אפללו נ' חן

לפניי תובענה למתן סעד הצהרתי המורה כי התובע הוא הבעלים החוקי והיחיד של נכס מקרקעין – דירת מגורים הידועה כתת-חלקה 3, בחלקה 137, גוש 6183, הממוקמת ברחוב האצ"ל 47 בעיר רמת-גן (להלן: "הדירה").

במוקד הדיון ניצבות השאלות העיקריות שבמחלוקת בין הצדדים העוסקות בהתיישנות התובענה ובאותנטיות מסמכי מכר הדירה.

עיקרי טענות התובע

1. התובע טוען, כי התקשר עם הנתבעת, עם אמה - חיה אלטמן ז"ל ועם אחיה - אלון יוסף ז"ל (להלן: "המוכרים"), בהסכם מכר מיום 30.1.1983 (להלן: "הסכם המכר"), לפיו רכש מהמוכרים את זכויות הבעלות בדירה.

2. התובע מציין, כי הסכם המכר נערך באמצעות עוה"ד דוד שראבי, אשר ייצג את שני הצדדים לעסקה ובהתאם להוראות הסכם המכר, שילם למוכרים את מלוא התמורה הנקובה בו, קיבל את החזקה בדירה ודיווח על רכישתה לרשויות המס, אולם הזכויות בדירה לא נרשמו על שמו במרשם המקרקעין. התובע תומך טענות אלו בהפנייתו לעותק חתום מהסכם המכר; לנסח רישום המקרקעין; לאישורים בדבר קבלת התמורה בחתימת ידם של המוכרים; לעותק מייפוי כוח בלתי חוזר שנמסר בנאמנות לעוה"ד שראבי; לעותק מטופס דיווח לרשויות מיסוי מקרקעין בגין רכישת הנכס; לעותק מאישור עיריית רמת גן לרישום הנכס על שמו; לשטר העברת זכות שכירות שנחתם על ידי הצדדים לעסקה, לאישורי מיסוי מקרקעין בגין העסקה ולמכתבו של עוה"ד שראבי מיום 27.8.17 (ראו נספחים ד1-ד8, ו-ז' לכתב התביעה המתוקן).

3. התובע מבהיר, כי במשך למעלה מ- 30 שנים זכויותיו בדירה היו רשומות במנהל מקרקעי ישראל אולם רק לאחר שהוגשה כנגדו תביעת פינוי על ידי הנתבעת, בגדרי הליך מס' 12581-04-17 (להלן: "תביעת הפינוי"), נודע לו כי זכויותיו לא נרשמו במרשם המקרקעין.

4. התובע מוסיף על כך ומתאר את הרקע לרכישת הדירה, שתחילתו בדירת מגורים שירש מאמו המנוחה ובה התגוררו יחדיו. לאחר פטירתה, ביקש התובע לרכוש דירה אחרת על מנת לפתוח פרק חדש בחייו ולכן מכר את הדירה שירש מאמו, פנה למשרד תיווך ובאמצעותו ביקר בדירה מושא הדיון. התובע מפנה, בהקשר זה, לצו הירושה של אמו ז"ל, לאישורי מס הרכישה ומס השבח ששילם בגין דירת אמו ולקבלה בגין תשלום דמי תיווך ששילם למשרד התיווך (ראו נספחים א'-ג' לכתב התביעה המתוקן).

5. לגישת התובע עילת התובענה לא התיישנה. התובע גורס, כי לא ידע ולא היה עליו לדעת שהדירה אינה רשומה על שמו במרשם המקרקעין, מאחר שהדירה הייתה רשומה על שמו ברשות מקרקעי ישראל ובעירייה והוא לא היה מודע לצורך לרשום את זכויותיו גם במרשם המקרקעין. התובע מבקש להבהיר בהקשר זה העדר הבנה בדבר זהות הגורם המוסמך לרישום בעלויות על נכסי מקרקעין ומפנה למסמכים שהגיעו לידיו, בכללם אישור העירייה (נספח ד'6 לכתב התביעה המתוקן), שטר העברת הזכויות החתום על ידי הצדדים ורשות מקרקעי ישראל (נספח ד'7 לכתב התביעה המתוקן) ואגרת חוכר שנמסרה לו ביום 22.3.04, בה צוין כי הוא החוכר לדורות של הדירה (נספחים ה', ו'1-ו'2 לכתב התביעה המתוקן) וכן לדמי החכירה ששילם לרשות מקרקעי ישראל בגין הדירה.

6. התובע שב וטוען, כי לא ידע על אודות הצורך לרשום הערת אזהרה בגין העסקה ומציין כי הנושא אינו מוסדר בגוף הסכם המכר. לטענתו, נודע לו על כך שאינו רשום כבעלי הדירה בהמשך להגשת תביעת הפינוי, עת פנה לעו"ד שראבי לבירור הנושא והאחרון מסר לו כי הדירה אכן אינה רשומה על שמו, מאחר שלא הומצא לו אישור תקף מאת העירייה. התובע מציין, כי פנה לעירייה לשם הנפקת האישור ונענה כי לא ניתן לקבלו בשל חובות הרובצים על הדירה מזה שנים רבות. התובע מאשר את מודעתו לחובות לעירייה אך לגישתו, הוא לא ידע כי הם מעכבים את רישום הדירה על שמו וכי הוא מעולם לא נתבקש על ידי עוה"ד שראבי להמציא את האישור הנדרש, עד שפנה אליו בנוגע לתביעת הפינוי.

   התובע סבור, כי בהתאם להוראת סעיף 8 בחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, (להלן: "חוק ההתיישנות"), בהינתן שהמועד בו הבין לראשונה שזכויותיו אינן רשומות כדבעי התרחש בסמוך להגשת תביעת הפינוי, בחודש אפריל 2017, לא ניתן לגרוס שעילת תביעתו התיישנה. כמו כן ולעמדת התובע, כפירת הנתבעת בהסכם המכר שבו התקשרה עולה כדי הפרת חובתה לקיים חוזה בתום לב ובדרך מקובלת.

   עוד נטען, כי משטענת ההתיישנות לא הועלתה מצד מי מהצדדים בתביעת הפינוי, אין להעלותה כעת, וכי מקום שבו מתעורר ספק בעניין התיישנות, יש לזקפו לחובת הטוען.

   עיקרי טענות הנתבעת