פלונית נ' כהן ואח'

התובעת, ילידת 24.2.2000, הגישה תביעה זו לפיצוי כספי בשל נזק גוף שגרם לה כלבם של הנתבעים, אשר נשך אותה ביום 13.4.2013.

התובעת היתה בת 13 בעת האירוע והיא בת 26 השנה.

נגד הנתבעים הוגש כתב אישום בתיק ת"פ 55696-06-13.
הנאשמים הודו והורשעו בעבירות של מעשה פזיזות ורשלנות בניגוד לסעיף 338(א)(6) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977; וכן בעבירה של אחזקת כלב מסוכן ברשות הרבים, בניגוד לסעיף 11(א) ו-(ג)(1) ו-(4) עם סעיף 18(ב)(2) ו-(ג)(1) לחוק להסדרת הפיקוח על כלבים, תשס"ג - 2002, ולפי תקנות 5(1), (2), (3) לתקנות להסדרת הפיקוח על כלבים (יבוא ואחזקה של כלבים מסוכנים), תשס"ה - 2004.
בהתאם לעובדות כתב האישום המתוקן ת/1, שבהן הודו הנאשמים במסגרת הסדר טיעון, הנאשמים החזיקו בביתם כלב מגזע "פיטבול" המוגדר כלב מסוכן. בתאריך 13.4.13, האב (הנתבע 1 בענייננו) איפשר לבנו (הנתבע 2 בענייננו) לצאת עם הכלב כשהוא קשור ברצועה, ללא זמם. במהלך הליכתו פגש הנתבע 2 את התובעת, שהביעה את פחדה מפני הכלב וביקשה ממנו לא לשחרר את הכלב מהרצועה. הנתבע הרגיע אותה, שחרר את הכלב ואפשר לו להסתובב ללא הרצועה. כעבור מספר רגעים, כשהתובעת עומדת במקומה, התנפל הכלב עליה לפתע, ונשך אותה בערפהּ, בשיערהּ, בשדהּ השמאלי ובפניה.

ביום 21.4.15 נתן כב' השופט סולקין את פסק הדין.
על הנתבע 1 נגזרו 4 חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות, 8 חודשי מאסר על תנאי, קנס בסך 5,000 ₪, פיצוי בסך 50,000 ₪ לתובעת וחתימה על התחייבות להימנע מעבירה. הנתבע 2 בהיותו קטין באותה העת, לא הורשע בדין, ונגזרו עליו 250 שעות של"צ וחתימה על התחייבות כספית.

הנתבעים לא חלקו על החבות, אלא רק על גובה הנזק. לטענתם, הסכום שנפסק במסגרת ההליך הפלילי ושולם זה מכבר, מכסה את מלוא נזקיה של התובעת ואף עולה עליהם.

לנוכח פער משמעותי בין חוות הדעת של הצדדים, מינה בית המשפט מומחים מטעמו בתחום הפלסטיקה ובתחום הפסיכיאטריה.
בסמוך לשמיעת ההוכחות, הודיעה ב"כ התובעת שהיא מושכת את חוות הדעת מטעמה, היות שהיא מקבלת את קביעות המומחים מטעם בית המשפט, ובנסיבות אלה, נטען כי חקירתם של מומחי הצדדים מתייתרת.
לטעמי, אין חשיבות מכרעת למשיכת חוות הדעת מטעם התובעת, משיכה שנעשתה כדי לקצר הליכים, וכן לעובדה שב"כ התובעת ויתרה על חקירה נגדית של מומחי הנתבעים. כפי שנראה להלן, בהתאם להלכה הפסוקה, מרגע שמונה מומחה אובייקטיבי מטעם בית המשפט, משקלן של חוות דעת הצדדים ממילא נמוך, ולכן אין נפקות מכרעת למהלך זה.

משיכת חוות הדעת מטעם התובעת -
ב"כ הנתבעים טען כי התובעת מנועה מלטעון ולהוכיח עניין רפואי, היות שחוות דעת רפואיות שצורפו לתביעה, הוכחשו בכתב ההגנה, ולאחר מכן הודיעה התובעת, בהמלצת בית המשפט, על "משיכת" חוות הדעת מטעמה. לפיכך נטען כי התביעה נותרה ללא תמיכת חוות דעת, ויש להכריע על יסודה בלבד ולא על יסוד חוות הדעת של המומחים שמונו ע"י בית המשפט.
אין יסוד לטיעון זה.

תקנה 88 (א) קובעת כי בית המשפט רשאי בכל עת למנות מטעמו מומחה, למתן חוות דעת בעניין שבמומחיות. התקנה איננה מתנה זאת בקיומה של חוות דעת מטעם בעלי הדין.
מכאן שמינוי מומחה מטעם בית המשפט אפשרי וראוי, אם מדובר במחלוקת שדורשת היזקקות למומחה, גם כשהצדדים לא הביאו מומחים מטעמם. מדובר בסמכות של בית המשפט שנועדה לסייע לבירור האמת ולהכרעה בתובענה, תוך חריגה מהאדברסריות של ההליך המשפטי. תפקידו של מומחה מטעם בית המשפט ותרומתו להליך, אינם מתמצים בהיותו מומחה בלתי תלוי (בניגוד למומחי הצדדים) שבית המשפט יוכל להיעזר בו לצורך הכרעה בין עמדות המומחים "מטעם", אלא גם בכך שחוות דעתו ממלאת את שהחסיר התובע לצורך העמדת עילת תביעה שלמה (רע"א 251/22 חברת נמל אשדוד נ' מפעלי ים המלח (23.1.2022) ; רע"א 1966/21 פלאפון תקשורת בע"מ נ' קרני (4.5.2021)‏‏ ;
(רע"א 1358/12 מרכז רפואי רבין בית החולים בילינסון נ' עזבון אייזנבך (8.5.2012)).

