פלוני נ' חברת יונתן לבניה ושיפוצים בע"מ ואח'

לפני תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, לטענתו, עקב תאונת עבודה שאירעה לו במהלך עבודתו אצל הנתבעת 1, בעבודות טפסנות באתר בניה בפרויקט רמת בקעה בירושלים.

התובע יליד X.X.1991, לטענתו, ביום 15.7.2019 בשעה 09:00 או בסמוך לכך, עת עמד על סולם חד-זרועי בגובה כ-4 מטרים, שהושען על הקיר, לפתע הסולם זז ממקומו, דבר שגרם לנפילתו ולפגיעתו בחלקי גופו השונים. כתוצאה מהנפילה, נחבל התובע בראשו, בפניו (שבר באף), בריאותיו ובשורש כף ידו השמאלית (להלן: "התאונה").

התביעה הוגשה כנגד חברת יונתן לבניה ושיפוצים בע"מ, שהייתה מעסיקתו של התובע בעת התאונה (להלן: "הנתבעת 1" ו/או "המעסיקה"), כנגד אחים משהור בניה ופיתוח בע"מ, שהייתה מבצעת הבניה באתר (להלן: "הנתבעת 2"), וכנגד הראל חברה לביטוח בע"מ, שהייתה המבטחת של הנתבעות 1 ו-2 (להלן: "הנתבעת 3").

התובע טוען לרשלנות והפרת שורה של חובות חקוקות מצד הנתבעות שהובילו לנזקיו הפיזיים והנפשיים. זאת ועוד, לטענתו, מתקיימים בענייננו התנאים להחלת הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו", אשר מעביר את הנטל להוכיח העדר רשלנות על הנתבעות. מנגד, הנתבעות כופרות בנסיבות התאונה, מכחישות את חבותן וטוענות לאשם תורם מכריע של התובע. כמו כן, הן חולקות על היקף הנזקים ושיעורי הנכות הנטענים.

התאונה הוכרה כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל), ולתובע נקבעה נכות צמיתה בשיעור של 9.75%, כלהלן:

• 5% לפי סעיף 35(1)(א)-(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז – 1956 (להלן: "תקנות המל"ל"), בגין פגיעה בתפקוד שורש כף יד שמאל.

• 5% לפי סעיף 69(2)(ב) לתקנות המל"ל (במחציתו), בגין שינוי בגשר האף וקשיי נשימה דרך האף.

   

מטעם הצדדים הוגשו חוות דעת רפואיות בתחומי האורתופדיה והפסיכיאטריה. לאור הפער בין קביעות המומחים בשני התחומים, מונה ד"ר גיא רובין, כמומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה, אשר קבע כי נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 5% עקב הגבלה קלה ללא הגבלה בטווח תנועות לפי סעיף 35(1)(ב) לתקנות המל"ל (מחצית). בתחום הפסיכיאטריה, מונה ד"ר ראסם כנאענה, כמומחה מטעם בית המשפט אשר קבע נכות זמנית בשיעור של 10% למשך שנה מיום התאונה בהתאם לסעיף 34(ב) (2) לתקנות המל"ל, ונכות צמיתה לאחר מכן בשיעור של 7.5% בהתאם לסעיף 34(ב)(1) ו-(2) לתקנות המל"ל.

בתחום אף אוזן גרון (להלן: "א.א.ג"), הצדדים הגיעו לידי הסכמה, לפיה אימצו את הנכות שנקבעה על ידי המל"ל בשיעור של 5%.

המל"ל הגיש תביעת שיבוב נגד הנתבעות 2 ו-3 במסגרת ת"א 76096-07-24 בגין הגמלאות ששולמו לתובע, מכוח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: "תביעת השיבוב"). תביעת השיבוב אוחדה עם התביעה עסקינן ביום 28.11.2024, בהתאם לבקשת המל"ל ובהסכמת הצדדים, היא נדחתה ביום 19.5.2026.

בישיבת ההוכחות שהתקיימה בפני ביום 27.4.2025, נשמעו עדויותיהם של התובע ובן דודו, מר מוח'לד עביאת (להלן: "העד"). מטעם הנתבעות לא נשמעו עדים כלל. בישיבה מיום 10.7.2025 נחקר ד"ר ראסם כנאענה על ידי הנתבעות בחקירה נגדית.

הצדדים נותרו חלוקים ביניהם הן בשאלת האחריות, לרבות אירוע התאונה ונסיבותיו, והן בשאלת גובה הנזק.

נסיבות התרחשות התאונה:

בכתב התביעה המתוקן תיאר התובע את התרחשות התאונה, כדלקמן:

"ביום 15.7.2019 בשעה 09:00 או בסמוך לכך, במקום באתר עבודה בפרויקט רמת בקעה ירושלים אשר היה בבעלות ו/או בתפיסה של הנתבעות, במהלך עבודתו של התובע בעבודות טפסנות אצל נתבעת 1 ועת עמד לביצוע עבודתו על סולם חד זרועי בגובה כ-4 מטרים שהושען על הקיר ומבצע עבודתו, לפתע הסולם זז ממקומו, זאת תוך נפילת התובע מאותו גובה אל הרצפה, דבר אשר גרם לפגיעתו בחלקי גופו השונים

......

התובע הועסק בעבודתו האמורה לבד, ללא עזרת כוח אדם ו/או פיגום, ואף הסולם שסופק ע"י הנתבע היה עשוי עץ ומיושן. כן הועסק התובע בעבודה זו ללא אמצעים לעבודה בגובה ואף ללא הדרכה בעבודה כזו".

התובע חזר על אותה גרסה הן בחקירתו הראשית (עמ' 2-3 לפרוטוקול) והן בחקירתו הנגדית (ש' 38-39, עמ' 17; ש' 4, עמ' 18 לפרוטוקול). עדותו הייתה קוהרנטית, עקבית והותירה רושם מהימן. כמו כן, גרסתו של התובע זכתה לתמיכה מעדותו של העד אשר לא ראה את הנפילה עצמה, ברם העיד כי שמע את הנפילה וניגש אל התובע ומצא אותו שרוע על הרצפה מחוסר הכרה (ש' 23-24, עמ' 20 לפרוטוקול), ללא כל רתמות בטיחות בזירת התאונה או כל אמצעי בטיחות אחרים, שכן לא נהגו להשתמש באמצעים כאלה (ש' 20-24, עמ' 20 לפרוטוקול). העד אף הוסיף והעיד כי הסולם ממנו נפל התובע היה עשוי מעץ (ש' 9, עמ' 23 לפרוטוקול).

