עיזבון המנוח ק. (המנוח) ואח' נ' גוטוויין ואח'

נתבעת 4 ע"י ב"כ  עוה"ד דוד פייל ו/או איתן פרגו ו/או שיאן קוריאט ו/או אושרה קידר ו/או עדי אברג'יל-ברוורמן ו/או ליהיא גולדמן ו/או גלית מושקה פרדל ו/או מורן א. יום טוב ו/או שמואל קשיוב ו/או שלומית חן ו/או יעל כהן ו/או עידן אמיגה ו/או רועי פרישמן ו/או שירי וינקרנץ ו/או יוסי מוצפי ו/או מיכל פרישמן ו/או רוית קלחמן לוינסקי ו/או דנה דרחי ו/או מורן דגן ו/או נדב ליטמן ו/או יוסף כהן ו/או בת אל קרסני. 

1.ביום 21.12.2009 מצא המנוח ג. ק. ז"ל את מותו בתאונת דרכים (המנוח נפגע מרכב כשהוא רוכב על אופניים). הוא היה כבן 32 שנים במותו. לפניי תביעה לפיצוי עיזבונו של המנוח לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975.

2.המנוח, יליד 10.8.1977, היה נשוי לתובעת 4 מיום 19.3.2008 (לשניים לא היו ילדים). יש לומר כבר בפתח הדברים, כי חייו של המנוח התאפיינו למרבה הצער במהמורות ובקשיים ניכרים. הוא סבל מבעיות התנהגותיות ונפשיות מגיל צעיר והופנה לאשפוז פסיכיאטרי. המנוח השתמש בסמים מגיל צעיר ולאורך שנים ארוכות; הוא לא השלים את שנות הלימוד בבית הספר, ולא התגייס לצבא. כעשר שנים מחייו עברו על המנוח בבית האסורים עקב עבירות אלימות וסמים. בחודש יוני 2008 החל המנוח טיפול במרפאת "היבטים" לגמילה מסמים. מומחה מטעם בית המשפט בתחום הנוירו-טוקסיקולוגיה, פרופ' יורם פינקלשטיין, קבע בחוות-דעתו כי מדובר ב"התמכרות לסמים במשך 22 שנה, מתוכן התמכרות לסמים אופיאטיים במשך 19 שנה, עד יום מותו". בהתייחס לתכנית הטיפולית שהמערער נטל בה חלק, ציין המומחה כי "אין מדובר בגמילה, אלא בנטילת תחליף סם על-ידי אדם שסיכוייו להיגמל היו נמוכים ואף המוטיבציה שלו לעשות כן הייתה נמוכה". לפי טופס אבחון שנערך במל"ל (נספח נ/24 למוצגי התובעים), התובעת 4 דיווחה כי ביום התאונה ניסה המנוח לגרום למותה באמצעות "מברג בצוואר", זאת כשהוא מצוי תחת השפעת סמים. עוד יצוין, כי ביום 22.4.2009 (כשמונה חודשים לפני התאונה) קבעה ועדה לעררים של המל"ל למנוח נכות של 10% בגין הפרעת אישיות.

3.נתונים אלה כולם, מטבע הדברים, צריכים להילקח בחשבון עת שבאים אנו לשום את הפיצויים המגיעים לעיזבון. כאן המקום להדגיש, כי התביעה דנן היא תביעת עיזבון בלבד, ואין טענה בדבר תלות במנוח (ראו פרוטוקול הדיון מיום 21.3.2012; סעיף 3 לסיכומי התובעים 3-1). בנסיבות אלה, יש לאמוד את הפיצויים בראשי הנזק הרלוונטיים לתביעת עיזבון, קרי: הפסד השתכרות "בשנים האבודות"; הוצאות קבורה ולוייה; ונזק לא ממוני. יוּער, כי ישיבת ההוכחות התקיימה ביום 18.7.2016, ובמסגרתה נחקרו התובע 3 (אחיו של המנוח) והתובעת 4 (אלמנתו של המנוח). לאחר הדיון הגישו התובעים 3-1 את סיכומיהם, והנתבעת אף-היא הגישה סיכומים; התובעת 4 מצדה הודיעה כי היא מצטרפת לסיכומים שהגישו התובעים 3-1.