במאמר מוסגר - תקנה 88(ג) מוסיפה וקובעת כי אם מונה מומחה מטעם בית המשפט והוגשה באותו עניין גם חוות דעת מומחים מטעם בעלי הדין, לא ייחקרו המומחים מטעם בעלי הדין, זולת אם הודיע בעל דין על רצונו לחקור את כולם או מקצתם; אם הודיע כך בעל דין, ייחקרו מומחי הצדדים "באופן ובהיקף כפי שיורה בית המשפט בהתחשב בנסיבות העניין, ובשים לב לחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט ולעדותו".
היינו, דעתו של מתקין התקנות היתה כי הכלל הוא שאין צורך לחקור את מומחי הצדדים, בשל משקלן הנמוך של חוו"ד מטעם הצדדים, לאחר שהוגשה חוות דעת אובייקטיבית של מומחה מטעם בית המשפט. גם אם בית המשפט יאפשר זאת כחריג, הדבר ייעשה בצמצום.

בית המשפט העליון הוסיף וקבע לגבי משקל חוות דעתם של מומחי הצדדים: "...בלא לפגוע בפלוני או אלמוני אישית בתיק זה או אחר, הריהם לא אחת שכירי חוות דעת; ומכל מקום על בית המשפט להציב 'מקדם חשדנות', מבלי לפגוע, באשר לחוות הדעת, אך יכולתו לבור את הבר מן התבן מוגבלת. האופציה במצב הקיים היא מינוי מומחה או מומחים מטעם בית המשפט, ולטעמי צריך שיתמנו לעניין זה אך מומחים שאינם נותנים חוות דעת פרטיות..." (ע"א 4330/07 מוזס נ' מדינת ישראל (5.3.2009)‏‏ פסקה כז' לפסה"ד). כך נקבע גם: "משהוגשה חוות דעת של מומחה מטעם בית המשפט, ככלל, יינתן משקל נכבד לחוות דעתו, ולחוֹות הדעת של מומחי הצדדים, ככלל, יינתן משקל מוּפחת..." (ע"א (מח' חי') 15396-07-21 דהן נ' עדי אגודה שיתופית להתישבות קהילתית (7.2.2022), פסקה כא' לפסה"ד ; ע"א (מח' ת"א) 25952-11-22 בן אליעזר נ' בית וגג ברחוב אלוף הניצחון 16-18 רמת גן (1.1.2024))‏.
עוד נפסק: "בית המשפט מינה שני מומחים, האחד בתחום הפלסטי והשני בתחום הנפשי. הצדדים אמנם הגישו חוות דעת רפואיות מטעם, אולם ההלכה היא כי משמונה מומחה על ידי בית המשפט על מנת שיחווה דעתו במחלוקות המקצועיות המצויה בתחום מומחיותו, סטייה מחוות דעתו תיעשה במשורה, במקרים חריגים ומטעמים כבדי משקל" ת"א (מח' חי') 2169-02-20 פלוני נ' עמאר אגבאריה (20.6.2023)‏‏, פסקה 16 לפסה"ד).

בנסיבות אלה, גם אילו התובעת לא היתה מצרפת כלל חוות דעת מטעמה, רשאי היה בית המשפט למנות מומחה. משיכת חוות הדעת מטעמה בשלב מאוחר, היות שברור שמשקלן הוא מזערי ביחס לחוות הדעת של מומחה בית המשפט, איננה שוללת אפוא את התוקף והמשקל המשמעותי של חוות הדעת של המומחים מטעם בית המשפט.
ויודגש – בית המשפט לא יתייחס כלל לחוות הדעת שנמשכו מהתיק, אלא אך ורק לחוות דעת הנתבעים ולחוות דעת המומחים האובייקטיביים שנתמנו מטעם בית המשפט.

חוות הדעת של מומחי בית המשפט

בתחום הפלסטיקה מונה המומחה ד"ר נועם חי.
הצדדים לא ביקשו לחקרו על חוות דעתו, ולפי ההלכה הפסוקה הימנעות מחקירה של מומחה בית המשפט מלמדת על הסכמה לחוות הדעת. המומחה הפלסטיקאי קבע כי לאחר תקופה זמנית של אי כושר לשלושה חודשים ושלושה חודשים נוספים ב- 50% נכות, נותרה נכות של 10% בגין צלקות מכערות בחזה שמאל ושל 5% בגין צלקות בפנים ובצוואר, ובס"ה 14.5% נכות בתחום הפלסטיקה.

