים ירשמו לטובתו של נוני. על פי עדותו של שור הוא לא ייחס לכך כל חשיבות כיון שהתרשם כאמור כי מדובר בתכנוני מס, שאין בהם כדי להשפיע על ההתקשרות בין התובעת לבין המושב. שור הצהיר כי במעמד החתימה על שני ההסכמים הוא שילם למושב את התמורה עבור הענבים שסופקו לתובעת על פי הסכם 2010. כמו כן שילם מקדמה בסכום 2,000 ₪ בגין הסכם 2014. שני ההסכמים נרשמו לפקודת נוני, לפי בקשתו. שור הבהיר כי לא היה אכפת לו לפקודת מי יירשמו השקים או כי המושב ימשיך בתכנוני המס או במעשה המרמה שלו.

26. במהלך חקירתו הנגדית פירט שור כי להערכתו מניב הכרם יבול בשווי 2,500,000 ₪ בשנה, ובניכוי הוצאות בסך של 1.2 מיליון ₪ לכל היותר, גבוהות הכנסותיו של המושב ממכירת ענבים מההכנסה המדווחת שהייתה לעיתים 30,000 ₪ בשנה בלבד (במקום כ- 1.3 מיליון ₪) (עמוד 20 שורות 5-8). עוד השיב שור כי שוק רכישת הענבים הוא "שוק של מילה" כיון שאין בו הרבה חשבוניות, וחלק נכבד מהסחורה "עובר מתחת לשולחן" (עמ' 23 שורות 30-32). אמנם אין בהערכותיו של שור כדי להוות אסמכתא להיקף הכנסותיו של המושב, ואולם יש בעדות זו כדי להבהיר את הבסיס להתרשמותו של שור שלפיה התקשרות של התובעת הייתה עם המושב, ורישום ההתקשרות על שם נוני נועדה למעשה להקטין את נטל המס.

27. שור הצהיר כי לאחר הפרת הסכם 2010 היה חשוב לו להקפיד בפרטים ועל כן הדגיש בהסכם 2011 שההתקשרות הינה בין התובעת לבין המושב עצמו, ולא רק בין התובעת לבין נוני. בכותרת ההסכם ציין במפורש את שם המושב כצד להסכם 2011. הוא אף דרש חתימה פורמאלית מצד המושב, על ידי המוסמכים לחתום בשמו של המושב, ולא הסתפק בחתימתו של נוני. שור פירט כי נוני חתם על הסכם הפיצוי ועל הסכם 2011 ובחלוף זמן מה העביר לידיו את הסכם 2011 כשהוא חתום גם ע"י המושב.

28. לשאלת בית המשפט השיב שור שהוא הגיע למושב באופן אישי ופגש בנוני במתנ"ס או במועדון. שור שאל את נוני היכן שאר החברים שיחתמו על ההסכם והתכוון בכך לחברי הוועד, ונוני השיב לו כי במהלך השבוע תתקיים ישיבה, אז ייתן את ההסכם לחתימה וישלח לו את הסכם 2011 חתום ע"י חברי המושב. בשלב זה נתן נוני לשור הסכם חתום על ידו בלבד. מספר ימים לאחר מכן נשלח אליו ההסכם חתום ע"י מורשה החתימה הנוספים. שור פירט שהוא היה צריך לרוץ אחרי חברי המושב. חלפו בין יומיים לארבעה ימים ועל כן ביקש מהמזכירות שישלחו לו את ההסכם חתום. כעבור יומיים שלושה הגיע הסכם 2011 חתום על ידי המושב (עמ' 23 שורות 8-15). לשאלה מי הם חברי המושב שחתמו, השיב שור שהוא אמנם אינו מזהה את כל החתימות אולם מדובר ביהודה כהן ובארתור אור.

29. שור השיב במהלך חקירתו הנגדית שהוא חתם על ההסכם עם נוני בתור נציג של המושב, ולא עם נוני באופן אישי, והדבר מופיע לטעמו במפורש בהסכם 2011 (עמ' 22 שורה 29).

30. העד מטעם המושב, מר יהודה כהן (להלן- "כהן"), הצהיר מנגד בתצהיר עדותו הראשית כי המושב לא היה צד להסכם 2011. על פי האמור בתצהירו הושכר הכרם לנוני לתקופה בת 10 שנים, ונוני הוא זה שמכר את הענבים. עוד הצהיר כי נוני לא היה מוסמך לחתום על הסכם 2011 בשם המושב. נטען בתצהירו של כהן כי על הסכם 2011 לא חתמו מורשי חתימה של המושב, ואין עליו חותמת של המושב אף לא שמו המלא. כמו כן נטען כי ההסכם לא אושר בידי האסיפה או חברי ההנהלה. עוד נטען כי לא זו בלבד שהסכם 2011 לא נחתם על ידי המושב, מורשה החתימה של המושב כלל לא ידעו עליו שכן נוני הוא בעל הזכויות בכרם, והיה זכאי למכור את הענבים כראות עיניו.

31. נראה כי כהן התייחס בתצהיר עדותו הראשית להעתק הסכם 2011 שצורף לכתב התביעה, אשר לא היה חתום בידי המושב אלא בידי נוני בלבד. בתצהירו כלל לא התייחס להעתק שעל גביו מתנוססת חתימת המושב. בכל מקרה כהן לא הצהיר בתצהיר עדותו הראשית כי החתימה המופיעה על גבי הסכם 2011 הנחזית להיות חתימת המושב היא חתימה מזויפת, ולא צירף חוות דעת לשם הוכחת הטענה האמורה. גם בחקירתו הנגדית לא טען כי החתימה מזויפת.