בסעיף 3 לטופס תביעת דמי פגיעה (מוצג 4 למוצגי התובע), נרשם: "בעת עבודתי באתר בניה בירושלים נפלתי מעל סולם בגובה כארבעה מטר". כמו כן, בטופס בל/250 תוארה התאונה כדלקמן: "נפל מסולם 3 מטר" (מוצג 5 למוצגי התובע). יצוין כי הנתבעת 1, כמעסיקתו של התובע, חתמה על טפסים אלה ללא כל הסתייגות ואישרה אותם בחתימתה. ניתן אפוא להסיק, כי הנתבעות אינן חולקות על עצם קרות התאונה ואף לא על נסיבותיה ודרך התרחשותה. הלכה למעשה, ניתן להתייחס למסמכים אלה בבחינת הודאה מצד הנתבעות לנכונות הפרטים האמורים בהם (ע"א 697/72 שמעון ויסמונסקי נ' "מרכבים" מפעלי מתכת בע"מ, (נבו 10.1.74); ע"א 185/75 דוד אוחיון נ' משה חיון, (נבו 12.10.77); ע"א 498/60 מקורות חברת מים בע"מ נ' ישעיהו זכריש ו-יוסף טננבוים, (נבו 10.8.61).

במאמר מוסגר יובהר כי, אמנם נרשם בטופס בל/250 כי התובע נפל מסולם בגובה 3 מטרים. יחד עם זאת, לאור מכלול הראיות שהונחו לפני, לרבות עדותו של התובע, דו"ח מד"א והמסמכים הרפואיים, שוכנעתי כי התובע נפל מסולם בגובה של כ- 4 מטרים. למעלה מן הדרוש, יצוין כי נתון זה בדבר גובה הסולם, אין בו כדי להעלות או להוריד, שכן נפילה מסולם בגובה של 3 מטרים אף היא עונה על הגדרת "עבודה בגובה" בהתאם לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודה בגובה), התשס"ז-2007 (להלן: "תקנות הבטיחות בעבודה בגובה"), המוגדרת ככל עבודה שבשלה עלול עובד ליפול לעומק העולה על 2 מטרים.

הנתבעות טוענות בסיכומיהן כי הגרסה המופיעה בדו"ח מד"א אינה של התובע אלא של האחראי על העבודה, מר אבו יוסף (להלן: "אבו יוסף"), ועל כן גרסתו מהווה עדות שמיעה על גבי עדות שמיעה. התובע טוען מנגד, כי לאור סמיכות הזמנים בין התרחשות התאונה לבין תיעודה בדו"ח מד"א בזירת התאונה כ-"נפילה מסולם בגובה של כארבעה מטרים"- תיעוד זה מהווה ראיה לאמיתות תוכנו, וזאת מכוח כלל "רס ג'סטה-Res Gestae" שהינו בגדר חריג לכלל הפוסל עדות שמיעה בדיני הראיות. לעניין זה, אני מקבלת את טענות התובע במלואן (ראו פסק דינה של השופטת מ' בן פורת בת"א 223/64 סול אפריאט נ' צ'ארלס אבוטבול, (נבו 27.2.67)).

הנה כי כן, הנתבעות אמנם ניסו לערער את משקלם הראייתי של המסמכים עליהם נשען התובע, בטענה לעדות שמיעה או מילוי פורמלי, אך לנוכח סמיכות הזמנים לאירוע והעובדה שהמסמכים (מוצגים 4 ו-5) נחתמו על ידי המעסיקה עצמה, יש לראות בהם תימוכין משמעותיים לגרסת התובע.

נוסף על כך, הנתבעות נמנעו מלהביא עדים רלוונטיים שהיו יכולים לשפוך אור על נסיבות התאונה ותנאי העבודה, וכן נמנעו מהגשת ראיות שבהישג יד ולא הגישו תיק מוצגים מטעמן. כלל יסוד מושרש במשפטנו הוא כי הימנעות בעל דין מהזמנת עד או מהבאת ראיה, פועלת לחובת אותו בעל דין (ראו ע"א 9656/05נפתלי שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ, (נבו 27.7.08); ע"א 641/87זאב קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ, (נבו 8.1.90)). הנתבעות הודיעו כי יוזמן במידת הצורך החוקר הפרטי מטעמן, אך בחרו שלא לעשות כן. בנסיבות העניין, אי הזמנתם של עדים מטעם הנתבעות, החוקר, אבו יוסף או הבעלים של הנתבעת 1, מר ריקי אבו סעדה, פועלת לחובתן ומחזקת את גרסת התובע, שכן יכלו על נקלה לסתור את גרסת התובע.

נוכח כל המפורט לעיל, גרסתו העקבית של התובע ותמיכתה באמצעות דו"ח מד"א והמסמכים הרפואיים והעד מטעמו, חתימת הנתבעות על טפסי המל"ל ללא כל הסתייגות והימנעותן מלצרף ראיות סותרות והבאת עדויות, אני מקבלת את גרסתו העובדתית של התובע באשר לעצם התרחשות התאונה אשר אירעה לו במהלך עבודתו אצל הנתבעת 1.

דיון והכרעה

שאלת האחריות:

התובע טוען, כי האחריות לפגיעתו ולנזקים הנטענים אשר נגרמו לו עקב התאונה, רובצת כולה על הנתבעות, זאת בשל התרשלותן והפרת חובות חקוקות המוטלות עליהן.

לטענת התובע, הנתבעות 1 ו-2 לא סיפקו לעובדים תנאי עבודה אופטימליים, לא עשו שימוש באמצעי בטיחות נאותים ונקטו בשיטת עבודה בלתי בטיחותית. כמו כן, הנתבעת 1 העסיקה את העובדים ללא תנאי בטיחות הולמים, ללא פיקוח או הדרכה מטעמה בדבר סיכוני הבטיחות במקום העבודה, לרבות שימוש בציוד או כלי עבודה אחרים. לדידו, מרכיב הבטיחות בעבודה ושלום העובדים באתר לא היוו שיקולים רלוונטיים אצל הנתבעות 1 ו-2 ולא זכו להתייחסות כלל ועיקר.

