ע.ר. ואח' נ' א' ואח'

לפניי תביעת נזיקין שעניינה תאונת דרכים שאירעה בין האופנוע בו נהג תובע 1 (להלן: "התובע"), לבין האוטובוס בו נהג נתבע 1 (להלן: "הנתבע"), אשר היה מבוטח על ידי נתבעת 2 (להלן: "הנתבעת"). לנהיגתו של התובע באופנוע לא היה כיסוי ביטוחי, ולכן הוא הגיש את התביעה מכוח פקודת הנזיקין [נוסח חדש] ולא מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. התובע הסביר בתצהירו, כי הוא שכח לחדש את ביטוח החובה שהיה בתוקף עד שלושה שבועות לפני אירוע התאונה, ולכן הוא לא היה מבוטח (סעיף 10 לתצהיר התובע). אני מקבל את הסברו של התובע אשר לא נסתר על ידי הנתבעים, ומכאן שיש לדחות את טענת הנתבעים כי דין התביעה להידחות בשל "ייחוד עילה" (סעיף 8(א) לחוק הפלת"ד).

התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה, ובעקבות הכרה זו הגיש המל"ל נגד הנתבעים תובענה נפרדת (ת.א. 9557-08-12), אותה הוא ביקש לאחד עם תובענה זו. בהחלטתי מיום 21.1.13 נעתרתי לבקשה, ועל כן הדיון בשתי התביעות התקיים במאוחד. ככל שמדובר בשאלת האחריות ובשאלת הנזק, הצטרף המל"ל לטענות התובע. ואולם בצד זאת, בכל הנוגע למישור היחסים שבין המל"ל לבין הנתבעת, ישנה מחלוקת בשאלת תחולת ההסכם רב השנים על התאונה מושא התביעה. מדובר במחלוקת עקרונית, אשר היבטים שלה הם נושא לדיון בערעור שהוגש לבית המשפט העליון. לאחר חילופי דברים שהתקיימו ואשר אין צורך לפרט אותם כאן, קבעתי בהחלטתי מיום 5.5.16, כי פסק דין זה מסיים את הדיון בשאלת האחריות והנזק ביחס לשתי התביעות, ולאחר מכן הדיון יפוצל כך שהתביעה שהגיש המל"ל תמשיך להתברר בכל הנוגע למחלוקות הקיימות בין המל"ל לבין הנתבעת בלבד.

שאלת האחריות

התאונה אירעה ביום 21.8.05 בסמוך לשעה 10:30, עת נהג התובע באופנוע בכביש 443 מכיוון מזרח (ירושלים) לכיוון מערב (תל אביב). באותה עת נהג הנתבע באוטובוס בכיוון הנגדי, ממערב למזרח. מחוז חפצו של הנתבע, שהסיע נוסעים באוטובוס, היה הישוב נאות קדומים הנמצא מצפון לכביש 443. הנתבע הגיע לצומת בו הייתה פנייה שמאלה לכביש המוביל לישוב נאות קדומים. לאחר עצירה של כעשרים שניות הנתבע החל בנסיעה ופנה שמאלה תוך שהוא חוצה את מסלול הנסיעה הנגדי. בשלב זה הגיע התובע כשהוא נוסע במסלול הנגדי, והתנגש בדלת הימנית קדמית של האוטובוס אשר חסם את דרכו.

מדובר בכביש בין עירוני, ואין חולק על כך שלתובע הייתה זכות קדימה וכי הנתבע לא היה רשאי לפנות שמאלה ולהיכנס למסלול הנסיעה בו נסע התובע, אלא לאחר שהנתבע ווידא כי מסלול זה פנוי וכי הוא יכול לחצות את המסלול בבטחה. מטעם זה, אין חולק על כך שיש ליחס לנתבע אחריות לאירוע התאונה. ואכן, הנתבע הועמד לדין פלילי והורשע בהתאם להודאתו. המחלוקת בין הצדדים היא בשאלה, האם הנתבע הוא האחראי היחיד לאירוע התאונה, או שמא יש לייחס גם לתובע אחריות לאירוע התאונה (ר' דברי ב"כ הנתבעים בעמ' 1 לפרוטוקול, וכן הצהרת ב"כ הנתבעים והחלטת בית המשפט בעמ' 84 לפרוטוקול). התובע טוען, כי הנתבע הוא האחראי היחיד לאירוע התאונה, ואין לייחס לו כל "אשם תורם". מנגד טוענים הנתבעים, "כי חלקו של התובע משמעותי ביותר, ואלמלא היה נוהג במהירות אדירה, תוך שהוא מגיח מבין מכוניות בצומת בו שדה הראייה מוגבל, התאונה היתה נמנעת לחלוטין, ולחילופין, כי אשמו התורם של התובע גבוה מאד ועולה על 50%" (סיכומי הנתבעים, עמ' 2 רישא).