32. מבין שתי הגרסאות העדפתי את עדותו של שור, שלפיה דרש חתימה של המושב על גבי הסכם 2011, ובתגובה קיבל את העתק הסכם 2011 חתום על ידי המושב עצמו לאחר שפנה לא רק לנוני אלא גם למזכירות המושב מספר פעמים בעניין זה.

    השכרת הכרם לנוני 

33. טענת ההגנה המרכזית של המושב הייתה כי המושב השכיר את הכרם לנוני לתקופה בת 10 שנים, ונוני היה רשאי למכור את הענבים ולקבל את התמורה בשלמותה לכיסו. כפי שאפרט להלן, התקשיתי לתת אימון בגרסת המושב, ובכלל זה לקבל את הטענה שלפיה הועברה זכות השימוש בכרם לנוני, שהוא זה שהיה זכאי למכור את הענבים באופן בלבדי ולקבל את התמורה בשלמותה לכיסו.

34. הצדדים הציגו בפני הסכם הנושא את הכותרת "הסכם שכירות שנתי", מיום 1.1.05, שנכתב בכתב יד על גבי נייר מכתבים של המושב, בין המושב לבין נוני (להלן- "הסכם המושב- נוני"). על פי הוראות הסכם המושב - נוני משכיר המושב לנוני את הכרם ששטחו 160 דונם לתקופה בת 10 שנים, בתמורה לסכום של 120,000 ₪ שתשולם בתום כל גידול. (במאמר מוסגר אציין כי הוצג בפני גם הסכם שכירות בין המושב לבין אדם אחר (ת/18) שנערך בשנת 2002 במתכונת מודפסת, שבו עמדה התמורה השנתית על 144,636 ₪. כהן בחקירתו הנגדית השיב כי כיום לא נערכים עוד הסכמים בכתב יד). על פי הסכם המושב- נוני הוסכם בין הצדדים כי על נוני לתחזק את הכרם, ולשמור על הקרקע ועל המבנים. צוין בהסכם שהחברים אישרו אותו באסיפה הכללית, והוא חתום מצד אחד על ידי המושב בחותמתו, בתוספת חתימות של שני בני אדם, ומצד שני על ידי נוני.

35. התובעת הטילה ספק בתוקפו של הסכם המושב – נוני, וטענה כי כוונת המושב וחבריו הייתה להעלים הכנסות לצורך הפחתת המסים, ועל כן יש להתעלם מההסכם. שור השיב בחקירתו הנגדית שלדעתו הסכם המושב- נוני הוא הסכם מפוברק, מצוץ מן האצבע (עמ' 20 שורות 12-14).

36. קשה להתעלם ממספר קשיים וסימני שאלה המותירים ספק באשר לאמיתותו ותוקפו של הסכם המושב- נוני. בראש ובראשונה עומד ההסכם בסתירה להסכם אחר שהוצג על ידי התובעת, ת/15, בין המושב לבין איברהים (להלן- "הסכם המושב- איברהים"). הסכם המושב -איברהים הוא הסכם לעיבוד הכרם בידי איברהים, לתקופה בת 10 שנים מיום 1.1.05 עד יום 31.12.15, תקופה המקבילה לתקופת השכירות על פי הסכם המושב- נוני. זאת ועוד, בהסכם המושב איברהים נקבע כי מדובר ב"הסכם שותפות" בין המושב לבין איברהים (והואיל 2), ופורט בסעיף 6 כי ניהול החשבונות של "העיבוד המשותף" ינוהל על ידי הנהלת החשבונות של "עוזי נוני (פינוקי נוני)". הסכם המושב- איברהים הודפס ואולם הוסף בכתב יד כי התוצרת שייכת לאיברהים, ולא ברור האם חתימת המושב מתייחסת גם לתוספת זו. במאמר מוסגר אציין כי איברהים הגיש תביעה נגד המושב על יסוד הסכם המושב -איברהים, תביעה שלא התבררה כיון שנמחקה לאחר שלא עלה בידי איברהים להפקיד את סכום העירבון שנדרש. כהן הצהיר בתצהיר עדות ראשית כי איברהים, שהוא פלסטיני תושב האזור, הועסק ע"י נוני וקיבל ממנו שכר, יתכן אף שהיה שותף של נוני. בחקירתו הנגדית לא ידע כהן להסביר מדוע נחתם על ידי המושב הסכם המושב איברהים לצד הסכם המושב -נוני, אף לא ידע ליישב בין שני ההסכמים, העומדים בסתירה זה לזה. (במאמר מוסגר אציין כי סימני שאלה קיימים גם באשר לתקיפות הסכם המושב – איברהים, שכן לפי הראיות שהובאו בפני, בשנת 2011 שימש איברהים כשכיר של המושב, בניגוד למעמדו לכאורה על פי הסכם המושב- איברהים. כמו כן כהן עצמו ציין בחקירתו הנגדית כי "מישהו עשה את זה פיקטיבית" (עמ' 37, שורות 6-7), עוד הוסיף כי הסכם המושב – איברהים אינו אמיתי (עמ' 37, שורה 17)).

37. לצד הקשיים וסימני השאלה המתעוררים נוכח קיומם של הסכמים סותרים, שלא ניתן הסבר סביר כיצד הם דרים בכפיפה אחת, יש להזכיר גם את הוראת חוק ההתיישבות החקלאית (סייגים לשימוש בקרקע חקלאית ובמים), התשכ"ז- 1967, האוסר לכאורה השכרת מקרקעין. כהן טען כי הסכם המושב- נוני הינו למעשה הסכם עיבוד, ולא הסכם שכירות, ואולם במכלול הנסיבות קשה להתעלם מקושי זה נוכח הוראות החוק.