בהקשר זה, טוען התובע, כי בנסיבות העניין יש להחיל את הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו" לפיו הוא לא יידרש להוכיח את התרשלותן של הנתבעות, אלא הן נדרשות להוכיח כי התנהגותן אינה עולה כדי רשלנות.

לעומת זאת, הנתבעות דוחות את טענות התובע מכל וכל, וטוענות כי האחריות לתאונה ולנזקים הנטענים רובצת לפתחו של התובע.

באשר להוכחת עוולת הרשלנות, אקדים ואציין כי לא מצאתי טעם המצדיק את החלת כלל "הדבר מדבר בעד עצמו" על המקרה עסקינן, משלא מתקיימים התנאים להחלתו. בהתאם לסעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], לצורך החלת הכלל האמור, יש להוכיח קיומם של 3 תנאים מצטברים: ראשית, התובע לא יודע ואף אין ביכולתו לדעת את הנסיבות שגרמו לנזק; שנית, הנזק נגרם על ידי נכס אשר לנתבעת יש שליטה מלאה עליו; שלישית, בית המשפט מצא כי נסיבות התאונה מתיישבות יותר עם המסקנה כי הנתבעת לא נקטה בזהירות סבירה מאשר המסקנה כי היא נקטה בזהירות סבירה.

במקרה דנן, כפי שעולה מטענות התובע ומעדותו בפניי, הנסיבות שגרמו לנזקים הנטענים ידועות לתובע, שכן הוא ידע לתאר את השתלשלות האירועים אשר גרמו להתרחשות התאונה. משכך, אין מקום להעביר את נטל ההוכחה לפתחן של הנתבעות, מכוח כלל "הדבר מדבר בעד עצמו".

על אף האמור לעיל, שוכנעתי כי עלה בידי התובע להרים את הנטל להוכחת חבותן של הנתבעות לנזקיו מכוח עוולת הרשלנות, הכל כפי שיפורט להלן.

בהתאם להלכה הפסוקה, על הטוען לקיומה של חבות על פי עוולת הרשלנות, להוכיח קיומן של חובות זהירות מושגית וקונקרטית כלפי הניזוק, הפרת החובות על ידי המזיק, בנוסף לקיומו של קשר סיבתי בין הפרת החובות לבין הנזק שנגרם.

לאור ההלכה שהשתרשה בעניין, אין צורך להכביר מילים באשר לקיומה של חובת זהירות מושגית בין מעסיק לבין עובדו. אציין בקצירת האומר, כי קיומה של מערכת יחסים של עובד-מעסיק, מטילה כשלעצמה חובה על המעסיק להבטיח סביבת עבודה בטוחה, לקיים מערך עבודה העומד בדרישות הבטיחות, להכשיר את העובדים בשורותיו באמצעות העברת הדרכות על נהלי ושיטות העבודה ובדבר סיכוני הבטיחות במקום העבודה, לספק להם תנאי עבודה אופטימליים כדי למנוע מהם סכנות צפויות במקום העבודה. כמו כן, חובה על המעסיק לספק לעובדיו ציוד וכלי עבודה בטוחים לשימוש ותקינים, ולנקוט בכל אמצעי הזהירות לשם מניעת מימוש הסכנות הטמונות במקום העבודה. הפסיקה אף הרחיקה לכת, וקבעה כי חובה על המעסיק לצפות מעשה רשלני של עובדיו בעת העבודה. בהקשר זה נקבע: "כבר נפסק לא אחת, כי המעביד חייב לצפות גם מעשה רשלני של העובד, אפילו כשהוא בא בניגוד לחובות מפורשות, ואף כשהעובד מודע לסכנה שבמעשהו" (ע"א 688/79נימר אסעד יזבק נ' מונעים קובטי, (נבו 10.3.82)). כמו כן, נפסק כי: "על מעביד לקחת זאת בחשבון, שעובד עלול להיות בלתי זהיר במהלך העבודה ובלהט העבודה, אף אם הוזהר מפני סיכונים. לא די, על-כן,באזהרה לעובד מפני סיכונים, שעה שניתן למנוע סיכונים בדרך אחרת, ואפילו זולה יחסית. בצד אזהרה והדרכה צריך שיהיה פיקוח נאות על כך שהעובד נוהג על-פי כללי הזהירות הנדרשים בעבודה" (ע"א 662/89מדינת ישראל נ' אנטון קרבון ,(נבו 21.3.91)).

באשר לקיומה של חובת הזהירות הקונקרטית, היא נבחנת על פי מבחן הצפיות. ככלל, כאשר עסקינן בנזק שהנתבע יכול וצריך היה לצפות אותו באורח סביר, קמה לגביו חובת זהירות קונקרטית.

בענייננו, התובע נפגע מנפילה על סולם מאולתר בעת ביצוע עבודה בגובה של כ- 4 מטרים. מדובר בעבודה הדורשת מאמץ פיזי הנעשית תוך עמידה על סולם בגובה ותוך ביצוע של עבודת פירוק עצים באמצעות חותכן (קאטר). בהקשר זה אציין, כי אין נפקא מינה, אם הנפילה בוצעה מגובה 4 מטרים או 3 מטרים, שכן העבודה שתוארה על ידי התובע בעדותו (פירוק לוחות עצים, תוך כדי עמידה ממושכת על סולם מאולתר בגובה) כרוכה בסיכון לנפילה ופציעה, כפי שארע בענייננו. סיכון זה לעובד הוא סיכון בלתי סביר שניתן וצריך לצפות אותו מראש ולהיערך למניעתו.

חיזוק למסקנה זו ניתן למצוא בתקנות הבטיחות בעבודה בגובה האוסרות להעסיק עובד בעבודה בגובה מעל 2 מטר, מבלי שהוא מאובטח במערכת מתאימה של רתמת גוף לבלימת נפילה (תקנה 7 לתקנות הבטיחות בעבודה בגובה; לעבודה על סולם בגובה – ראו תקנה 23 לתקנות הבטיחות בעבודה בגובה). הוראת דין זו מהווה מקור להטלת חבות נזיקית עצמאית במסגרת עוולת הפרת חובה חקוקה, וכן מהווה אינדיקציה לסטנדרט הזהירות הראוי בהינתן מאפייני הסיכון עסקינן, לעניין עוולת הרשלנות.

