1.התובע, יליד 1993, עותר לחייב את הנתבעות בנזקי גוף שנגרמו לו בתאונת עבודה מיום 16.5.13.
2.התובע היה בן 20 בעת התאונה ועבד בשרותה של הנתבעת 1 בתפקיד עובד ייצור ואחראי משמרת. לטענתו, ביום התאונה התבקש על-ידי מנהל המחלקה לבדוק תקלה בעמדת חיתוך תבניות פלסטיק, בה נתקעה תבנית וחסמה את זרם פליטת המוצרים והשביתה את רצף שרשרת הייצור השוטפת במחלקה. התובע טוען שראה תבנית פלסטיק תקועה בין גלגלי המסוע, באזור חיתוך התבניות, לפני פליטתן לכיוון מסוע האיסוף. לטענתו, הוא כיבה את מתג ההפעלה של המכונה, ניגש לעמדה והכניס את ידו הימנית על מנת לשלוף את התבנית התקועה, או אז להב הגליוטינה העליונה במכונה ירד על כף ידו וכרת ארבעה חלקים שונים מאצבע 2 עד אצבע 5 בכף יד ימין, ידו הדומיננטית.
3.התובע טופל בבית-חולים "גליל מערבי" בחבישה והופנה לקבלת טיפול בבית-חולים "שיבא", שם עבר ניתוח לחיבור האצבעות הכרותות, אך הניתוח לא הצליח, הגדמים נמקו ובניתוח חוזר שעבר ביום 23.5.13, הוסרו הגדמים. התובע שוחרר ביום 26.5.13.
במשך הזמן התפתחו בגדמים של האצבעות הקטועות נוירומות, וכתוצאה מכך ביום 3.8.16 הוחלט במרפאת כף היד "שיבא" על ניתוח כריתת נוירומות וציפורן שארית אצבע 2.
התובע טוען כי, ממועד התאונה הוא חובש גרב וכפפת לחץ ביד ימין. הוא סובל, על פי הטענה, מנפיחות, כאבים חדים ונימולים באזור הגדמים, לא יכול לבצע תנועות בגדמים הקטועים – לא קמיצה ולא אחיזה, ולמעשה לטענתו מצויה כף היד בחוסר תפקוד מלא.
לטענתו, הוא מוגבל ביכולת הכתיבה, הקלדה במחשב או בטלפון הסלולרי, וביצוע פעולות מוטוריקה עדינות כגון החזקת מברג וכדומה.
בנוסף, טוען התובע כי בשל התאונה ועד היום הוא סובל מהפרעה פוסט טראומתית, מחרדות ודכאון שבגינם הוא מטופל נפשית ותרופתית, לרבות מעקב בתחנה לבריאות הנפש עכו-נהריה. מחמת אלה, הוא אף קיבל אישור ממשרד הבריאות לצרוך קנביס רפואי.
4.התובע טוען שממועד התאונה ועד היום לא הצליח להשתלב במעגל העבודה, גם לא בעבודה משרדית, למרות שניסה לעבוד באופן חלקי בחנות בגדים. לאחר מכן נרשם לקורס ברוקרים, אך ביטל את הרישום משהבין שלא יוכל לעשות שימוש תכוף במחשב ובהקלדת נתונים, ואף נעדר את יכולת הקשב והריכוז. כמו כן, ניסה, לפי הטענה, לעבוד כמוכר ומשווק מוצרים דנטליים, ברם לא הצליח להתמיד שם, מחמת הדרישה למוטוריקה עדינה.
5.התאונה הוכרה כתאונת עבודה. המוסד לביטוח לאומי קבע נכות זמנית:
בשיעור 100% מיום 16.5.13 ועד 31.10.15.
60% מיום 1.11.15 ועד 30.11.15.
נכות צמיתה בשיעור 36.48% משוקללת (נכות אורטופדית בשיעור 28% ונכות נפשית בשיעור 15%).