38. קושי שלישי בגרסתו של המושב נעוץ בדוחות שהוגשו כאסמכתא לקיומו של הסכם המושב- נוני. כהן הפנה בתצהיר עדותו הראשית לדוחות החשבונאים המאושרים לכאורה על ידי "בוחן"- ברית פיקוח של אגודות שיתופיות, שלפיהם שולמו למושב דמי שימוש שנתיים לשנים 2005-2010. מעיון בדוחות עולה כי עד שנת 2010 מופיעה הכנסה מ"דמי שימוש" בעוד שבמאזן 2011 מופיע לראשונה "פדיון הכרם". כהן הצהיר בתצהיר עדותו הראשית כי ביוני 2011, לאחר בריחתו של נוני, החל המושב לראשונה להעסיק פועלים, לשלם בעד דישון והדברה, הוצאות עיבוד ואריזה, שאינן מופיעות בשנים 2005-2010. עוד הצהיר כי בשנת 2011 היו למושב הפסדים ממשיים בשל הצורך בהחייאת הכרם בהיקף של 104,112 ₪.

39. הדוחות שהוצגו בפני אכן מעידים לכאורה על הכנסות מדמי שימוש שנתיים שהיו למושב, כביכול בגין השכרת הכרם (לא ברור האם שולמו דווקא על ידי נוני או שמא על ידי איברהים), ולא על הכנסות אחרות מהכרם, אלא שהסכומים המדווחים בדוחות בגין דמי השימוש בכרם אינם תואמים את סכום דמי השימוש הנקובים בהסכם המושב –נוני (או בהסכם המושב- איברהים). כהן השיב במהלך חקירתו הנגדית כי אמנם על פי הסכם המושב- נוני היה המושב אמור לקבל מנוני דמי שימוש שנתיים בסכום של 120,000 ₪ אבל לטענתו ביקש נוני להפחית את הסכום ולכן הופחתו דמי השימוש לסכום של 80,000 ₪ (עמ' 40 שורות 12-13). כהן לא הציג כל מסמך או אישור של האסיפה התומך בטענתו זו. לא זו אף זו. כהן לא ידע להשיב מדוע בדוחות שהציג כאסמכתא לא נרשם הסכום של 80,000 ₪ כדמי שימוש שנתיים אלא נרשמו סכומים נמוכים מכך (בשנת 2006 נרשם 34,000 ₪ בלבד (עמ' 41 שורות 4-5); בשנת 2007 נרשם 43,000 ₪ בלבד (עמ' 42 שורות 2-3). בשנת 2008 נרשם 50,026 ₪ בלבד (עמ' 42 שורות 6-7); בשנת 2009 נרשם 50,000 ₪ בלבד (עמ' 42 שורות 15-16).

40. הרישומים בדוחות וכן תשובותיו של כהן בחקירתו הנגדית, תומכים לכאורה דווקא בטענות התובעת לכך שהתנהלות המושב לא הייתה תקינה אלא כוזבת. יתכן שהמניע היה אכן העלמת מסים, ואולם יתכן כי מדובר במטרה אחרת, שטיבה לא התברר בפני. המושב נמנע מלהציג בפני את הדוחות שהגיש לרשויות המס ואת השומות שנקבעו להכנסותיו, ועל כן יש בהתנהלות המשתקפת בדוחות שהוצגו, ובתשובות הבלתי מספקות של כהן, כדי להצביע על חוסר אמינות גרסתו של המושב, ולמעשה אין בדוחות שהוצגו כדי לתמוך בגרסת המושב. נהפוך הוא.

41. גם התנהלותו של המושב לאחר שנוני עזב במפתיע, אינה מתיישבת בהכרח עם הטענות שלפיהן הושכר המושב לנוני, או לכך שהמושב לא היה שותף של נוני בענבי הכרם, כפי שמתבקש לכאורה מעצם ההתאגדות באגודה שיתופית. המושב החל באופן מיידי לתפעל את הכרם ומכר את הענבים. ניתן היה לצפות על יסוד טענותיו של המושב, שלפיהן זכות השימוש בכרם הייתה באופן בלבדי לנוני (אשר פעל באמצעות "פינוקי נוני" הרשום גם על שם אשתו), שהענבים ישמשו לצרכיו של נוני או של אשתו, (שלא ברחה מהארץ אלא התגרשה מנוני ונותרה במושב), שההכנסות ישמשו לכיסוי חובותיהם, במיוחד נוכח הטענה שלפיה הותיר אחריו נוני חובות כבדים. אף שניתן היה כאמור לצפות לכך, עולה מהראיות, לרבות מעדותו של כהן, כי המושב קיבל לידיו את הענבים כמובן מאליו, ומכר אותם לצדדי ג'. סכומי הכסף שהתקבלו בתמורה לענבים שימשו את המושב, ולא הופנו לכיסוי חובותיו של נוני. מבחינת "מבחן התוצאה" ניתן להתרשם כי למושב היו זכויות בענבי הכרם מלכתחילה, וכי מיד עם היעלמותו של נוני מכר המושב את הענבים כמובן מאליו והשתמש בכספי התמורה כראות עיניו.

    פגמים נוספים בגרסת המושב

42. לכל אלו מצטרפת חוסר הנוחות ממסכת הראיות החלקית שהוצגה על ידי המושב. לא רק שהוצגו דוחות מסוימים בלבד ובלתי מספקים, כהן לא ידע להשיב במהלך חקירתו הנגדית על שאלות רבות, וניתן היה להתרשם כי חברי המושב הבקיאים בתשובות לא הובאו לעדות במכוון.