במקרה דנן, עלה מעדותו של התובע והעד מטעמו, שכאמור, מצאתי לתת בהן אמון מלא, כי בעת הפגיעה לא היה התובע מאובטח באמצעות רתמת בטיחות מפני נפילה מגובה. הנתבעות לא הוכיחו כי הן סיפקו רתמת בטיחות תקינה ומערכת לבלימת נפילה. מחדל זה תומך בגרסת התובע שהסולם החליק לפתע וכתוצאה מכך נפל ארצה (ש' 38-39, עמ' 17 לפרוטוקול). בנסיבות העניין, המסקנה הסבירה יותר העולה מהראיות היא כי לא הונהגו באתר העבודה אמצעי בטיחות מספקים וראויים.

התובע והעד מטעמו העידו כי לא סופקו לתובע רתמות בטיחות, ואף כי לא נעשה שימוש באמצעי זה ככלל (שורות 28-35, עמ' 3 לפרוטוקול; שורות 23-24, עמ' 22 לפרוטוקול). עדותם בעניין זה לא נסתרה והיא אף מתיישבת הגיונית עם יתר הראיות בתיק. בהקשר זה, יודגש כי לא הובאה מטעם הנתבעות כל ראיה או עדות אודות אמצעי הבטיחות שננקטו באתר, דבר הפועל לחובתן במישור הראייתי.

הוא הדין לעניין חובת הדרכת בטיחות. הנתבעות טענו כי התובע עבר הדרכות בטיחות ייעודיות לעבודה על סולמות שלושה חודשים טרם התאונה, והפנו בסעיף 7 לסיכומיהן ל- "אישור הדרכת עובד לביצוע עבודה בגובה מיום 8.4.2019 ואשר היה בתוקף עד 8.4.2020, חתום ע"י התובע והכולל בחובו הדרכה לעבודה על סולמות". לא זו בלבד שמדובר בטענה אשר הועלתה לראשונה במסגרת הסיכומים, אלא, שהאישור על הדרכות שאליו הפנו הנתבעות לא צורף כלל לתיק, ומשכך אין בהפניה זו אלא טענה בעלמא שדינה להידחות.

בנסיבות המקרה, בהן התובע עבד בגובה כ-4 מטרים על סולם חד-זרועי ישן, עשוי מעץ, לבדו, וללא אמצעי בטיחות כגון רתמת בטיחות או עובד נוסף שיאבטח את הסולם, ניכר שהנתבעות הגבירו את הסיכון להתרחשות הנפילה. טענות התובע, שלא נסתרו בעדויות עובדתיות, מצביעות על הפרה של תקנות הבטיחות בעבודה, המחייבות אספקת ציוד מתאים והדרכה.

לטעמי, ניתן היה לצפות כי ביצוע העבודות המתוארות לעיל, ללא אמצעי הבטיחות הנדרשים בדין, עלול לסכן את העובד בנסיבות העניין. מעסיק סביר, היה יכול וצריך לצפות את הסיכון והנזק שעלול להיגרם לעובד עקב עבודה בגובה, מבלי שימוש באמצעי בטיחות סבירים. הדברים אמורים במיוחד משעסקינן בעבודה של פירוק לוחות שהיתה אמורה להיות כרוכה בזמן ממושך ובריכוז.

בנסיבות העניין, אין ספק שאם היו הנתבעות מספקות לתובע ציוד מתאים, כמו רתמת בטיחות, הייתה נמנעת התאונה או לפחות היה מצטמצם הסיכון הכרוך בביצועה. המדובר באמצעי בטיחות פשוטים, אשר בקלות היו יכולות הנתבעות לנקוט.

בענייננו, הנתבעות לא השכילו להוכיח כי נקטו באמצעי זהירות סבירים. כאמור לעיל, הן נמנעו מלהזמין את אבו יוסף לעדות מטעמן ביחס לשיטת העבודה שהן מנהיגות במקרים כאלה, לשמירה על בטיחות העובדים. כאמור, הנתבעות אף לא הוכיחו כי עמדו בחובת הדרכת התובע מפני הסיכונים אליהם הוא חשוף במסגרת עבודתו, דבר אשר ייזקף לחובתן.

טענת הנתבעות לפיה שימוש בסולם אינו מצריך מקצועיות מסוימת וכל אדם רגיל יודע מעצמו להשתמש בסולם דינה להידחות (סע' 9 לסיכומיהן), וזאת בשים לב לחובות המוטלות על הנתבעות על פי דין כפי שפורט בהרחבה לעיל.

בהתאם לתקנות הנ"ל, הגדרת "מעביד" כוללת אף את מבצע הבניה והמחזיק במקום העבודה. לפיכך, החובה לאספקת ציוד מגן חלה בנוסף על הנתבעת 2.

מכל המקובץ לעיל, אני קובעת כי נוכח שיטת העבודה הלקויה והבלתי בטיחותית אשר הנהיגו הנתבעות, הן העמידו את התובע במצב של סיכון בלתי סביר, ללא סיפוק כלי עבודה מתאימים או אמצעי הגנה אחרים, דבר המעיד על רשלנותן.

בנסיבות העניין, משהוכיח התובע את קיומה של עוולת הרשלנות מתייתר הצורך בבחינת קיומה של עוולת הפרת חובה חקוקה.

אשם תורם

הנתבעות טוענות לאשם תורם בשיעור של 90%-100%. אולם, הלכה פסוקה היא כי לא בנקל תוטל חבות על עובד בגין תאונה שאירעה תוך ביצוע עבודתו, אלא במקרים נדירים בהם אשמו בולט לעין (ע"א 435/85מחמור בע"מ נ' אסתר אטדגי (פרחן), (נבו 19.11.87)). במקרה דנן, התובע ביצע את המוטל עליו במסגרת עבודתו, בתנאים שסופקו לו על ידי הנתבעות.

עם זאת, ובהתחשב בכך שגם על עובד חלה חובה בסיסית לזהירות, מצאתי לנכון לייחס לתובע אשם תורם בשיעור מזערי של 5% בגין אי זהירות מספקת בנסיבות העניין, שכן גם הוא היה מודע לסיכון הטמון בעבודה על סולם ללא אמצעי בטיחות נאותים.