יצוין כי לאחר זמן והליכים נוספים במל"ל, נקבע כי יש להפעיל את תקנה 15 במלואה, כך שהנכות עומדת על 55%.
6.התובע תמך את תביעתו בחוות-דעת אורטופד, ד"ר סטולרו, שהעמיד את הנכות הרפואית בגין קטיעת האצבעות ביד הדומיננטית על שיעור 55%, וחוות-דעת בתחום הפסיכיאטרי של ד"ר קירש, שקבע נכות משוקללת בשיעור 36%, המורכבת מ-20% בגין PTSD ו-20% בגין הפרעת הסתגלות.
7.לעניין האחריות, טוען התובע כי לאחר התאונה נודע לו שהתקלה במכונה ארעה בשל הוספת חלקים למכונה, בניגוד להוראות ההפעלה המקוריות, לרבות פירוק מיגון שנועד למנוע ירידת הגליוטינה על עצם כלשהו באזור המסוע והחיתוך, וביטול חיישני עצירת הפעילות במכונה שנועדו להפסקת פעילותה הכללית ברגע שמישהו מרים או מזיז דלתות וכנפי מיגון צדדיים.
התובע טוען, כאמור, שכיבה את המכונה וניגש להוציא את התבנית התקועה, אך לו היה יודע שגלאי הבטחה מבוטלים, לא היה מבצע את הפעולה של שליפת התבנית התקועה.
8.התובע טוען כי התאונה ארעה בהיותו בן 20, שעה שטרם באה לידי ביטוי יכולת ההשתכרות הפוטנציאלית שלו, וכי נוכח היותו בן למשפחה משכילה ומלומדת, נכון יהיה להעמיד את פוטנציאל ההשתכרות שלו על בסיס הגבוה משכר ממוצע במשק. כמו כן, הוא טוען כי אילו היה ממשיך לעבוד אצל הנתבעת, היה צפוי להתקדם תוך שנים ספורות ולהגיע לרמות שכר הגבוהות מהשכר הממוצע ועומדות על בין 12,000 ₪ ל-14,000 ₪ ברוטו.
9.הנתבעת לא מכחישה את עצם התאונה, אך מכחישה את אחריותה.
לטענתה, התובע קיבל הדרכות באשר לאופן הפעלת המכונה והפסקתה, ככל שעולה הצורך, מחמת תקלות כאלה ואחרות. התובע עבד תקופה ארוכה אצל הנתבעת וטיב העבודה היה מוכר לו. לא זו אף זו, הוא היה אחראי משמרת, כך שכללי הבטיחות והאחריות היו ידועים לו והיו צריכים להיות מופנמים על ידו ביתר שאת. בפועל, לטענתה, משארעה התקלה לא הפסיק התובע את פעולת המכונה, בניגוד לכל הכללים, ועל כן פגעה הגליוטינה ביד בעת שהכניס אותה, בניגוד לכל הגיון, למסוע. בנסיבות אלה, אין היא אחראית, ולחילופין מדובר באשם תורם בשיעור ניכר.
10.לתמיכה בהגנתה הגישה הנתבעת חוות-דעת בתחום האורטופדי של ד"ר משיח, שהעמיד את הנכות בשיעור 25.27% ובתחום הפסיכיאטרי של ד"ר שוסהיים, שהעמיד את הנכות בשיעור 15% בגין הפרעת הסתגלות.
לטענת הנתבעת, אין לייחס את מלוא מצבו הנפשי של התובע לתאונה, שכן התובע השתחרר מהצבא מחמת אי התאמה נפשית בפרופיל 21, לאחר שנמצאו באישיותו מרכיבים נרקסיסטיים והוא איים בהתאבדות ככל שלא ישובץ ליחידה שבה רצה לשרת, או ככל שלא ישוחרר.
אשר לתחום האורטופדי – המומחה מטעם הנתבעת, ד"ר משיח, התבקש במהלך הדיון בו נחקר לשוב ולבדוק את התובע, ובהגינותו לאחר בדיקה זו מצא לנכון לעדכן את חוות דעתו ולהוסיף 2.5% נכות בגין נוירומה בגדם של אצבע 2 המכאיבה לו ותורמת שלילית לפגיעה שקיימת באצבע זו.