43. לא רק שכהן לא ידע ליישב את הסתירה בין הסכם המושב – נוני לבין הסכם המושב- איברהים, אף לא את הרישום בדוחות על סכומי דמי שימוש שונים מ- 80,000 ₪, הוא לא ידע מה הייתה כמות הענבים שבצרו חברי המושב מהכרם בשנת 2011, אף לא מה היה מחירם (עמ' 31 שורות 8-12). כהן השיב שהוא לא טיפל במכירת הענבים בשנת 2011. את המו"מ למכירת הענבים ניהל לדבריו ארתור (עמ' 31 שורות 20-25). העד השיב כי חברי המושב ביקשו מאיברהים להמשיך לעבוד בכרם (עמ' 32 שורה 4). לשאלה האם ביררו עם איברהים אם מכר את הענבים, השיב שעד כמה שידוע לו – לא (עמ' 32 שורות 5-6). העד לא ידע להשיב האם מישהו אחר דיבר עם איברהים אף לא האם שאלו את אשתו של נוני האם נמכרו הענבים (עמ' 32 שורות 19-25).

44. כהן חזר וטען במהלך חקירתו הנגדית כי החברים החליטו שהוא יטפל בתביעה מטעם המושב, ועל כן הוגש תצהיר עדות ראשית מטעמו בלבד, ואולם אין בכך שכהן מונה כנציג המושב לצורך התביעה כדי להצדיק מתן תשובות המעידות על חוסר ידיעה או הימנעות ממתן תשובות מלאות הרלוונטיות להכרעה במחלוקת שבין הצדדים. קשה להימנע מהרושם שהמושב מנסה להתחמק ממתן תשובות מלאות לשאלות בהימנעות מזימונם לעדות של חברי המושב הבקיאים בסוגיות נושא המחלוקת, ועל כן מטבע הדברים קמה החזקה המקובלת במקרים מעין אלו שלפיה אילו היו מזומנים אותם החברים הבקיאים בסוגיות לעדות לא היה בעדותם כדי לתמוך בגרסתו של המושב.

45. פגמים רבים נפלו אפוא בגרסתו של המושב: הסכם המושב – נוני עומד בסתירה להסכם המושב- איברהים, סתירה שלא נמצא לה הסבר סביר בעדותו של כהן מטעם המושב; מהסכם המושב- איברהים ניתן לכאורה ללמוד כי מדובר בהסכם להסדרת שותפות או עיבוד משותף וכי הנהלת החשבונות בלבד תתבצע באמצעות "פינוקי נוני"; הדוחות שהוצגו אינם משכנעים ואינם תומכים בגרסת המושב, שכן הסכומים המדווחים שונים מהסכומים הנקובים בהסכם המושב- נוני; התנהלות המושב לאחר שנוני נעלם תומכת בכך שהמושב היה זכאי לענבים, שותף לנוני; לא זומנו העדים הרלוונטיים לתמיכה בגרסתו של המושב. עולה מהמקובץ כי המושב ניסה להסתיר את חלקו בענבי הכרם, מטעמים שונים, ולהרחיק את עצמו מהתקשרויות שבוצעו על ידו באמצעות נוני. בשל כל אלו מצאתי שיש לבכר את גרסת התובעת ולדחות את גרסת המושב.

    שליחות

46. גם אילו הייתי מקבלת את גרסת המושב שלפיה החתימה על הסכם 2011 הנחזית להיות חתימתו של המושב אינה חתימתו, בשל הפגמים הפרוצדוראליים, או שלא הייתה שותפות בין חברי המושב, הייתי מוצאת שיש בחתימתו של נוני על גבי המסמך כדי לחייב את המושב כיון שהיה שלוח של המושב.

47. דיני השליחות המסדירים את התקשרותו של אדם עם צד שלישי בחוזה, באמצעות שלוח או באמצעות אורגן כאשר מדובר בתאגיד, קבועים בחוק השליחות, התשכ"ה- 1965 (להלן- "חוק השליחות"). בסעיף 1 לחוק השליחות הוגדרה השליחות כפעולה משפטית בשמו או במקומו של אחר, ותוצאתה, המעוגנת בסעיף 2 לחוק השליחות, היא הטלת זכויות וחובות על השולח כלפי הצד השלישי.

48. כפי שנקבע בפסיקה, יחס של שליחות נוצר במקום שלשלוח מוענק הכוח לייצג את השולח בביצוע פעולות משפטיות. אחת הדרכים שבהן נוצרת השליחות היא באמצעות מתן הרשאה, בין במפורש ובין במשתמע (ראו, ע"א 4588/96 חרמץ נ' מרגוליס (מיום 18.6.2006), ואולם תתכן גם שליחות ללא הרשאה ואף בלא שנקשר הסכם בין השלוח לבין השולח, כפי שניתן ללמוד מסעיף 3 לחוק השליחות, שעניינו "הקניית השליחות, וצורתה":

    "(א)השליחות מוקנית בהרשאה, שבכתב או שבעל-פה, מאת השולח לשלוח, או בהודעה עליה מאת השולח לצד השלישי, או על ידי התנהגות השולח כלפי אחד מהם".

     

49. כפי שנקבע בהלכה הפסוקה, דן הסעיף בשני סוגי הרשאות: האחת, הרשאה "פנימית" או "סובייקטיבית", המתקיימת במערכת היחסים שבין השולח לבין השלוח. השנייה, הרשאה "חיצונית" או "אובייקטיבית", המתקיימת במישור היחסים שבין השולח לבין הצד השלישי. הרשאה חיצונית יכולה ליצור יחסי שליחות, במישור היחסים שבין השולח לבין הצד השלישי, וזאת אף אם לא ניתנה הרשאה פנימית ביחסים שבין השולח לבין השלוח (כפי שנקבע למשל בדנ"א 1740/91 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' כחולי, פ"ד מז (5) 31 (1993); ע"א 1286/90 בנק הפועלים בע"מ נ' ורד הלבשה, פ"ד מח (5) 799 (1994); ע"א 3526/11 כראדי נ' צנציפר, (מיום 6.5.13, להלן- "פרשת כראדי"). בהלכה הפסוקה בואר כי הטעם להכרה בהרשאה אובייקטיבית-חיצונית כיוצרת יחסי שליחות, נעוץ בצורך להגן על הסתמכותו הסבירה של הצד השלישי על התנהלותו של השולח (רע"א 5765/02 אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ נ' זילברשלג (מיום 26.8.2009)).