בתחום הפסיכיאטריה מונה המומחה פרופ' יחיאל לבקוביץ.
המומחה קבע בחוות דעתו כי בעקבות התאונה סובלת התובעת מתסמונת כרונית קלה של הסתגלות, המקנה לה 5% נכות צמיתה.
במענה לשאלות הבהרה מיום 22.8.24, הבהיר המומחה כי רצוי שהתובעת תיעזר בטיפול פסיכולוגי במסגרת סל בריאות. הוא הדגיש שוב כי הסימפטומים אינם עונים על PTSD, ומדובר רק בהפרעת הסתגלות של דיכאון וחרדה על רקע האירוע.

המומחה בתחום הפסיכיאטרי נחקר ארוכות בבית המשפט, הוא הסביר היטב את כל חוות דעתו, ואין לי אלא לאמץ אותה.

יש ממש בטענת ב"כ הנתבעים כי על דרך הכלל רצוי לחקור את הניזוק לפני חקירת המומחים. עם זאת, לא פעם, משנים את סדר העדויות כדי לחסוך ממומחים המתנה ארוכה, ולא מצאתי כי שינוי הסדר הביא לפגיעה בהגנה.

היות שחוות הדעת מטעם התובעת נמשכו מהתיק, נשאל המומחה אם הערכתו המקצועית לגבי נכותה הפסיכיאטרית של התובעת היתה עומדת בעינה גם ללא התיעוד של ד"ר שוש ארבל ושל ד"ר יפעת ויינר שנמשכו מהתיק. פרופ' לבקוביץ' השיב שהיה עומד על חוות הדעת גם ללא מסמכים אלה.
הוא הסביר כך: "... שאלת אם חוות דעתי הייתה משתנה אם שני מקורות, שני הציטוטים המקורות היו לפניי, התשובה היא לא... ...הבדיקה שבדקתי אותה בעניין הזה, זה היה אחד המרכזים שמבחינתי היו חשובים... ... לכן בהחלט היה אפשר להוציא... את שוש ארבל ואת יפעת ויינר, חוות דעתי הייתה נשארת אותו דבר... ... הן מקור מידע אבל גם אם הם לא היו שם, הייתי מקבל את אותה החלטה..." (ע' 7 ש' 15 עד ע' 8 ש' 1 לתמליל).

אשר לתקופת האישפוז הבהיר המומחה כי הוא כותב את דברי הנבדק, וכי הוא ידע כי היתה מאושפזת רק חמישה ימים. הוא הדגיש כי האדרה זו של התובעת את תקופת האישפוז איננה משנה דבר מבחינת האבחנה הפסיכיאטרית (ע' 9 – 10 לתמליל).
המומחה הבהיר מספר פעמים בחקירתו, כי איננו נוהג לעמת את הנבדקים עם סתירות בסיפור המעשה, ולכן לא חקר את התובעת גם לגבי השימוש בקנאביס (ע' 32 לתמליל).

המומחה הדגיש בהגינותו, כי השיהוי המשמעותי של שנה ורבע עד לפנייה לרופא משפחה ושנתיים וחצי עד לפנייה לד"ר ארבל – הוא אכן שיהוי מתמיה. לדבריו היו לו חשדות לגבי כוונותיה של התובעת בפנייה והוא ניסה לברר זאת מול התובעת. לדבריו, התובעת טענה בפניו שהיא כל הזמן פחדה ולכן היא לא ניגשה לטיפול (ע' 11 – 14 לתמליל).
לשאלת בית המשפט, אילו התובעת היתה נוטלת טיפול נפשי בסמוך לתאונה אם הנכות היתה מצטמצמת, השיב המומחה בהגינותו כי קשה להעריך זאת (ע' 38 לתמליל). המומחה הסביר שהיה חומר רפואי מועט, לא היו טיפולים משמעותיים בתחום הנפשי, והקב"ן בצבא לא תיאר ממצא נפשי חריג. הדבר אכן הטריד אותו, ורכיב זה בא לידי ביטוי באחוזי הנכות הנמוכים שקבע (ע' 17 – 18 לתמליל).

המומחה הודה כי לא ציין בחוות דעתו שהתובעת שיחקה כדורגל גם לפני התאונה וגם לאחריה. הוא ציין שלא מצא חשיבות לכך (ע' 22 לתמליל). בעניין זה נראה כי יש ממש בטענת ב"כ הנתבעים, כי מדובר בעובדה חשובה שראוי היה לציין בחוות הדעת, גם אם היא איננה משפיעה על האבחנה. עם זאת, ליקוי זה איננו פוגם בכלל חוות הדעת ובהערכה המקצועית של המומחה.

המומחה בהגינותו מציין כי בניגוד למומחה התביעה, הוא לא מצא תסמונת פוסט טראומטית, אלא רק סממנים מתונים של הפרעת הסתגלות. לדברי פרופ' לבקוביץ', מאחר שנקבע על ידו כי אין פוסט טראומה, פחות חשוב היה לו להתייחס לתמונות ולסרטונים ששלח ב"כ הנתבעים (ע' 33 - 36 לתמליל).
המומחה הסביר שגם התמונות ברשתות החברתיות שמציגות אותה מבלה, לא היו משנות את הערכתו לגבי 5% נכות בגין הפרעת הסתגלות, היות שהוא קבע אחוז כה נמוך של נכות לנוכח תיפקוד יומיומי נורמטיבי, שכלל עבודה וטיפול ראוי בילדתה (ע' 42 לתמליל).
הוא הבהיר מדוע הכריע שאין סימנים של פוסט-טראומה: "מטופלת מתארת לי את הנשיכת כלב, ושום דבר לא זז בפניה, כאילו אין משהו יותר חזק מלעורר פוסט-טראומה מאשר מולי מטופל, הוא מספר לי על הטראומה ואני רואה את התגובות הגופניות. לא ראיתי שום תגובה בפניה, זאת אומרת בכלל כל הדיון, הדיון הוא שלו עם עצמו. לי אין דיון, אין לה פוסט-טראומה, אין לה פוסט-טראומה וזה, הבדיקה שלי בהיבט הזה היא תקינה לחלוטין..." (ע' 35 ש' 28 – 33 לתמליל).
מתיאור זה ניתן ללמוד על אובייקטיביות המומחה, ולשלול את טענות ב"כ הנתבעים לגבי חד צדדיות של מומחה בית המשפט.