שאלת הנזק:

הנכות הרפואית:

נתונים כלליים: התובע יליד X.X.1991, התאונה אירעה ביום 15.7.2019 כך שבמועד התאונה, התובע היה בן 27.5 וכיום הוא בן 34.

היסטוריה רפואית: בעקבות התאונה, התובע הובל באמבולנס למרכז הרפואי שערי צדק בירושלים. כפי שעולה מהמסמכים הרפואיים, התובע היה מחוסר הכרה במשך כ-20 דקות ושב להכרתו באמבולנס. בעת קבלתו למיון היה מעט מבולבל ושקוע, נחבל בפנים ובגפיים, אובחן אצלו שבר בשורש כף יד שמאל, הושם סד גבס למשך כ-3 שבועות, בוצע לו TOTAL BODY CT אשר הדגים חשד לדימום SAH וחשד לקונטוזיה ריאתית קלה. כן בוצע לו בנוסף צילום CT ראש ואובחן אצלו שבר בעצמות האף. התובע אושפז ישירות במחלקה נוירוכירורגיה עד ליום 19.7.2019. ביום 4.8.2019 חזר התובע לאשפוז יום בבית החולים, אשר במסגרתו בוצעה לו החזרת עצם אף למקומה בהרדמה מקומית. הומלץ לתובע על מנוחה בבית ולהישאר במעקב אצל רופא אורתופד, א.א.ג ונוירוכירורג בבית חולים שערי צדק.

כתוצאה מהתאונה, התובע סבל מכאבים וחולשה ביד שמאל. בוועדה הרפואית במל"ל מסר כי אינו מסוגל לשאת משא כבד, התלונן על כאבים באף ועל קשיי נשימה במיוחד כשמזג האוויר קר, וכן הצהיר על פחד מגבהים.

נכותו הרפואית של התובע משתרעת על פני שלושה תחומים כפי שצוין בפרק הפתיחה, כלהלן:

• בתחום א.א.ג: אומצה קביעת המל"ל – נכות בשיעור של 5% בגין הפרעה ניכרת, חסימה מוחלטת חד צדדית קבועה בנשימה דרך האף כתוצאה משינויים בחלל האף.

• בתחום האורתופדיה: ד"ר גיא רובין קבע נכות צמיתה בשיעור של 5% עקב הגבלה קלה ללא הגבלה על טווח תנועות.

• בתחום הנפשי: ד"ר ראסם כנאענה (להלן: "המומחה הנפשי") קבע נכות זמנית בשיעור של 10% למשך שנה מיום התאונה, ונכות צמיתה בשיעור של 7.5% לתקופה שלאחר מכן.

   

נכותו הרפואית המשוקללת של התובע עומדת אפוא על שיעור של 16.5%.

הלכה פסוקה וידועה היא, כי מומחה מטעם בית המשפט הינו מומחה אובייקטיבי ומקצועי, אשר זוכה למעמד מיוחד. ככלל, בית המשפט יאמץ את ממצאיו של המומחה שמונה מטעמו, ולא יטה לסטות מחוות דעתו אלא אם כן קיימים נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן (ראה: ע"א 293/88חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מונטי רבי(נבו 31.12.88) וראו אף את ע"א 3134/02עיריית רחובות נ' בוטנרו אחזקה ופיתוח (1992) בע"מ (נבו 21.7.03)).

הנתבעות חולקות על מסקנות חוות הדעת הרפואיות אשר הוגשו, ובפרט חוות דעתו של המומחה הנפשי, אשר זומן על ידן ונחקר על חוות דעתו. בהקשר זה, הן טוענות כי המומחה הנפשי כשל בהנחת תשתית מבוססת לקביעת נכות נפשית בשיעור של 7.5%. לטענתן, קביעתו של המומחה מתעלמת מנתוני התיק, לרבות דלות המסמכים הרפואיים והעדר רצף טיפולי, חזרתו של התובע לעבודה סדירה ורציפה בחלוף כ- 3 חודשים מהתאונה, והעלאת תלונתו בדבר פחד מגבהים לראשונה בפני המומחה, כעבור 4.5 שנים ממועד התאונה. הנתבעות מוסיפות וטוענות כי המומחה לא ערך בירור עובדתי כנדרש עם התובע בנוגע לאופי עבודתו לפני ואחרי התאונה, בטרם קבע נכות תפקודית בזיקה לעבודה בגובה.

בפני המומחה הנפשי עמדו שני מסמכים רפואיים; הראשון נערך על ידי רופא מהרשות מיום 26.11.2019, ממנו עולה כי לאחר התאונה התחיל התובע לחוש פחד ומחשבות שליליות על נכות ומוות, אובחן עם פאניקה והוא זקוק לטיפול פסיכולוגי עם נטילת התרופה cipralex 20mg. השני, נערך על ידי אותו רופא בבדיקה מאוחרת מיום 18.7.2020, לפיו נרשם כי התובע הביע התנגדות בהתחלה ומשתדל לא לדבר על התאונה או על עצמו, השתפר בהדרגה ולאט, אבל עדיין חרד עם הפרעות שינה לפעמים.

באשר לדלות התיעוד הנפשי, השיב המומחה הנפשי כדלקמן: "קודם כל, אף פעם לא מודדים הפרעה נפשית ועוצמתה בתדירות באורך הטיפולים" (ש' 7-8, עמ' 13 לפרוטוקול). עוד הבהיר כי: "קודם כל הוא תושב הרשות, אין אפשרות להגיע לטיפול במסגרת ציבורית, אין הוא יכול לקבל באופן סדיר טיפול פסיכיאטרי. מה שקבעתי זה על סמך הממצאים בבדיקה שלו אצלי ושיקול דעת לגבי המקרה עצמו ולדעתי הקביעה בלשון המעטה היא מאוד סבירה בעניין התובע" (ש' 9-12,עמ' 14 לפרוטוקול).

הנתבעות טוענות כי תלונות התובע על פחד גבהים הופיעו לראשונה בבדיקה אצל המומחה הנפשי כ-4.5 שנים לאחר התאונה ללא תיעוד קודם, ומשכך המומחה היה אמור להטיל ספק באמינות התלונה בשל עיתוי העלאתה.