50. בפסקי הדין האמורים (כמו גם בע"א 1873/92 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' הספל, פ"ד נו (6) 529, 539), הודגש כי העניין המכריע ביצירת השליחות, הוא התנהגותו האובייקטיבית של השולח, אשר נתפסת כהרשאה לפעול בשמו, גם כאשר הוא לא הרשה לשלוּח לעשות כן. כך למשל קבעה כב' השופטת ד' דורנר בע"א 3264/01 בסנינו נ' אליה, פ"ד נו (6) 566, 574 (2002) כי :

    "בשליחות שנוצרה על-ידי הודעת השולח לצד השלישי בדבר השליחות – וכך היה הדבר בענייננו – היקף השליחות מותנה לא רק ברצונו של השולח, אלא גם במובנה האובייקטיבי של ההודעה המפורשת הנמסרת לצד השלישי, ובהתנגשות בין רצונו של השולח לבין ידיעתו של הצד השלישי נקבע היקף השליחות על-פי המצג האובייקטיבי שהעמיד השולח בפני הצד השלישי... כפועל יוצא מכך, לסיום השליחות על-ידי השולח אין נפקות כלפי הצד השלישי אם הצד השלישי אינו יודע עליה...

    מכאן, כי הגם שהשלוח פעל ללא הרשאת השולח, הרי משהציג השולח מצג אובייקטיבי של הרשאה בפני הצד השלישי, נוצרת שליחות ממש לפי חוק השליחות. שליחות זו נבדלת מן השליחות הנחזית, המבוססת על השתקתו של השולח שהציג מצג של הרשאה כלפי הצד השלישי – אם זה שינה את מצבו לרעה – מלטעון כלפי הצד השלישי כי השלוח פעל ללא הרשאה או חרג מן ההרשאה."

     

51. השאלה הנשאלת אפוא הינה האם יצר השולח מצג אובייקטיבי שלפיו ניתנה הרשאה לפעולת השלוּח. כפי שנקבע, למשל בפרשת כארדי, "ככל שהצד השלישי יכול להסיק, באופן סביר, דבר קיומה של שליחות מכוח אותו מצג, הרי שעסקינן, הלכה ולמעשה, בהרשאה בפועל, ואין נזקקים, כלל, להוראותיו של סעיף 6 לחוק השליחות... כפי שנקבע על-ידי הנשיא מ' שמגר בעניין בנק הפועלים:

     

    "מקום בו קיים מצג אובייקטיבי של הרשאה לבצע פעולה מסוימת אף-על-פי שהשולח לא הסמיך את השלוח לבצע פעולה זו, הרי שאין חריגה מהרשאה. בהיעדר חריגה מהרשאה ממילא אין תחולה לדיני החריגה מהרשאה. [...] לכן אם צד שלישי סביר היה יודע או יכול היה לדעת כי התנהגות השולח אינה מקימה מצג של הרשאה, הרי שאין הרשאה. לעומת זאת, אם הצד השלישי הסביר היה גורס כי אכן מתוך התנהגות השולח כלפיו קיימת הרשאה מהשולח לשלוח לבצע פעולה משפטית מסוימת, הרי שההרשאה שרירה וקיימת" (שם, בעמ' 812)".

     

52. יישום המבחנים שנקבעו בפסיקה לענייננו מלמד על כך שהמושב הציג בפני התובעת מצג אובייקטיבי שלפיו היה נוני שליחו של המושב, ובכך נוצרה שליחות המחייבת את המושב. אין מחלוקת על כך שהכרם בבעלות המושב. כהן הצהיר בתצהיר עדותו הראשית כי נוני אמנם לא שימש בזמנים הרלבנטיים כמזכיר המושב, אלא כשוכר הכרם וכבעל הזכויות, ואולם בחקירתו הנגדית השיב כהן במפורש שנוני היה חבר וועד במושב ומורשה חתימה (עמ' 27 שורות 18-19). נוני היה אפוא אחד מתשעת חברי המושב (על פי עדותו של נוני), חבר הוועד המנהל ומורשה חתימה שחתימתו מחייבת את המושב. גם בתצהיר התשובה לשאלון (ת/17) צוין כי נוני היה חבר ההנהלה וחבר הוועד המנהל, עד שנמלט מהארץ. על פי גרסת המושב עצמו היה נוני מוסמך למכור לאחרים את ענבי הכרם. לא מדובר אפוא בעובד שכיר של המושב, אלא בחבר המושב, חבר הוועד המנהל ומורשה החתימה, מי שמצטייר באופן אובייקטיבי כאורגן של המושב וכשלוח שלו.

53. זאת ועוד, על פי עדותו של שור, בפנייתו הראשונה למושב לשם רכישת הענבים הוא הופנה לנוני. בחקירתו הנגדית השיב שור כי נוני הוא זה שחתם על כל ההסכם והוא הסתמך על חתימתו והתרשם כי נוני חתם כנציג המושב. שור תיאר בחקירתו הנגדית שהוא פנה למזכירות המושב מספר פעמים, ולאחר מספר ימים קיבל ממזכירות המושב את הסכם 2011 חתום בידי המושב. כפי שציינתי קודם לכן, לא עלה בידי המושב להוכיח כי נוני שכר את הכרם מהמושב מבלי שלמושב נותרה כל זכות בפירותיו. סביר להניח כי נוני היה אחראי מטעם המושב על הכרם, כפי שכהן היה אחראי לייצג את המושב בתביעה שבפני. מדובר אפוא באורגן של המושב, שלוח של המושב.