נפתח אם כן בראש הנזק של הפסד השתכרות "בשנים האבודות".

4.ראשית יצוין, כי לפי חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, ועל-פי המוסכם בין הצדדים, תוחלת החיים הצפויה של המנוח אלמלא התאונה הייתה עד גיל 66 שנים (קיצור של 30% מתוחלת החיים באוכלוסייה הכללית, עקב ההתמכרות לסמים). מכאן, שתקופת "השנים האבודות" נפרסת על כ- 34 שנים.

5.שנית, טענותיהם של התובעים בדבר הכנסתו של המנוח עובר לתאונה מושתתות על הכנסות לא מדווחות (עבודה "בשחור"). בע"א 9813/07 נעים נ' סהר חברה לביטוח בע"מ (16.8.09) חזר כבוד המשנה לנשיאה ריבלין על ההלכה, שלפיה על בית המשפט לבחון את הכנסתו האמיתית של הניזוק עובר לתאונה ואין להענישו "ובוודאי כך לגבי התלויים בו, בשל חטאיו", אולם בה-בעת, על תובע הטוען לדיווח כוזב מוטל נטל של-ממש להוכיח את השתכרותו האמיתית. כבוד השופט עמית התייחס אף-הוא לסוגיה זו בע"א 2648/11 אסייג נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב (הפול) (25.9.2011), וכך כתב:

"לא למותר לציין כי על פי הפסיקה דהיום על נפגע הטוען להכנסה לא מדווחת נטל ראייה גבוה במיוחד, מן הטעם ש'מי שהוכיח שהוא נכון להצהיר הצהרות שאינן אמת, יש להקפיד עמו כשהוא מבקש להוכיח הכנסה בשיעור גבוה יותר, שהרי כבר הראה, שכשנוח לו הדבר, הוא מוכן להצהיר הצהרות שאינן אמת'... לכך יש להוסיף, כי מטבע הדברים יש לניזוק אינטרס להגדיל את גובה ההכנסה, ולכן בתי המשפט נוטים לנהוג זהירות יתרה כאשר מועלית טענה מעין זו בתביעות נזיקין... אף יש לקחת גם בחשבון את שיקלול הסיכוי, או שמא הסיכון, כי הנפגע היה נתפס בסופו של יום ברשתן של רשויות המס, שאז היה לוקה ב'עשר מיתות בית דין', החל משומות וקנסות למיניהן וכלה בהליכים פליליים... יש קולות המהרהרים שמא הגיעה העת לדחות כליל את הטענה להכנסה לא מדווחת מטעמים של מדיניות שיפוטית שלא יצא חוטא נשכר ובטעמים של מעין 'השתק שיפוטי'... למיצער, יש הסבורים כי יש להשתיק את הניזוק-החי מלטעון להכנסה לא מדווחת, להבדיל מעזבונו או תלוייו של הניזוק-המת, מקום בו התאונה גרמה למות הניזוק".

בפסק-הדין בע"א 4351/13 כלל חברה לביטוח נ' וינטר (11.11.2013) הוסיף כבוד השופט עמית כי מעבר לנטל ההוכחה המוגבר עד-מאוד המוטל על ניזוק הטוען להשתכרות לא מדווחת, ייתכן כי על בית המשפט להפחית, ולוּ "כזית", מהערכתו את גובה ההכנסה. זאת משני טעמים: הראשון, הסיכון שהתובע היה נתפס בסופו של יום ברשתן של אחת מרשויות המס; והשני, מדיניות משפטית ראויה ושיקולים של תקנת הציבור.