11.הנתבעת הגישה חוות-דעת אקטוארית ביום 7.6.17, לפיה סך הכל תגמולי המל"ל כשהם מהוונים ומשוערכים, עומדים על 1,495,900 ₪.
ביום 4.12.17 הוכנה חוות-דעת אקטוארית חדשה, לפי ריבית היוון 2%, ולפיה סך ניכויי המל"ל עומדים על 1,774,649 ₪.
דיון והכרעה
12.בשאלת האחריות נראה שמדובר במכונה שאופן השימוש בה, במיוחד לאחר שינויים שנעשו, והכל כפי שיפורט להלן, מהווה דבר מסוכן, מוצדק להעביר את נטל הראיה לנתבעת שתוכיח שלא התרשלה. גם אם אין הצדקה להעברת הנטל, אני סבורה שהתובע הוכיח במידה הנדרשת את רשלנותה של הנתבעת.
בע"א 663/88 שריזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז (3) 225. נאמר ע"י כב' הש' בך כהאי לישנא: "נראה שהיום אין עוד צורך לבחינת שאלת עצם קיומה של חובת זהירות מושגית בין מעביד לעובדו. חובה זו מוכרת יפה בפסיקה ענפה ועקבית. קיימים רק הבדלים בין פסקי-הדין השונים ביחס למימדיה של אותה חובה וביחס להדגשים בדבר גורמיה השונים. יש ומדובר בחובה לנקוט בצעדים סבירים כדי למנוע מהעובד סכנות מיותרות, במקרים אחרים מצויינת החובה להזהיר את העובד בפני סכנות קיימות, ולעתים מודגשת החובה למנוע מהעובד סיכונים בלתי רגילים (ראה, לדוגמא, ע"א 250/64 לוגסי נ' חברת שק"ם בע"מ פ"ד יט(1), 30, 32; ע"א 686/77 מקורות חברת מים לישראל בע"מ נ' מרג'י ואח' פ"ד לד(4), 365, 371-372; ע"א 477/85 בוארון נ' עירית נתניה ואח' וערעור שכנגד פ"ד מב (1), 415, 420 ומראי המקום המופיעים שם)". ביחסי עובד מעביד אין לקבל את הטענה מטעם מעבידים, לפיה חובתם כלפי עובדיהם מצטמצמת לנקיטת אמצעים למניעת סכנות בלתי רגילות ויוצאות דופן במקום עבודתם. הפסיקה קבעה כי קיימת חובה כללית וגורפת מצד המעביד לנקוט בכל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימאליים.
להלן דבריו בהקשר זה של השופט ד' לוין, בע"א 741/83, גוריון ואח' נ' גבריאל וערעור שכנגד, פ"ד ל"ט (4) 266, 271: "מחובתו של מעביד להגן על עובדיו מפני סיכונים, המצויים במקום העבודה או בתהליך העבודה. אמנם, אין לדרוש ממנו לנקוט אמצעים כה מרחיקי לכת, שימנעו לחלוטין כל סיכון אפשרי ותיאורטי, שאינו עולה על הדעת, אך בכל זאת עלול להתהוות, אולם חובה עליו לנקוט אותם האמצעים, שימנעו מהעובד סיכונים אפשריים, ושסביר להניח שללא האמצעים שיינקטו עלולים הסיכונים לגרום לתאונה".
לעיתים הסיכון הוא חלק אינטגרלי, טבוע במהות העבודה ובמקרים כאלה חובה על המעביד להזהיר את עובדיו מפני הסיכון ולהדריכם כיצד לפעול בצורה בטיחותית אופטימלית, לא אזהרה כללית בדבר סיכונים קיימים אלא תדריך מקצועי בטיחותי באשר לאופן ביצוע העבודה, השימוש בכלי העבודה ובאמצעי הבטיחות.