54. מדובר אפוא בהרשאה 'חיצונית' או 'אובייקטיבית', שמקורה בכך שנוני הוצג בפני התובעת כשלוחו של המושב, ועל כן נוצרת שליחות במובן חוק השליחות. הטענה שלפיה חרג נוני מהרשאתו במכירת הענבים לתובעת לא הועלתה, ולמעשה אין כל יסוד להנחה זו שכן המושב כלל לא חלק על העובדה שנוני היה מוסמך למכור את הענבים.

55. אשר על כן, גם אילו הייתי מקבלת את כל טענותיו של המושב לכך שהוא לא היה צד להסכם 2011, הייתי מוצאת שיש לחייב את המושב בחיובי הסכם 2011 כמי שבא בנעליו של נוני.

    חיוביו של המושב כחליפו של נוני

56. כפי שציינתי, לאחר שנוני נעלם מהמושב ומהארץ והותיר את הענבים על עצי הכרם, נכנס המושב בנעליו, השלים את עיבוד הכרם, ומכר את הענבים. בעדותו סיפר כהן על ישיבה שהתנהלה במושב עם נוני, ואולם הוא לא הציג את תרשומת הישיבה, את ההסכמים בין המושב לבין נוני בדבר עזיבתו את המושב, בדבר חובותיו של נוני, בדבר זכויותיה של אשתו. בשעה שהמושב לקח לידיו לטענתו את הכרם ואת הזכויות בענביו, לא ברור האם היה המושב רשאי להתנער מהתחייבויותיו של נוני, או שהוא קיבל לידיו גם את חובותיו. כהן בחקירתו הנגדית השיב כי ברגע שנוני נטש את הכרם הועברו החובות לידי המושב (במקביל להעברת הכרם, עמ' 28, שורות 1; 3-4 ועוד). כהן השיב במפורש כי המושב לקח את החובות על עצמו (עמ' 28, שורה 27). בשום מקום בעדותו לא טען כהן כי המושב היה פטור מחיובים "פרטיים" כביכול של נוני, אלא משתמע מתשובותיו כי המושב ראה עצמו כמחויב גם לחובותיו של נוני.

57. המושב טען למעשה כי נודע לו לראשונה אודות הסכם 2011 ממכתב התובעת שנשלח ביום 10.10.11, וכיון שבאותה עת כל שנותר בכרם היה 10 טון ענבים בלבד, שבשל מצבם היה על המושב למהר למכרם, לא היה באפשרות המושב לקיים את ההסכם. קשה לקבל עמדה זו.

58. ראשית, שור השיב בחקירתו הנגדית שלאחר שנוני נעלם, הוא ניסה ליצור קשר עם חברי הוועד האחרים, בעיקר עם ארתור אור שאליו הפנה אותו כהן בטענה שארתור הוא שמטפל בכרם (עמ' 24 שורה 20). שור הדגיש שהוא פנה למושב גם לפני ה- 10.10.11 וקיבל תשובה שיש מספיק ענבים שכן היבול בכרם באותה שנה עמד על כ-720 טון. לדבריו רק בחודש ספטמבר החל להילחץ שכן אז אמור היה לקבל את הענבים. שור הסביר כי הענבים שאותם הוא קונה הם ענבים לתעשייה המשווקים לאחר שנמכרו הענבים היקרים בסכום של 5 – 6 ₪ לק"ג (עמ' 24 שורות 23-28). עוד הסביר שור כי התשלומים מתבצעים לאחר קבלת הענבים וכי לא מדובר בתשלום מקדמה (עמ' 26 שורות 17,18, 22-24).

59. שנית, לא רק ששור העיד במפורש על כך שהוא פנה לחברי הוועד במושב עוד לפני משלוח המכתב, התנהלות המושב מלמדת על ניסיון להתנער מחיובים קודמים, או לפחות לעצום עיניים. גם אם ניתן היה לקבל טענה שלפיה נוהלה הנהלת החשבונות בידי נוני ועל כן לא עמדו בפני המושב הסכמים שנחתמו בתקופתו של נוני, טענה שלא נטענה ואינני מקבלת אותה, היה על המושב לבדוק היטב בשעה שנטל את ענבי הכרם לידיו האם נמכרו הענבים לגורמים כלשהם. כהן העיד במפרש שלא כך נעשה, מבלי שניתן הצדק סביר לכך. בחקירתו הנגדית השיב כהן כי הוא עצמו לא בדק האם מכר נוני את הענבים לגורם כלשהו, אף שהתקיימה עם נוני ישיבה לפני עזיבתו. עוד השיב כי גם האחרים לא עשו זאת. כהן השיב כי הוא לא בדק עם אשתו של נוני, אשר נותרה במושב ואשר העוסק המורשה היה על שמה, אף לא עם איברהים שהמשיך לתפקד כמנהל הכרם. עוד השיב כי גם שאר חברי המושב לא בדקו זאת.

60. להימנעות חברי המושב מבדיקה זו לא ניתן הסבר סביר. לכאורה כשם שהמושב נטל על עצמו את תשלום החובות לספקים שטרם שולמו על ידי נוני, היה עליו לעמוד גם בהתחייבויות ללקוחות. ניתן היה להתרשם כי לא רק שחברי המושב לא בדקו האם קיימות התקשרויות מחייבות של נוני לגבי ענבי הכרם, הם התעלמו במודע מקיומן של התחייבויות. עדותו של שור שלפיה חזר ופנה לחברי הוועד מספר פעמים ואולם הם ניסו להתחמק ממנו הייתה עדות אמינה והיא תומכת בהנחה זו. עדות זו נתמכה בכך שהמושב נמנע מלזמן לעדות את חברי הוועד שהוזכרו, במיוחד את ארתור, שעל פי עדותו של כהן היה האחראי על מכירת הענבים באותה שנה.