התובע לא זכר את נסיבות אירוע התאונה ולכן הוא לא היה יכול לתרום לבירור המחלוקת שבין הצדדים. בירורה של מחלוקת זו נעשה באמצעות הראיות הבאות: גרסתו של הנתבע כפי שנמסרה בחקירתו במשטרה, בתצהיר העדות הראשית, ובעדותו בבית המשפט; גרסתה של עדת ראיה, גב' שרית דולברג, שנסעה במסלול הנסיעה בו נסע התובע; ממצאי מכשיר טכוגרף שהיה מותקן באוטובוס; דו"ח בוחן תנועה שהגיע לזירת האירוע ותיק החקירה המשטרתי; חוות דעת של מומחה מטעם התובע, מר משה בן עזרי; חוות דעת של מומחה מטעם הנתבעים, מר יצחק עמיאל; וחוות דעת של המומחה שמונה על ידי בית המשפט, מר יעקב נצר.

מהירות הנסיעה המותרת בכביש בו נסעו הצדדים הייתה 90 קמ"ש. ממצאי מכשיר הטכוגרף מראים - ועל כך אין חולק - שכאשר הנתבע הגיע לצומת על מנת לפנות שמאלה, הוא עצר את האוטובוס והיה במצב של עצירה מוחלטת במשך כעשרים שניות. לאחר מכן החל הנתבע בנסיעה. תחילה הוא נסע מספר מטרים קדימה, בנסיעה ישרה, ולאחר מכן הוא החל בפנייה שמאלה. כפי שצוין, אין חולק על כך שלתובע הייתה זכות קדימה, ולכן השאלה הנשאלת היא, האם הנתבע הבחין בתובע או היה יכול להבחין בו לפני שהחל בנסיעה לתוך הצומת, ולחלופין - האם הנתבע היה יכול להבחין בתובע ולבלום את האוטובוס כאשר הוא כבר היה מצוי בתוך הצומת. הנתבעים משיבים על שאלות אלה בשלילה, וטענתם היא כאמור שהתובע נסע "במהירות אדירה תוך שהוא מגיח מבין מכוניות בצומת בו שדה הראייה מוגבל".

בתצהיר העדות הראשית של הנתבע נטען על ידו, כי הוא נכנס לצומת רק לאחר שראה כי הכביש פנוי (סעיף ג' לתצהיר). בעדותו בבית המשפט אמר הנתבע: "לא ראיתי אותו לאורך כל הדרך. פתאום הרגשתי 'בום'" (עמ' 87 ש' 25). ובהמשך אמר הנתבע: "היה פנוי לגמרי. ברגע שהמכוניות עברו הכביש היה ריק ואז פניתי שמאלה. גם אם אני הייתי מחכה שם 20 שנה התאונה הזאת יכולה לקרות" (עמ' 89 ש' 1-2).

אלא שכפי שציין ב"כ התובע בסיכומיו, גרסתו של הנתבע לגבי נסיבות אירוע התאונה לא הייתה אחידה. ב"כ התובע היפנה להודעה שנגבתה מהנתבע ביום אירוע התאונה (כשעה לאחר התאונה), בה מסר הנתבע "שלל גרסאות", כלשון ב"כ התובע. בין היתר מפנה ב"כ התובע לכך, שכאשר הנתבע נשאל היכן היה התובע כאשר הנתבע הבחין בו לראשונה, אמר הנתבע: "הוא היה בנתיב הנגדי רחוק ממני ואני הערכתי שאני יכול לעבור בקלות בלי שום בעיה" (הודעה מיום 21.8.05 בשעה 11:30). ב"כ התובע מפנה לעובדה שהנתבע סירב לחתום על ההודעות שנגבו ממנו על ידי המשטרה, וכי גב' דולברג, אשר אל עדותה אתייחס בהמשך מסרה, כי הנתבע אמר לה בזירת האירוע, "שאם אומר למשטרה מה שראיתי הוא ידאג לטפל בי" (דברי גב' דולברג בהודעה ללא תאריך).