ג.ר.א.ס. עיצובים ושילובים בע"מ נ' בי אנד בי תכשיטים בע"מ ואח'

1.התובעת, חברה העוסקת בייצור, עיצוב ושיווק תכשיטים, המפעילה רשת חנויות ברחבי הארץ, הגישה כנגד הנתבעים תביעה כספית בסדר דין מקוצר, על סך של 877,000 ₪, בגין הפרת הסכם שנכרת בין הצדדים ביום 1.10.2013.

2.לטענת התובעת, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בכתב התביעה, ביום 1.10.2013 נחתם על ידי הצדדים הסכם שענייננו מכירת זכויותיה ב - 24 דוכנים לממכר תכשיטים בהתאם להסכמי שכירות ו/או ניהול שהיו לתובעת עם הנהלות קניונים ומרכזי קניות שונים ברחבי הארץ וכן, מכירת הדוכנים עצמם או ציוד מסויים שהיה בהם, כמפורט בנספח להסכם. הנתבעים 2 ו - 3 (להלן "ליבנה" ו"זידנברג", בהתאמה), חתמו כערבים להתחייבויות הנתבעת מס' 1 (להלן "הנתבעת") על פי ההסכם.

התובעת הדגישה, כי לא מדובר בהסכם למכירת הפעילות בדוכנים ו/או מכירתם כעסק חי והוא לא כלל מכירת מלאי התכשיטים שהיה בהם. מטרת ההסכם, לשיטת התובעת, היתה לאפשר לנתבעת להחליף את התובעת בדוכנים, תוך ניצול פריסתה הגיאוגרפית ותנאי השכירות, על מנת להפעיל באמצעותם רשת חדשה למכירת תכשיטים ומוצרים נוספים תחת השם "סובניר".

התובעת טענה, כי טרם חתימת ההסכם ניתנה לנתבעת גישה מלאה לכל מידע או נתון רלבנטי הנוגע להפעלת הדוכנים ובכלל זה לנתוני הנהלת החשבונות והסכמי השכירות או הניהול עם בעלי הקניונים ומרכזי הקניות.

בהתאם להוראות ההסכם היה על הנתבעת לשלם לתובעת סך של 187,500 ₪ עבור הזכויות והציוד בכל אחד מ - 24 הדוכנים שנמכרו, ובסה"כ 4,500,000 ₪ באופן הבא: סך של 350,000 ₪ במועד חתימת ההסכם, סך של 3,150,000 ₪, אשר יישמר בנאמנות עד לקיום התנאי המתלה, קרי - קבלת הסכמת הקניונים להעברת הסכמי השכירות בדוכנים, וסך של 1,000,000 ₪ ב - 24 המחאות. לכל הסכומים יתווסף מע"מ כחוק.

התובעת טענה, כי קיימה את המוטל עליה על פי ההסכם - היא קבלה הסכמת הקניונים להעברת הזכויות בדוכנים לנתבעת והעבירה את החזקה בדוכנים לנתבעת, שכבר החלה להפעיל בהם את עסקיה. נטען, כי הדוכן היחיד שלגביו לא הושלמה פורמאלית העברת הזכויות הוא דוכן בקניון הסיטי באשדוד, הגם שהחזקה בו הועברה לנתבעת והיא מפעילה בו את עסקיה. החיובים בגין דוכן זה אינם חלק מהתביעה.

התובעת הבהירה, כי הנתבעת שלמה לידיה סך של 3,500,000 ₪ במועד. בנוסף, מסרה הנתבעת לתובעת 24 המחאות מעותדות, בסך כולל של 1,000,000 ₪, מתוכן נפרעו שתי המחאות בלבד (אעיר, כי על פי סכום התביעה - 877,000 ₪, נראה כי נפרעו שלוש המחאות ולא שתיים בלבד). ביום 20.3.2014 ביטלה הנתבעת המחאה שמועד פרעונה באותו יום. בתשובתה לפנייה של ב"כ התובעת, היא הבהירה כי בדעתה ליתן הוראת ביטול ליתר ההמחאות המעותדות.

במכתבה מיום 25.3.2014 טענה הנתבעת, כי הטעם לביטול ההמחאות הינו מצגי שווא, כביכול, מצידה של התובעת. נטען, כי הירידה במחזור המכירות של הדוכנים במהלך שנת 2013 היתה גבוהה בהרבה מירידה קטנה ויש דוכנים בהם הירידה הגיעה כדי 30%. בנוסף, נטען כי התובעת הציגה במהלך המו"מ מצג כאילו יש בכוונתה להחזיר את המלאי שהיה בדוכנים לספקיה, אך בפועל המשיכה למכור את המלאי הנ"ל במחירי היצף, תוך שהיא מבקשת לאסור על ספקיה לספק סחורות לנתבעת.

התובעת כפרה בטענותיה של הנתבעת וטענה, כי העמידה לרשותה כל נתון או מידע הקשור להפעלת הדוכנים, בכלל זה נתונים כספיים מדוייקים, ואפשרה לנתבעת לערוך כל בדיקת נאותות שנדרשה. המסקנות שהנתבעת הסיקה מתוך המידע שנחשף בפניה הן באחריותה וממילא לא ניתן להציגן כמצגי שווא. עוד נטען, כי הובהר לנתבעת, למעלה מן הצורך ולמען הזהירות, כי במהלך שנת 2013 חלה ירידה במחזור ההכנסות ביחס לשנת 2012 והנתבעת אף הצהירה בסעיף 3.4 להסכם כי עובדה זו ידועה לה היטב. עוד טענה התובעת, כי התמורה בהסכם לא נגזרה מהיקפי המכירות בדוכנים ואינה תלויה בתוצאות העסקיות של הנתבעת. בנוסף, לא קיימת בהסכם התחייבות כלשהי של התובעת ביחס למה שייעשה במלאי שהיה בדוכנים וממילא, אין בהסכם התחייבות להחזיר את המלאי לספקים או להימנע ממכירתו בחנויות. התובעת הבהירה, כי למרות זאת, היא אינה מוכרת בחנויות מלאי שהיה בדוכנים, למעט סחורה של ספק אחד, שהנתבעת הודיעה במפורש כי אין בכוונתה לרכוש ממנו מוצרים.

3.התובעת טענה, כי עם ביטול ההמחאות, הפרה הנתבעת את ההסכם בהפרה יסודית, והיא לא היתה רשאית לקזז מהתמורה דבר נוכח טענות תיאורטיות, בפרט כאשר החזקה בדוכנים הועברו לידיה. עוד הבהירה התובעת, כי הנתבעת לא בטלה את ההסכם והיא מושתקת מלעשות זאת כעת, שעה שהיא ממשיכה להפעיל בדוכנים את עסקיה. נטען, כי ליבנה וזינדברג ערבים להתחייבויות הנתבעת על פי ההסכם ולכן, הם חייבים ביחד ולחוד לשלם לתובעת את יתרת התמורה שלא שולמה.