אין בידי לקבל טענה זו.

ראשית, די בעיון בדו"ח ועדה רפואית לערר מיום 28.12.2020, ממנו עולה כי התובע "סובל מפחד גבהים מאז הנפילה" ו-"נשאר לעבוד באותו מקום עבודה אך מאחר ומסרב לעלות על סולם המעסיק העביר אותו לניקיון במשכורת פחותה", כדי לדחות טענות הנתבעות בעניין עיתוי העלאת התלונה בעניין הפחד מגבהים לראשונה בפני המומחה הנפשי.

שנית, מקובלת עלי גישתו של המומחה הנפשי בעניין העדר תיעוד רפואי מספק. בהקשר זה, הוא ציין כי קיים תיעוד דל של שני מסמכים בלבד ממעקב פסיכיאטרי מהשנים 2019 ו-2020, כאשר רישומם לוקה בחסר ותיאור התסמינים אינו תואם את המציאות. התובע קיבל טיפול תרופתי למשך חודש בלבד והפסיק אותו, ולא עבר טיפול פסיכולוגי. המומחה הנפשי הדגיש כי אין מדובר בהעדר טיפול מוחלט, אלא בטיפול מינימלי, וכי העדר זמינות לטיפול נפשי מסודר באזור מגוריו של התובע, כתושב הרשות הפלסטינית, הוא גורם משמעותי בהקשר זה. לעניין זה, חידד המומחה הנפשי: "דעתי שהעניין אינו משקף בהכרח העדר פתולוגיה נפשית ובהתחשב בהעדר זמינות טיפול נפשי באזור מגוריו" (ס' 6 בפרק סיכום ומסקנות בחוות הדעת). לדידו של המומחה הנפשי, שאלת אי-מיצוי הטיפול היא עניין משפטי שבית המשפט צריך להחליט לגביו, ולא עניין שיש להעניש עליו את התובע בהפחתת אחוזי נכות. המומחה קבע את הנכות על בסיס ממצאיו בבדיקה, וגם ללא המסמכים הפסיכיאטריים הספציפיים.

לעניין מרכיבי הנכות הנפשית של התובע, המומחה הנפשי הבהיר בעדותו כי "נכותו מורכבת מקשיים הסתגלותיים בשל הפגיעה בשיעור של 2.5%-5% ובנוסף, ממרכיב הפוסט טראומטי, לרבות סימנים חרדתיים, פוסט טראומטיים חלקיים ולא תסמונת מלאה, אבל יש מרכיב הימנעותי" (שורות 9-12, עמ' 15 לפרוטוקול).

לאחר ששמעתי את חקירתו של המומחה הנפשי ושקלתי את טענות הצדדים בעניין קביעותיו, לא שוכנעתי כי קיימת הצדקה כלשהי לסטות מחוות דעתו, ולפיכך, אני מאמצת את הנכות הנפשית שנקבעה על ידו בשיעור של 7.5%.

במקרה דנן, המומחה בתחום האורתופדיה לא נחקר על ידי מי מהצדדים. כמו כן, אין בענייננו נימוקים כלשהם המצדיקים סטייה מקביעותיו. על כן, אני מאמצת את גם את חוות דעתו של המומחה בתחום האורתופדיה.

הוא הדין לעניין הקביעה המוסכמת בתחום א.א.ג בשיעור של 5%.

לאור האמור, אני קובעת כי הנכות הרפואית המשוקללת של התובע עומדת על 16.5%.

הנכות התפקודית:

הנכות התפקודית מבטאת את מידת ההשפעה של הנכות הרפואית על תפקודו של הנפגע. השפעה זו יכול שתהא זהה או שונה מהנכות הרפואית, כאשר הכוונה היא למידת השפעתה של הנכות על התפקוד בכלל, בכל תחומי החיים.

ככלל, שיעור הנכות הרפואית מבטא גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד של הנפגע.

יפים לעניין הדברים שנאמרו בע"א 3049/93סימא גירוגיסיאן נ' סייף רמזי ,(נבו 8.6.95), כדלקמן:

"המקרים שבהם נוהג בית-המשפט להשתמש בשיעור הנכות הרפואית כמודד להפסד כושר ההשתכרות הינם מקרים שבהם הנכות הרפואית משקפת גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד של התובע. בדרך-כלל, הנכות הרפואית משקפת אל נכון גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד. כך, למשל, נכות רפואית בשיעור 20% עקב פגיעה בתחום האורתופדי – כמו פגיעה ביכולת התפקוד של יד או רגל – תשקף, בדרך-כלל, גם את שיעור הנכות התפקודית. הנפגע מוגבל בתנועותיו ובכושר פעילותו עקב אותה נכות, ושיעור הנכות הרפואית אשר נקבע לו משקף גם את שיעור נכותו התפקודית. אך לא תמיד כך. לעתים, הנכות התפקודית – דהיינו מידת ההגבלה של פעולות התובע עקב נכותו – אינה זהה לנכות הרפואית. כך, למשל, במקרה של נכות רפואית עקב צלקות נרחבות בגוף. במקרה כזה, הנכות הרפואית לפי התוספת לתקנות הנ"ל היא בשיעור של 20%, אף שייתכן שלא יהיה בהן הפרעה תפקודית כלשהי, או שזו תהיה בשיעור הנמוך מ-20%. נכות תפקודית, אשר באה להצביע על הפרעה בתפקודו של מי שנפגע גופנית, יכולה אפוא להיות זהה או דומה לנכות הרפואית, וכך בהרבה מקרים. אך היא יכולה להיות גם שונה ממנה".

התובע עותר להעמיד את נכותו התפקודית על שיעור של 25% לצמיתות (בערך פי 1.5 מהנכות הרפואית), משנבצר ממנו לחזור לעבודתו כעובד בניין במשרה מלאה ומשהוא עובד כעת בעבודות מזדמנות ובשכר נמוך משמעותית. הנתבעות טוענות שהתובע החלים לחלוטין מהתאונה ושב לתפקוד מלא ורגיל סמוך לאחריה, ולא נגרמו לו נזקים חומריים או ממוניים ואף לא נותרה לו מגבלה כלשהי.