13.בבחינת האשם התורם יש לזכור כי דרישות הזהירות המוטלות על המעביד גבוהות מאלה הנדרשות מהעובד זאת משום שבידי המעביד האפשרות הכוללת למנוע מראש סיכונים ו/או לנקוט באמצעי זהירות ראויים, הוא מכיר את מקום העבודה טוב יותר מהעובד, הוא פועל מתוך חופש בחירה ובכך יש לו עדיפות על העובד המבצע לעיתים עבודה מסוכנת למען מעבידו תוך התעלמות מסיכונו אם בשל טעות ושיקול דעת מוטעה ואם מתוך מסירות ופחד לאבד מקום עבודתו בהיותו במצב נחות במאזן הכוחות. וראה ע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' מרציאנו ואח' פ"ד לו(2) 592, 604-603; ע"א 477/85 בוארון נ' עירית נתניה פ"ד מב (1) 415) לפיכך "מסיבות אלה, קיימת נטיה במדיניות השיפוטית שלא להטיל אחריות על העובד הנפגע בשל 'אשם תורם', אלא במקרים ברורים, בהם אשמו של העובד כגורם לתאונה בולט לעין" וראה ע"א 5437/07 מוחמד אבו ליל נ' נ.א.ע מהנדסים בע"מ (ניתן ב-10/3/09) מאגר נבו.
14.ומהכלל לפרט ולענייננו - אין חולק כי התובע נפגע שעה שהגליוטינה חתכה את אצבעותיו בעת שהכניס את ידו לתוך הסרט הנע על מנת לשחרר תבנית תקועה. התובע העיד, ואין לי אלא לקבל את עדותו, כי לחץ על כפתור הפסקת המכונה שנמצא מעל המסוע, ועל כן לא יכול היה לשער שהגליוטינה תופעל. עוד הוכח בפניי כי במכונה הוכנסו שינויים על ידי הנתבעת במהלך השנים, הורכבו רכיבים נוספים לצורך הכנסת פונקציה של מדבקות על התבניות, וכן הוכח אף בהודעתו של נציג הנתבעת כי במסגרת שינוי זה הוסר המגן שיכול היה למנוע את התאונה. מדובר, אפוא, ברשלנות של המעביד בהעמדת סביבת עבודה שאינה בטוחה, ורשלנות רבתי בהסרת רכיב האמור להגן על העובדים. עוד הובהר, כי כתוצאה משינויים שמצאה הנתבעת להכניס במכונות, היו סוגים שונים של מפסקים שהתובע כלל לא היה מודע לקיומם, הואיל ולא קיבל הדרכה בעניין.
בנסיבות העניין נראה שאין לייחס לתובע אשם תורם.
15.התביעה הוגשה במקור לבית-המשפט המחוזי, ושם הוסכם בין הצדדים כי לצורכי חישוב הנזקים בתיק יתבססו הצדדים על הנכות הרפואית שנקבעה במל"ל, היינו בשיעור 36.48%. בשל הסכמה זו, לא מונה מומחה מטעם בית-המשפט ובסופו של יום לאחר שהוצעה הצעה בבית-המשפט המחוזי שלא נתקבלה על ידי התובע, ולאור ההצעה שהייתה בגבול סמכותו של בית-משפט השלום, הועבר התיק לבית-משפט השלום. התיק נקבע להוכחות, תוך שלעניין הרפואי הוזמנו המומחים מכל צד לחקירה, ברם נאמנים להסכמה המקורית לא מונו מומחים מטעם בית המשפט.
במצב דברים זה, פסק-הדין כאן יתבסס על נכות רפואית בשיעור 36.48%, כשהמחלוקת בין הצדדים מתמצית בעיקרה בנכות התפקודית. בעוד הנתבעת סבורה שיש להעמיד את הנכות התפקודית על שיעור 36%, מבקש התובע להעמיד את הנכות התפקודית על שיעור 50%.