61. חיזוק להתרשמות שלפיה ניסו חברי המושב להתנער מההסכמים ניתן למצוא גם בכך שחלפו כשבועיים ימים מיום משלוח מכתבה של התובעת עד למתן תשובת המושב. המושב לא נתן הסבר כלשהו לפער זמנים זה שחלף בין משלוח מכתבה של התובעת אליו ביום 10.10.11 לבין מתן תשובתו של המושב לתובעת ביום 23.10.11, וקשה להימנע מהרושם שהמושב ניסה להשהות את תשובתו כדי לאפשר את מכירת הענבים לאחרים, במחיר גבוה יותר. למותר לציין כי המושב לא הביא כל אסמכתא לטענתו שלפיה כמות הענבים שנותרה בכרם ביום 10.10.11 הייתה 10 טון בלבד. המושב אף לא הביא ראיות למחיר שבו נמכרו הענבים, או לגבי כמותם, ונראה כי הוא היה גבוה יותר מהמחיר שעליו הוסכם בהסכם 2011.

62. עוד ראוי לציין לעניין זה כי גם טענתו של כהן שלפיה נגרמו למושב הפסדים בגין הוצאת הכרוכות בעיבוד הכרם בשנת 2011 לא הוכחה, ובכל מקרה אין בה כדי להצדיק התנערות מהסכמי המכירה של ענבי הכרם.

    האם הפרה התובעת את הסכם 2011

63. אחת מהטענות שנטענו על ידי המושב הייתה כי התובעת היא שהפרה את הסכם 2011 בכך שלמעט מקדמה בסך של 2,000 ₪ אשר שולמה לנוני, לא שילמה סכום כלשהו על חשבון התמורה.

64. על פי הוראות הסכם 2011, וכפי שהשיב שור במהלך חקירתו הנגדית, לא הוטלה על התובעת כל חובה לשלם את התמורה, כולה או חלקה, לפני הספקת הענבים. הסכם 2011 עוסק בשלושה תשלומים, ואולם כאמור לא הוטלה על התובעת כל חובה לשלם תשלום כלשהו לפני הספקת הענבים, ועל כן אין כל יסוד לטענה שלפיה הפרה התובעת את הסכם 2011.

    סיכום ביניים

65. עולה מהמקובץ כי המושב היה צד להסכם 2011, בין במישרין מכוח חתימתו, בין מכוח יחסי השותפות או השליחות בינו לבין נוני שיש לראותו כאורגן של המושב. המושב הוא שהפר את הסכם 2011, ולא התובעת, שכן על פי הוראות הסכם 2011 לא הייתה מוטלת על התובעת החובה לשלם את תמורת הענבים לפני קבלתם.

    הפיצוי

66. סעיף 15 (א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א – 1970 (להלן- "חוק התרופות"), קובע כדלקמן: " הסכימו הצדדים מראש על שיעור פיצויים, יהיו הפיצויים כמוסכם, ללא הוכחת נזק; אולם רשאי בית המשפט להפחיתם אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת מההפרה".

67. נקודת המוצא ביישום הוראות הסעיף, כפי שנקבע בהלכה הפסוקה, הינה כי הסכמת הצדדים על פיצויים מוסכמים ללא הוכחת נזק הינה הסכמה לגיטימית, ויש לכבדה, כמשקפת את אומד דעתם של הצדדים להסכם (ראו למשל ע"א 8506/13 זאבי תקשורת אחזקות בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (מיום 23.8.15); ע"א 300/77 רוזנר ואח' נ' בנייני ט.ל.מ. חברה לבניין ופיתוח בע"מ, פ"ד לב (3) 682; ע"א 4630/04 קניונים נכסים בע"מ נ' בני יעקב נדל"ן בע"מ (מיום 13.12.06). סמכותו של בית- המשפט להתערב בפיצוי המוסכם היא מצומצמת, ואפשרית רק במקרים חריגים, במקום שבו נמצא כי אין כל יחס סביר בין הפיצוי לבין הנזק שניתן היה לחזותו מראש.

68. בסעיף 15 להסכם 2011 סוכם בין הצדדים כי במקרה של הפרה יעמוד הפיצוי על סך של 2.20 ₪ עבור כל ק"ג ענבים שלגביו לא כובד ההסכם. לטענת התובעת, כיון שהיה על המושב לספק לה על פי הסכם 2011 (ועל פי הסכם הפיצוי) 200,000 ק"ג ענבים, מסתכם סכום הפיצוי המוסכם ל- 440,000 ₪.

69. המושב בכתב הגנתו טען כי הפיצוי המוסכם שנקבע הינו פיצוי סביר, תוספת של 100% על המחיר שנקבע מראש לק"ג ענבים (1.1 ₪), אלא שלטענת המושב בכתב ההגנה החובה לשלם את הפיצוי המוסכם מוטלת על נוני. גם בסיכומיו לא טען המושב כל טענה לכך שעומדת לו טענה כלשהי להפחתת הפיצוי המוסכם, אלא טען כי סכום הפיצוי המוסכם שהוזכר בכתב התביעה עמד על 180,000 ₪ בלבד, ועל כן לא ניתן לפסוק פיצוי מעבר לכך.

70. שור בתצהיר עדותו הראשית ציין כי אכן נפלה שגגה בציון סכום הפיצוי המוסכם בכתב התביעה, וכי סכומו עומד על 440,000 ₪, ולא על 180,000 ₪ כפי שצוין בטעות.