בחקירה החוזרת עוד הגדיל והמומחה והדגיש: "...לדעתי היא כמעט ברמיסיה מלאה, אולי יש איזה סימפטום כאלה או אחרים של הסתגלות. מבחינת התפקוד אני חושב שבסך הכל היא מתפקדת בצורה, מה שאני התרשמתי בבדיקה, היא מתפקדת בצורה סבירה..." (ע' 50 ש' 18 – 21 לתמליל).

במאמר מוסגר יצויין, כי גם המומחה מטעם הנתבעים בתחום הנפשי, פרופ' קוטלר, קבע כי: "הנבדקת פיתחה תסמינים מתונים של הפרעת הסתגלות לאחר האירוע הנידון. נכותה הנפשית מוערכת באופן זמני מן האירוע ולמשך שנתיים בשיעור של 10%...". מכאן שהמחלוקת בין המומחים איננה בשאלה אם האירוע גרם לנכות נפשית, אלא אך ורק בשאלה אם נכות זו התאיינה לחלוטין לאחר שנתיים, כקביעתו של פרופ' קוטלר, או שנותרה ממנה גם שארית של נכות צמיתה של 5% כקביעתו של פרופ' לבקוביץ'.

בסיכומו של דבר, ניכר כי מדובר במומחה רציני ומקצועי, שהשיב באובייקטיביות ראויה לציון על מלוא השאלות, ואין לי אלא לאמץ את חוות דעתו בדבר קיומה של נכות פסיכיאטרית מינורית של 5% בשל הפרעה נפשית בעקבות אירוע נשיכת הכלב.

מדובר אפוא בנכות רפואית כוללת של 14.5% בתחום הפלסטיקה ושל 5% בתחום הנפשי.

עדות התובעת

התובעת נחקרה באריכות ע"י ב"כ הנתבעים.

• אשר לשיהוי, התובעת הסבירה שרק כשהגיעה לגיל 18 החליטה לטפל בעניין, היא פנתה לכמה עורכי דין שדחו אותה, בהמשך הגישה בקשה לקבל את גזר הדין מן התיק הפלילי, ולכן התביעה הוגשה רק בשנת 2023 (ע' 57 - 58 לתמליל).

• אשר להימנעות מהבאת עדים לתמיכה בטענותיה לעניין הנזק, השיבה התובעת שאביה נפטר, אמה חולה, אחיה סוכרתי ואחותה הגדולה איננה בקשר עמה, ולגבי חברים היא איננה סומכת על אף אחד (ע' 60 – 61 לתמליל).
  בהמשך חקירתה, עימת אותה ב"כ הנתבעים עם העובדה שבמקום מסוים ציינה שאמה היא עיוורת ובמקום אחר ציינה כי אמה לא מרגישה טוב. היא השיבה כי האם גם חולנית וגם איננה רואה טוב (ע' 90 לתמליל).

• התובעת סרבה שוב ושוב, לאורך כל החקירה הנגדית, לציין שמות של חלק מהחברות המצולמות לצידה, לטענתה כדי לא לסבך אותן בתביעה (למשל ע' 68 ; ע' 72 ; ע' 80 – 81 ; ע' 83 ; ע' 94 ועוד לתמליל).

• אשר לסתירה לפיה התובעת סיפרה לד"ר ויינר כי שהתה שבועיים וחצי באישפוז כאשר מדובר רק בחמישה ימים, השיבה התובעת כי היא היתה צעירה בעת האירוע וכאשר נשאלה לא זכרה היטב, כי זה הרגיש לה הרבה זמן (ע' 61 – 62 לתמליל).

• ב"כ הנתבעים הפנה את התובעת לתמונות רבות שבהן היא נראית מבלה, אוכלת ונהנית מהחיים, במסיבות, בים ובבתי מלון. התובעת השיבה כי היא "אוהבת להרשים" ובהמשך טענה: " מה רע בזה שאני אוכלת ואני כאילו מנסה להתנהג כמו כולם ברגיל?".
  התובעת אישרה שעולה מהמרשתת שהיא בחורה יוזמת, חברותית, מבלה ונלהבת. עם זאת היא הוסיפה: "... קשה לי לצאת, אני כן מנסה להיות כמו כולם, אבל עדיין לא מצליח לי, לא מצליחה לשים את הראש שלי בלילה כמו בן-אדם, אני זה שנשך אותי כלב, זה לא אומר שמאז אני לא אצא ולא אצטלם ולא אנסה ולא כלום. תשים לב כל התמונות שאני מצטלמת הם מהצד, מהצד הזה, הנשיכה קרה פה פה. אתה רוצה אני יראה לך את החזה שלי איך הוא נראה? היום יש בנות שלובשות משולשים כאלה קטנים, כאלה קטנים בחזה, אני? צריכה או סטרפלס או להצטלם מהגב או לא יודעת מה או דברים כאלה ואחרים... ... אני בחורה כן אכפתית, אני בחורה כן שאוהבת חברים, אבל אני לא סומכת על אף אחד מהאירוע נשיכה, אני כל הזמן מסתכלת קדימה אחורה אם יש מאחוריי מישהו..." (ע' 65 – 66 ; ע' 94 – 98 לתמליל).