הנכות התפקודית נקבעת בהתאם לנסיבות הרלוונטיות לנפגע - גילו, השכלתו, עיסוקו לפני התאונה, מהות הפגיעה, בנוסף להשלכות שיש לפגיעה על תפקודו ועיסוקו של הנפגע, לרבות האפשרות של הנפגע להמשיך ולעסוק במקצוע בו עסק ערב התאונה (ד' קציר פיצויים בשל נזק גוף כרך א', 240-242 (מהדורה חמישית, 2003)). לכל אלה יש להוסיף את פעולותיו של הנפגע ממועד התאונה ועד למועד מתן פסק הדין (ע"א 4302/08 שלמייב נ' בדארנה (נבו 25.07.10)).

בענייננו, התובע תושב אזור בית-לחם, היה בן 27.5 במועד התאונה, ללא השכלה גבוהה, למד שנה באוניברסיטת אלקודס והפסיק. ערב התאונה, התובע היה עובד בניין, כך שמטבע הדברים עבודה זו דורשת מאמץ פיזי. בהתאם לתעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה מיום 4.8.2019, התובע נמצא באי כושר מיום 15.7.2019 עד ליום 14.9.2019 (סה"כ 62 ימים).

התובע חזר לעבוד אצל הנתבעת 1 בחודש אוקטובר 2019 ועד חודש מאי 2021. לאחר מכן, הוא פוטר משהתפוקה שלו פחתה ולאור חששותיו לעבוד בגובה (ש' 31-39, עמ' 4 וכן ש' 1-5, עמ' 5 לפרוטוקול). התובע הצהיר כי לאחר פיטוריו הוא פנה לחברה אחרת באבו גוש והוא עבד אצלם בעבודות ניקיון קלה, אך בהמשך פוטר בשל אותן סיבות. עקב כך, הוא חזר לעבוד בכפר שלו בערך משנת 2022 (ש' 6-9, עמ' 5 לפרוטוקול). לעניין זה, הנתבעות טוענות כי אי שובו של התובע לעבודה בארץ נובע מהמצב הביטחוני והעדר אפשרות לקבלת היתר כניסה ולא מהנכות, כך שאין היגיון כי הנתבעת 1 תעסיק אותו במשך קרוב לשנתיים אילו לא היה מסוגל לעבוד בצורה רגילה. זאת ועוד, נטען על ידן כי הוא עובד עבודה פיזית מאומצת בשטחים 8-9 שעות ביום.

לעניין זה, הבהיר התובע כי הקושי בקבלת היתר כניסה נבע מהעדר עבודה רציפה: (ש' 37-39, עמ' 12 וכן ש' 1-8, עמ' 13 לפרוטוקול). חיזוק לדבריו של התובע ניתן למצוא בתע"צ שהוגש מטעמו, בו נרשם: "העסקת עובד פלשתינאי שלא במשרה מלאה מהווה הפרה של תנאי היתר ההעסקה, בעקבותיה המעסיק צפוי לביטוח או סיוג ההיתר וכן סירוב להנפקת היתרי העסקה בעתיד" (מוצג 12 למוצגי התובע).

התובע בבדיקתו בפני המומחה הנפשי מסר כי אינו יכול לעבוד שוב בבניין כפי שעשה לפני התאונה, וזאת עקב הפגיעה ביד שמאל, כן הוא הדגיש כי לאחר התאונה הוא עסק בעבודות ניקיון. המומחה הנפשי ציין בחוות דעתו כדלקמן: "הערכתי מקשיים הסתגלותיים עם ליווי של עצב קל יחד עם סימנים חרדתיים חלקיים על רקע פוסט-טראומטי עם מרכיב הימנעותי אשר משליך על תפקודו בעבודות בניין".

כשנשאל המומחה על הקשר בין פחד הגבהים לפגיעה התפקודית, השיב כדלקמן:

"ש.אז מה הפגיעה התפקודית, זה שהוא לא עולה על סולם?

ת.מי שמפחד מגבהים והוא פועל בניין, זה פגיעה תפקודית. בחלק מהתפקידים שלו הוא חשוף לגובה. גם אם בהנחה שאדם בעקבות הפחדים שלו עזב את העבודה והלך להיות שחקן, זה פגיעה תפקודית גם אם מבחינת כסף זה לא פגע"

(ש' 7-13, עמ' 15 לפרוטוקול)

במקרה דנן, יש לתת את הדעת למגבלות התפקודיות שנגרמו לתובע כתוצאה מהנכות הרפואית ולהשפעתן על האפשרות של התובע להמשיך ולעסוק במקצוע בו היה עוסק עובר לתאונה או במקצוע אחר.

ערב התאונה, התובע עבד כעובד בניין, בעבודות בניית אבן וטפסנות, עבודה הכרוכה במאמץ פיזי, אשר עקב התאונה נבצר מהתובע לבצעה כנדרש - "היות ואני נפלתי במסגרת העבודה אצלם, אז הם סבלו אותי לתקופה כלשהי, לאחר מכן לא יכלו לסבול יותר, היות לאחר מכן לא הייתי נותן את אותה כמות תפוקה, אז נוצרו בעיות כלשהן" (ש' 5-7, עמ' 14 לפרוטוקול).

הנתבעות לא הציגו ראיות אובייקטיביות (כגון דוחות הערכה) התומכות בטענתן לתפקוד מלא, והסתמכו על העדר התייחסות בעדותו של העד, מוח'לד עביאת, שהתובע נתקל בקשיים בעבודתו, שאינה מהווה ראיה חיובית לתפקוד מלא.

לאור האמור, שוכנעתי כי עלה בידי התובע להוכיח כי חווה ירידה בתפקודו הפיזי והיה מוגבל בביצוע עבודות בניין מלאות לאחר התאונה, וכי עבודתו אצל הנתבעת 1 לאחר התאונה הייתה בהתאמה למצבו. כמו כן, מקובלת עלי גרסתו לפיה הוא עובד כיום בעבודות פיזיות קלות ומזדמנות באזור מגוריו.

לצורך קביעת שיעור הנכות התפקודית, הבאתי בחשבון את הפרמטרים הרלוונטיים, לרבות טיב עיסוקו של התובע עובר לתאונה (עבודות בניית אבן וטפסנות), מהות נכותו של התובע (נכות אורתופדית, נפשית וא.א.ג, בשיעור של 16.5.%), גילו של התובע (34) וכן את האירוע הטראומתי והחששות מהם סובל התובע, לרבות בעניין הפחד מגבהים, והעובדה כי אינו בעל השכלה גבוהה. כל אלה מובילים למסקנה כי נכותו התפקודית של התובע שוות ערך לנכותו הרפואית.