אציין, כי המומחה מטעם התובע בתחום הפסיכיאטרי לא נתן, לטעמי, משקל מספיק לעברו של התובע ואישיותו עובר לתאונה, ובמיוחד הדברים אמורים ביחס לנסיונו להשתחרר מהצבא, ולכך שלא בחל בעדות שקרית לפיה ניסה, כביכול, להתאבד - הכל על מנת להשתחרר. אי אמירת האמת על מנת להשיג את מטרתו, מדליקה נורה אדומה ביחס לאופן שיש להתייחס לתלונותיו של התובע גם היום, הן בפני המומחים והן בהצגת הדברים בפני בית-המשפט והאדרת הקשיים. המומחה מטעם התובע קיבל את דברי התובע כ"דברי אלוהים חיים", מבלי להזמין את אותו חומר רפואי נחוץ מהצבא כדי לקבל את התמונה המלאה.
בשים לב לכל האמור לעיל ועל מנת לאזן את הדברים, נכון יהיה למצע את הנכויות הרפואיות בין המומחים מטעם הצדדים, ועל כן גם מטעם זה נכון יהיה לקבל את הקביעה האובייקטיבית של הגוף הניטרלי, מל"ל, ולקבוע את הנכות הרפואית לפיה (להבדיל מהנכות התפקודית).
16.אשר לנכות התפקודית – התובע הוכיח שמאז התאונה ועד היום אינו עובד באופן רציף. אכן מדובר בנכות שאינה פעוטה, גם נכות אורטופדית שלא מאפשרת הפעלה תקינה של כף היד בביצוע פעולות מוטוריקה עדינה וגם נכות נפשית שמעיבה על יכולת ההתנהלות הנורמטיבית ביום-יום. ברם, מצד שני, אין הצדקה שלא לעבוד כלל, ולטעמי גם בנכותו יכול התובע להשתדל יותר ולמצוא תעסוקה, וטוב יעשה אם ישתלב בעבודה כזו או אחרת, לא רק לצורך פרנסתו והקטנת הנזק הכספי, אלא אף ולא פחות חשוב, לצורך הרגשתו האישית ושיקומו.
התובע העיד שניסה לעבוד בחנות בגדים, אך הבושה הכריעה אותו באופן שהפסיק לעבוד. הוא אף העיד כי נרשם לקורס ברוקרים, ברם החליט להפסיק לאור העובדה שיש לו קושי להקליד במחשב. אני סבורה כי ישנן מגוון עבודות שהוא יכול לבצע וצריך לבצע ואין הצדקה ליתן פיצוי מלא כאילו עומדת נכותו על שיעור 100%, שעה שישנן אפשרויות תעסוקתיות במומו.
לאחר ששקלתי את הדברים, הצעתי להעמיד את הנכות התפקודית על שיעור 45%.
17.אשר למשכורתו של התובע – הרי שעובר לתאונה השתכר בחצי השנה שקדמה לתאונה סך ממוצע של 7,700 ₪ ברוטו, משוערך להיום כ-8,200 ₪.
18.ביחס לפוטנציאל ההשתכרות העתידי – יש לזכור כי התאונה ארעה בעת שהתובע היה בן 20, גיל צעיר, העדר נסיון תעסוקתי ארוך טווח, כששנות עבודה רבות עוד לפניו ומובן שאין לקַבֵּע את המשכורת עובר לתאונה כפוטנציאל השתכרות.
מצד שני, אינני סבורה כי יש לקבל את עמדתו של התובע, לפיה היה מתקדם ומגיע תוך שנים ספורות למשכורת שבין 12,000 ל-14,000 ₪, כפי שמשתכר חברו, שכן אין זה מובן מאליו שהיה ממשיך להתקדם לתפקיד מנהל מחלקה. בעניין זה הוכח כי מדובר בחברה משפחתית ובפירמידת קידום מצומצמת שלא רק הכישורים העצמאיים הם הקובעים, אלא אף שיקולים אחרים לגיטימיים של קידום בני משפחה.