• לעניין אבי ילדתה חזרה התובעת שוב ושוב על כך שאיננה יודעת את זהות האב, ואם אמרה שהיא יודעת, היה זה רק כדי לרצות את הסובבים (ע' 75 – 76 לתמליל).

• לעניין משחקי הכדורגל במכבי באר שבע נערות, הפנה ב"כ הנתבעים את התובעת בעת חקירתה לכך שזמן קצר לאחר האירוע כבר חזרה לשחק במשחק ליגה, דבר שלטענתו שהיא גימדה והצניעה (ע' 85 – 86 לתמליל).

ב"כ הנתבעים טען בסיכומים, כי סיפורי התובעת התפתחו עם הזמן והותאמו לטענות ההגנה ולחוות דעת המומחים, וכי התובעת בחרה להסתיר את אורחות חייה, עיסוקיה והכנסותיה. נוסף על כך נטען כי התובעת פעלה אקטיבית להסתיר תיעוד רב, כולל פרסומים ברשת, ואף הודתה ששיקרה לרופאים כאשר הדבר עלה בקנה אחד עם האינטרס שלה. הנתבעים פרטו דוגמאות מספר לשקרים והסתרות מצד התובעת, כגון סיפור מגוריה, מצבו הכלכלי של אביה, סיפור החלמתה, הטענה לעניין "בריחת" הנתבע ועוד.

שימוש ב"חזקת השקר" ייעשה רק אם מדובר בעדות שקרית מכוונת של בעל דין, בעניין הנמצא בליבת המחלוקת בין הצדדים. פסיקה מאוחרת גם הביעה הסתייגות מן השיקולים להכרה בקיום החזקה האמורה (רע"א 26714-11-24 מנורה מבטחים לביטוח בע"מ נ' נעים (4.9.2025)‏‏).
בענייננו, לא שוכנעתי כי מתקיימים שלושת התנאים הבסיסיים האלו (שגם הם נאמרו כאימרת אגב). בסיכומו של דבר, לאחר שעיינתי שוב ושוב בעדות התובעת ובסיכומי הנתבעים, לא התרשמתי כי אי הדיוקים של התובעת מחייבים דחיית כל עדותה במלואה, כפי שביקש ב"כ הנתבעים. עיקר העדות היתה קוהרנטית וראויה, ואי הדיוקים היו במספר עניינים שוליים, שאת רובם הסבירה התובעת היטב.
אין יסוד לטענה כי התובעת פעלה אקטיבית להסתרת תיעוד בכל התקופה מאז האירוע, היות שלא הובאה כל ראיה לכך.
עם זאת, מן החקירה הנגדית אכן עלה כי התובעת מנסה להאדיר את נזקיה בתחום הנפשי. מדובר רק בנכות מינורית של 5% בתחום זה, וב"כ הנתבעים הראה כי ברשתות החברתיות התובעת מציגה את עצמה כמי שמבלה עם חברות ללא כל מגבלה. למרות זאת, הסבריה של התובעת כפי שפורטו לעיל, סבירים, ואין בראיות אלה של הנתבעים כדי לשלול את קביעת המומחה האובייקטיבי פרופ' לבקוביץ' לעניין שארית נכות צמיתה מן האירוע של כ- 5% בתחום הנפשי.

הנתבעים הוסיפו וטענו כי העובדה שחוו"ד ד"ר ארבל ניתנה חודשים ספורים לאחר סיום ההליך הפלילי, עם התנהלות התובעת שממנה ניתן היה להבין כי היא ויתרה על התביעה כנגד הנתבעים, הובילה לכך שהנתבעים לא שמרו ראיות, ובכך נגרם נזק ראייתי.
מראיות הנתבעים עולה, כי ביום 9.7.19 ביקשה התובעת במסגרת התיק הפלילי לקבל את החומר שבתיק כדי להגיש תביעה משפטית. כב' השופט סולקין קבע דיון בבקשה. ולאחר שהתובעת לא התייצבה קבע דיון נוסף. בדיון הנוסף התברר שהתובעת כן התייצבה לדיון הראשון אף כי באיחור. לדיון השני לא התייצבה התובעת, והבקשה נמחקה (ע' 909 – 917 לראיות הנתבעים). לא ברור כיצד ניתן ללמוד מהתנהלות זו כי התובעת "ויתרה" על הגשת תביעה אזרחית.