71. לאחר עיון בטענות הצדדים ביחס לפיצוי המוסכם מצאתי שיש לקבל את עמדת התובעת ולפסוק פיצוי מוסכם בסכום של 440,000 ₪ בהתאם לסעיף 15 להסכם 2011 וזאת בשל כל אחד מהטעמים הבאים: ראשית, יש ובית המשפט יפסוק פיצוי מוסכם בהתאם להוראות ההסכם גם אם הפיצוי המוסכם כלל לא הוזכר בכתב התביעה, כיון ש'מדובר בסעד הנובע באופן ישיר מהסעד העיקרי, שהרי מדובר בחלקו האחר של נזק, אשר נתבקש במפורש בכתב התביעה' (ראו לעניין זה א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה 11, עמ' 116, והפסיקה המוזכרת שם). על אחת כמה וכמה כאשר הפיצוי המוסכם הוזכר בכתב התביעה במפורש, וסכומו אינו עולה על סכום התביעה (שבענייננו עומד על 980,000 ₪) כפי שפורש בכתב התביעה.

72. שנית, הנתבעת התייחסה במפורש בכתב הגנתה למנגנון שנקבע בהסכם 2011 לפיצוי המוסכם, והסכימה כי מדובר במנגנון סביר.

73. שלישית, בהעדרה של כל טענה להפחתה מסכום הפיצוי המוסכם, לא הונחה כל תשתית לקבוע כי 'הפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה', וכפי שציינתי, הנתבעת הסכימה לכך שמדובר בפיצוי סביר. אציין במאמר מוסגר כי המפתח לקביעת הפיצוי המוסכם, כפליים מהמחיר לכל ק"ג שבגינו תהיה הפרה, אכן הינו פיצוי סביר, בעיקר נוכח העובדה שהמחיר לק"ג נמוך ממחיר השוק ומשקף פיצוי בגין הפרת הסכם 2010, ועל כן הוא נועד ליצור תמריץ כלכלי לכך שהסכם 2011 יקוים, ולא יופר בשל מחיר השוק. לשם השוואה בהסכם 2010 נקבע פיצוי בסכום של 1 ₪ בלבד, וסביר להניח כי בעקבות ההפרה העריכו הצדדים את הנזק הצפוי מההפרה בסכום גבה יותר.

74. רביעית, החישוב שערכה התובעת לגבי נזקיה בהתאם לפער בין הסכום ששילמה עבור ענבים לסכום התמורה על פי הסכם 2011, עומד על כ- 180,000 ₪, כפי שאפרט להלן, ועל כן נראה כי אכן מדובר בטעות סופר שנפלה בכתב התביעה. יצוין כי במכתב ההתראה לפני תביעה שנשלח למושב ביום 10.10.11, צוין במפורש סכום הפיצוי המוסכם על פי הוראות הסכם 2011 בסך של 440,000 ₪.

75. אשר לנזקים שנגרמו לתובעת בפועל, טענה התובעת, על פי האמור בתצהיר עדותו הראשית של שור, כי הנזק שנגרם לה הוא בסכום של 826,000 ₪ כיון שעל פי תכנית הייצור של התובעת לשנת 2011 תכננה התובעת לרכוש 1,000 טון ענבים, ובפועל רכשה 818 טון בלבד, כאשר הפער הינו 182 טון ענבים שהייתה אמורה לרכוש מהמושב (בקירוב). הרווח שאותו היה באפשרותה להרוויח מהענבים שלא נמכרו לה עמד על פי חישובה שהוצג במלואו בתצהיר עדות ראשית על 826,000 ₪, לאחר ניכוי העלויות.

76. המושב טען בסיכומיו כי נפלה סתירה בטיעוניה של הנתבעת בכתב התביעה, שכן בעוד שבסעיף אחד טענה התובעת כי נוכח הפרת הסכם 2011 היא נאלצה לשלם עבור הענבים שרכשה סכום של 2.009 ₪ במקום 1.1 ₪, בסעיף העוקב טענה התובעת שכלל לא עלה בידה למצוא ענבים חליפיים.

77. לאחר עיון בראיות ובטענות הצדדים מצאתי שאמנם סביר לקבל את הטענה שלתובעת נגרמו הפסדים בפועל בעקבות ההפרה, לפחות בסכום ההפרש שבין מחירי הענבים בשוק לבין מחירם על פי הסכם 2011, לא עלה בידי התובעת להוכיח את שיעורם. התובעת לא הציגה ראיות בדבר תכנית הייצור שעל בסיסה טענה להפסד, את עקרונותיה והנחותיה, את תכנית הייצור בשנים שקדמו לשנת 2011 ובנים שלאחריה. כמו כן לא הציגה ראיות בדבר כמות הענבים שרכשה באותה שנה, מועדי הרכישה של אותם ענבים ומחירם. נוכח טענותיה הסותרות בכתב התביעה סביר להניח כי עלה בידי התובעת לרכוש ענבים ממקור אחר כתחליף חלקי לפחות לענבי הכרם נושא הסכם 2011. בנסיבות האמורות לא הוכח גובה הנזק שנגרם לתובעת.

    סיכום

78. אשר על כן אני מקבלת את התביעה, ומחייבת את המושב לשלם לתובעת פיצוי מוסכם בסכום של 440,000₪. הסכום נושא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה. כמו כן ישלמו הנתבעים לתובעת את הוצאותיה, וכן שכר טרחת עו"ד בסכום של 45,000 ₪.

79. הסכומים ישולמו תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין לבאי כוחם של הצדדים, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין עד יום התשלום בפועל.

     

    ניתן היום, י"ד אדר א' תשע"ו, 23 פברואר 2016, בהעדר הצדדים.