אעיר כי הראיות בדבר העובדה שמשפחתו של התובע משכילים כולם ורובם אקדמאיים, אין בהן כדי להעיד בהכרח על פוטנציאל השתכרות גבוה מהשכר הממוצע, ובהקשר זה יש להזכיר כי ציוניו של התובע בבחינות הבגרות הצביעו על יכולות ממוצעות או מעט פחות מהממוצע.
בנסיבות אלה של חוסר ודאות, וגם לאור גילו הצעיר של התובע בעת התאונה, נכון יהיה לפסוע בדרך שהותוותה בהלכה הפסוקה, ולהעמיד את פוטנציאל ההשתכרות על השכר הממוצע במשק, שעומד נכון ליום כתיבת פסק הדין על סך 9,845 ₪ ברוטו.
גובה הנזק
19.כאב וסבל - לאחר שעיינתי בעדותו של התובע, בטיפולים שקיבל במשך השנים, בכאב והמבוכה הנגרמת לו כתוצאה מהנכות הגלויה לעין, אותה הוא נושא ויישא לתמיד, מצאתי להעמיד את הסכום הראוי לפיצוי על סך 250,000 ₪.
20.עזרת צד ג' – אין ספק שבתקופה הסמוכה לאחר התאונה נזקק התובע לסיוע מבני משפחתו, ואף היום מעת לעת ובעיקר נוכח הנכות הנפשית הוא נזקק לסיוע. מדובר אמנם בעזרה שלא ניתנה בשכר, אלא על ידי בני משפחה, ברם היא חורגת מהסיוע הסביר והבסיסי שבהם נושאים בדרך כלל בני משפחה, ועל כן מצאתי להעמיד את הפיצוי ברכיב זה על סך של 100,000 ₪ לעבר ולעתיד.
21.הוצאות – מדובר בתאונת עבודה ועל כן, לכאורה, כל ההוצאות מכוסות על ידי המל"ל. מבלי לפגוע באמור, ישנן הוצאות של נסיעות והוצאות אחרות שאך טבעי הוא שאדם סביר לא אוסף את כל הקבלות וטורח להגישן בכל פעם למל"ל, ועל כן, הגם שמדובר בנזק מיוחד, מצאתי להעמיד את הסכום הראוי לפיצוי על דרך האומדנה באופן גלובאלי על סך 40,000 ₪.
22.הפסד שכר לעבר – שכרו של התובע לעבר על פי ממוצע ברוטו לחצי השנה שקדמה לתאונה עמד, כאמור, על 7,700 ₪ (נומינלי), ובשערוך להיום עומד על 8,200 ₪.
הפסד מלא של 31 חודשים עומד על סך 254,200 ₪ ועוד הפסד חלקי עד היום לפי 45% נכות תפקודית ל-26 חודשים (הגם שבפועל התובע לא עובד), עומד על סך 95,940 ₪.
23.אובדן כושר השתכרות בעתיד – 1,284,773 ₪ (לפי 45% נכות תפקודית בהכפלת השכר הממוצע במשק עד גיל 67).
24.הפסד פנסיה – 196,190 ₪.
25.סך הכל עומדים רכיבי הפיצוי בהצטברותם על 2,221,103 ₪.
מסך זה יש לנכות תגמולי המל"ל לפי חוות-דעת אקטוארית מעודכנת בסך 1,740,000 ₪, כך שהסכום לאחר הניכוי עומד על 481,103 ₪.
26.אשר על כן, אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעות לשלם לתובע סך 481,103 ₪. הנתבעות תשאנה בשכ"ט עו"ד בסך כולל של 112,578 ₪, ותשפנה את התובע באגרה ששולמה עם פתיחת התיק ובהוצאות המומחים בהם נשא לפי קבלות שתומצאנה. הנתבעות תשאנה ביתרת אגרה.
ניתן היום, כ' שבט תשע"ח, 05 פברואר 2018, בהעדר הצדדים.