אכן, לא פשוט לנהל הגנה שנים ארוכות לאחר האירוע. ואולם, לא בכדי קבע המחוקק כי בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במניין הזמן שבו טרם מלאו לתובע 18 שנים. סעיף 10 לחוק ההתיישנות בא להבטיח שתובע קטין יוכל לעמוד על משמר זכויותיו כאדם אוטונומי משעה שיגיע לבגרות מבלי שיהיה תלוי בהוריו, אפוטרופסיו הטבעיים, וכי זכויותיו לא ייפגעו, גם אם היה מחדל מצדם בהגשת התביעה (ע"א 7805/02 הלפרט נ' אסותא מרכזים רפואיים בע"מ, פ"ד נח(6) 847 (2004) ; רע"א 3619/11 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' רושרוש (26.1.2012)).

בענייננו, התובעת הגיעה לגיל 18 רק בשנת 2018, כלומר המחוקק קבע כי היא תוכל להגיש את תביעתה עד לחודש פברואר 2025, והתביעה הוגשה בחודש ספטמבר 2023. הנתבעים ידעו כי בכוונתה להגיש תביעה אזרחית, היות שהיא עתרה לקבלת החומר מבית המשפט הפלילי לצורך תביעה אזרחית, גם אם מסיבות כלשהן לא התייצבה לדיון בבקשה זו.
מכל מקום, גם אם היה שיהוי כלשהו, לא מצאתי כי התובעת "ויתרה" על הגשת התביעה.

הנתבעים הוסיפו וטענו כי התובעת לא עשתה שימוש ראוי בפיצוי שקיבלה בהליך הפלילי, ואילו ניצלה את הפיצוי לטיפול נפשי, ייתכן שמצבה היה משתפר. יודגש כי בעת קבלת הפיצוי הפלילי, היתה התובעת עדיין קטינה, ולכן לא ניתן לזקוף זאת לחובתה. עוד יודגש כי גם ללא טיפול, הנכות הנפשית שנותרה מינורית, 5% בלבד, והמומחה, שהעיד כי העדר הטיפול בעבר התמיה גם אותו, לא קבע כי אילו היה הליך טיפולי הנכות היתה מתאיינת או מצטמצמת.

מידת הפגיעה של הנכות הרפואית בתפקוד התובעת

התובעת טענה בסיכומיה, כי מידת הפגיעה התפקודית עומדת על 20%. היא עתרה לפיצוי בסך 100,000 ₪ בשל הפסדי שכר לעבר, מגיל 21 ועד היום. לפיצוי עתידי לפי השכר הממוצע במשק בתוספת הפרשות סוציאליות, וכן לסך של 50,000 ₪ בגין הוצאות ו- 36,000 ₪ בגין עזרה. בגין פיצוי לא ממוני, עתרה התובעת לסכום של 400,000 ₪.

הנתבעים טענו בסיכומים, כי לתובעת אין ולא נותרה נכות תפקודית כתוצאה מן האירוע, ולא אבד כושר עבודה או נגרמו הוצאות רפואיות. היא גם לא הוכיחה צורך בעזרה או תשלומי הוצאות מיוחדים עקב האירוע. הנזק היחיד שנגרם לה, לטענת הנתבעים, הוא נזק לא ממוני, המכוסה כולו ע"י הפיצוי שניתן במסגרת ההליך הפלילי.

שכר הבסיס
ככלל נקבע כי לעניין קטינים שכר הבסיס יעמוד על השכר הממוצע במשק. הפסיקה חזרה וקבעה כי ככלל אין מקום לסטות מן ההלכה שלפיה יש להעמיד את בסיס השכר של קטינים על השכר הממוצע במשק (ע"א 3573/12 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני, (2.12.2014), פסקה 8 לפסה"ד ; ע"א 354/12 פלונית נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (18.7.2012)).
עוד נקבע, כי גם אם בינתיים הפך התובע לבגיר, עדיין ייערך החישוב לפי השכר הממוצע במשק, היות שמי שנפגע בהיותו קטין, עדיין לא החל לכתוב את סיפור חייו התעסוקתי (רע"א 4681/17 אבו זאיד נ' אלקאדי (31.7.2017)‏‏, פסקה 4 לפסה"ד).

מכאן שבסיס השכר לחישוב נזקי התובעת הוא השכר הממוצע במשק העומד היום לפי נתוני הביטוח הלאומי על סך של כ- 13,600 ₪ לחודש.

מידת הגריעה 
יש ממש בטענת הנתבעים, כי התובעת לא הביאה עדים נדרשים המכירים את התנהלותה היומיומית, כדי לחזק את טענותיה לעניין הבעיות התפקודיות הנובעות מן הנכות הרפואית שנקבעה. למרות שהתובעת הסבירה מדוע לא הביאה בני משפחה וחברים למתן עדות, ניתן היה לחזק את הטענות שנזכרו בתצהיר התובעת, ע"י עדים המכירים את התובעת. בהעדר עדים נוספים, אין לי אלא להסתמך רק על קביעות המומחים מטעם בית המשפט בעניין זה.

לעניין קטינים שטרם החלו את סיפור חייהם, נפסק שבהעדר אינדיקציות סותרות, יש להעמיד את שיעור הנכות התפקודית לפי שיעור הנכות הרפואית או קרוב לכך, היות שהנכות הרפואית היא הכלי המרכזי לחילוץ הנכות התפקודית בעניינם של קטינים. חזקה זו נקבעה מן הטעם שבהעדר היסטוריה תעסוקתית לפני אירוע הנזק, לא ניתן לדעת מה היה כושר ההשתכרות של הניזוק אלמלא הפגיעה בתאונה (ע"א 7548/13 שפורן נ' תורגמן (27.01.2014),‏‏ פסקה 4 לפסה"ד ; ע"א 7008/09 עבד אל רחים נ' עבד אל קאדר (07/09/2010), פסקה 14 לפסה"ד).

החריג היחיד לעניין חזקה זו, הוא אם מדובר בצלקות. בהתאם להלכה הפסוקה צלקות בדרך כלל אינן גורמות לנכות תפקודית (למעט מקרים חריגים כגון צלקת קשה על הפנים או צלקת לדוגמנית). כך למשל, כאשר ילד ננשך ע"י כלב ונגרמו לו צלקות בשיעור של 10%, קבע בית המשפט כי אין דבר המצביע על כך כי נכות זו היא תיפקודית (ע"א 326/88 צימרמן נ' גבריאלוב, פ"ד מו (1) 353, ע' 361, (19.12.1991) פסקה 8 לפסה"ד ; ר' גם: ת"א (שלום יר') 12201/09 ל. א. נ' לוי, (2012) ; (ת"א (של' ת"א) 57758/08 נ"ו נ' משחקיית קליק קניון רחובות (6.11.11)).

בענייננו, לעניין הנכות הנפשית בשיעור של 5% לא מצאתי מקום לחרוג מהחזקה שנקבעה בהלכה הפסוקה שלפיה מידת הגריעה לגבי מי שנפגע בהיותו קטין, תהיה זהה לנכות הרפואית. מדובר בנכות מינורית אמנם, אולם היא בהחלט עלולה לפגוע בתעסוקת התובעת בעתיד.

אשר לצלקות ההכרעה קשה יותר. מחד גיסא, יש טעם בטענות הנתבעים, כי על פי רוב צלקות אינן גורמות לירידה בפוטנציאל ההשתכרות. מאידך גיסא, לפי קביעת המומחה ד"ר נועם חי, מדובר בצלקות מכערות בחזה שמאל, בפנים ובצוואר. צלקות בפנים בהחלט יכולות לפי הפסיקה לגרום לפגיעה תעסוקתית בעתיד.

ככלל, נכות פלסטית המוענקת לנפגע בגין צלקות, איננה נחשבת לתפקודית. עם זאת, כאשר הצלקות הן בפניו של הניזוק, אפשר שתהיה לכך גם השלכה תיפקודית. במקרה דומה של צלקות בפניה של קטינה נקבע: "נכות זו אינה נכות תפקודית במשמעותה המילונית של המילה, שכן איננה מונעת מהתובעת לתפקד, או לבצע כל עבודה שתבחר בה. עם זאת, הנני סבורה, כי למראה פניה המצולקות של התובעת קיימת השלכה תפקודית כלשהיא, שכן מראה פניה עלול ליצור בליבם של אחרים דחייה ורתיעה, אשר ינעלו בפניה את האפשרות להעסקתה במקומות עבודה מסויימים, במיוחד כאשר מדובר בעבודה עם קהל. קרי: מראה פניה המצולק של התובעת עלול לצמצם את אפשרויותיה למצוא בעתיד מקום עבודה שיאות לקבלה, על אף מראה פניה המצולקות, ועל כן, הנני בדעה, כי יש לייחס לנכות זו משמעות תפקודית מסויימת..." (ת"א (מח' ת"א) 1781/09 פלונית נ' קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים בע"מ (12.1.2014)‏‏ "פסקה 11 לפסה"ד).

בענייננו, אין מדובר ב"פנים מצולקות" כפי שנדון בתקדים זה, אולם קיומן של צלקות גם במקומות גלויים כמו הצוואר והפנים, יצדיק הכללה חלקית בחשבון גם של הנכות הפלסטית.
לאחר שקילת מלוא הנתונים, מתוך ה- 5% נכות של צלקות בפנים ובצוואר, ניתן להכיר ב- 2% גריעה בפוטנציאל ההשתכרות לעתיד.

סיכום הפסדי שכר
אשר להפסדי שכר לעבר – זהו נזק מיוחד שחובת הוכחתו חלה על התובעת. היא לא הביאה כל נתון לעניין השתכרותה מגיל 21 ועד עתה, בהיותה בת 26. ממילא, תקופה זו בדרך כלל אצל מירב הצעירים, מיועדת ללימודים או טיול ולא להשתכרות של ממש.
אשר להפסדי שכר לעתיד - אני קובע כי מידת הגריעה ביכולת ההשתכרות של התובעת בעתיד תעמוד על 6.9% מן השכר הממוצע במשק העומד על סך של כ- 13,600 ₪ עד לגיל פרישה של 67 שנים בצירוף הפרשות סוציאליות בשיעור של 12.5%, הסכום האמור עומד על סך של 299,000 ₪.

פיצוי לא ממוני

קשה לכמת את הכאב והסבל שהיו מנת חלקה של התובעת כתוצאה מן הנשיכה שקיבלה מכלבם של הנתבעים.
מדובר בצלקות באזורים אינטימיים של החזה, ובאזורים גלויים של הצוואר והפנים. מדובר בנכות נפשית של 5%. גם אם התרשמתי כי התובעת ניסה להאדיר את נזקיה, ברור שנזקים אלה לקטינה שהיתה בת 13, גרמו נזק של ממש.
המומחה מטעם בית המשפט בתחום הפלסטיקה הדגיש כי "הצלקת בחזה בולטת ומשמעותית מאד". גם אם המשמעות התיפקודית של צלקת כזו נמוכה, אם מדובר ברכיב של כאב וסבל, יש משקל ניכר לבחורה צעירה שהחזה שלה מצולק.

חישוב הפיצוי אילו היה מדובר בתאונת דרכים, מוביל לסכום של 48,000 ₪. אף אם אין קשר ישיר בין הפיצוי לפי חוק הפלת"ד לפיצוי נזיקי, בדרך כלל אם מדובר בתביעות נזיקין, מדובר בפיצוי של פי שניים עד פי שלושה מן הפיצוי לפי חוק הפלת"ד.

להלן פסיקה במקרים של נכות דומה:

• במקרה של נכות של 20% בגין צלקות ו- 5% בתחום הנפשי, בעקבות ניתוח רשלני בחזה, הפיצוי הלא ממוני נקבע לסך של 275,000 ₪ ((ת"א (מח' ת"א) 46174-06-19 ב.ק נ' וינקלר (6.5.2025)).

• במקרה של נכות 19% בגין צלקות ו- 5% בגין נזק נפשי, בשל אירוע של תקיפה, נקבע פיצוי לא ממוני של 120,000 ₪ (ת"א (מח' חי') 2169-02-20 פלוני נ' אגבאריה (20.6.2023)‏‏).

• לקטין שסבל מנכות של 10% נכות פלסטית ו- 5% נכות פסיכיאטרית, נפסק פיצוי של 70,000 ₪ (ת"א (של' נצרת) 4056-03-08 ד.ו. נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (09/01/2014)).

• לקטינה שהותקפה וסבלה מנכות נפשית כתוצאה מהתקיפה בשיעור של 20%, נפסקו 80,000 ₪ בשל נזק שאיננו נזק ממון (ת"א (של' חיפה) 23923-01-13 ל.ב. נ' מושיאלוב, (13/05/2018)).

לאחר שאני שוקל את כל הנתונים ולנוכח הפסיקה במקרים דומים, אני פוסק לתובעת פיצוי של 120,000 ₪ בגין פיצוי לא ממוני.

עזרה והוצאות

יש ממש בטענות ב"כ הנתבעים בסיכומיו, כי התובעת לא המציאה פירוט לעניין הוצאות או עזרה שנזקקה להן בשנים הארוכות שחלפו מאז האירוע, והיות שמדובר בנזק מיוחד, יש לזקוף זאת לחובתה. עם זאת, כידוע לא תמיד שומרים ניזוקים את מלוא הקבלות והאישורים, קל וחומר כאשר מדובר במי שהיתה קטינה בעת האירוע, ובגרה רק חמש שנים לאחריו.
הצלקות שמהן סובלת התובעת אולי ידרשו הוצאות עתידיות, אם תבקש התובעת לעבור ניתוח אסתטי לשיפור הצלקות, אולם המומחה הפלסטיקאי לא נשאל על כך. התובעת סובלת מנכות נפשית, ואפשר כי תידרש להוצאות בשל טיפול פסיכולוגי החורג מעבר לטיפול הניתן במסגרת קופות החולים.
בנסיבות אלה, אני פוסק לתובעת פיצוי גלובאלי בשל הוצאות אלו בסך של 32,000 ₪.

ניכוי הפיצוי הפלילי

מי שנפסק לטובתו פיצוי בהליך פלילי ותובע את נזקיו לאחר מכן בהליך אזרחי, יש לנכות מן הפיצוי שייפסק לו בהליך האזרחי את הפיצוי שניתן בהליך הפלילי (רע"פ 228/05 יאגודייב נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(4) 518 (2005)‏‏, פסקה ו(5) לפסה"ד). פיצויים הנפסקים לנפגע עבירה מכוח סעיף 77 לחוק, אינם משחררים מאחריות לנזק לפי כל דין אחר, ולפיכך אינם חוסמים את הנפגע מהגשת תביעה אזרחית נגד הנאשם. עם זאת, סכום הפיצוי שנפסק לזכות הנפגע בהליך הפלילי הוא "מקדמה" עבור הפיצוי האזרחי, ולפיכך יש לקזזו מן הפיצוי הנפסק בהליך האזרחי (ת"א (של' י-ם) 15457/01 דוד נ' שורקין (4.7.2003)‏‏).

בהתאם לפסק הדין הפלילי, ביום 8.7.15 שילמו הנתבעים את הפיצוי בסך 50,000 ₪ שנקבע בהליך הפלילי. סכום זה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד היום, עומד על סך של כ- 72,000 ₪.

סיכומו של דבר

בשל כל האמור לעיל, אני מחייב את הנתבעים יחד ולחוד לשלם לתובעת סכום כולל של 379,000 ₪, בצירוף שכר טרחה בסכום כולל של 90,000 ₪ וכן להשיב את החלק ששילמה התובעת בשל מומחי בית המשפט. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

זכות ערעור בתוך 60 יום לבית המשפט המחוזי.

ניתן היום, כ' אב תשפ"ו, 03 אוגוסט 2026, בהעדר הצדדים.