אשר על כן, אני קובעת כי נכותו התפקודית של התובע עקב התאונה הינה בשיעור של 16.5%.

הפסד השתכרות לעבר:

התובע טוען כי יש להעמיד את בסיס שכרו החודשי לצורך חישוב הפסדיו על סך של 8,500 ₪. התובע טוען בסיכומיו כי עובר לתאונה היה בעל מקצוע, בנאי אבן וטפסן בעבודות בניה. הוא עבד בעבודה זו בתחומי מדינת ישראל ואצל הנתבעת 1 במשך כשנתיים עד לתאונה.

על פי גרסת התובע, הוא עבד לפני התאונה תמורת שכר יומי של 250 ₪ נטו ליום, שישה ימים בשבוע ולעתים אף עבד שעות נוספות. כרטיסי הנוכחות שהמעסיקה ניהלה הועברו למשרדה והוא לא קיבל העתק מהם. רישום ימי העבודה בתלושי השכר לא היה נכון ולא שיקף את המציאות, כך למשל באחד מהחודשים הוא עבד עשרים וחמישה ימים אך בפועל נרשם בתלוש כי הוא עבד שנים עשר ימים בלבד. על פי עדותו של התובע, תשלום השכר על פי התלוש בוצע באמצעות העברה בנקאית, ואילו יתרת הסכום שולמה לו במזומן ביד (עמ' 6,5 ו-20 לפרוטוקול).

התובע הפנה לשורה של פסקי דין המתייחסים לעניין הדיווח הלקוי עבור עובדי הרשות וטען כי תופעה זו שכיחה והינה בגדר "סוד גלוי".

על בסיס האמור, התובע ערך את חישוביו בהתאם לשישה ימי עבודה בעלות של 250 ₪ שכר יומי, קרי סך של 6,500 ₪ נטו לחודש, ללא שעות נוספות. השכר לפי חישוב ברוטו ותוספת הצמדה הועמד על סך של 8,000 ₪. בשים לב לגילו הצעיר של התובע ולעליה הצפויה בשכרו במשך שנות העבודה שנותרו לו, התובע עתר להעמיד את שכרו, לצורך חישוב הפסדיו לעבר ולעתיד, על סך של 8,500 ₪ לחודש.

ברכיב של הפסד השתכרות לעבר, התובע עתר לקבלת פיצוי בסך של 128,500 ₪, על פי החישוב שלהלן:

• הפסד מלא ל- 3.5 חודשים ובצירוף ריבית ממחצית התקופה, סה"כ בעיגול 33,400 ₪.

   

• הפסד חלקי מחודש 10/2022 עד היום, קרי 38 חודשים, לפי מפתח הנכות התפקודית ובצירוף ריבית ממחצית התקופה, סה"כ בעיגול 95,100 ₪.

   

לעומת זאת, הנתבעות טוענות כי הנטל להוכחת ההכנסה הלא מדווחת מוטל על התובע, וכי יש לדחות את טענת התובע בדבר בסיס שכר של 8,500 ₪, שכן הכנסתו הממוצעת של התובע בהתאם לדו"ח מנהל התשלומים ברשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי גבול במשרד הפנים (להלן: "דו"ח מת"ש") (מוצג 6), עמדה על סך 5,657 ₪ ובתוספת הצמדה – 6,400 ₪. על כן, הפיצוי לו זכאי התובע בגין ראש נזק זה הוא 6,400 ₪ * 2.5 (חודשי היעדרות), קרי סך של 16,000 ₪ בלבד.

לאחר ששקלתי את טענות שני הצדדים לעניין בסיס השכר, לא מצאתי לקבוע את בסיס שכרו של התובע על סך של 8,500 ₪ בהתאם לעתירתו. שכן, הוא לא הרים את הנטל להוכחת בסיס שכר זה. גרסתם של התובע והעד מטעמו בעניין השכר היומי והיקף העבודה החודשית, לא נתמכה בראיה או אסמכתא כלשהי.

בנסיבות העניין, בשים לב למחלוקת בין הצדדים בעניין בסיס השכר, ודלות הראיות בעניין זה, מצאתי לאמץ את בסיס השכר שנקבע על ידי המל"ל.

מעיון במסמכי המל"ל עולה כי השכר הרבע שנתי נקבע על סך של 20,004 ₪, קרי סך של 6,668 ₪ לחודש, ובהצמדה להיום הסכום עומד על סך של 7,838 ₪ (מעוגל).

לאור האמור לעיל, הפסדי ההשתכרות לעבר יחושבו כלהלן:

• הפסד שכר מלא (מיום התאונה עד חודש 30.9.2019)-

   

  עבור תקופה בת 2.5 חודשים של אי כושר עבודה לאחר התאונה, זכאי התובע לפיצוי מלא בסך של – 7,838 * 2.5= 19,595 ₪.

   

• הפסד שכר חלקי (מיום 1.10.2019 עד ליום 31.5.2021)-

  משחזר התובע לעבודה בחודש 10/2019, יש לחשב את הפסדיו כל חודש בחודשו, בהשוואה לשכר עובר לתאונה (7,838 ₪ מוצמד), ובהינתן קביעתי בדבר נכות תפקודית בשיעור של 16.5%. ההפסד החודשי לפי הנכות התפקודית שנקבעה עומד על סך של - 7,838 * 16.5% = 1,293 ₪. הצמדת השכר החודשי של התובע עבור התקופה מיום 1.10.2019 עד ליום 31.5.2021, מגלה כי בחלק מהחודשים ההפסד נופל מהסכום הנ"ל, לפיכך, ייערך חישוב פר חודש וייפסק סכום ההפסד בפועל כל חודש בחודשו. התוצאה המתקבלת מחישוב הפסד חודשי עבור התקופה הנ"ל היא סך של 22,234 ₪.

   

• הפסד שכר חלקי (מיום 1.6.2021 עד היום) -

   

  החל מיום 1.6.2021, התובע עבר לעבוד אצל מעסיק אחר. עיון בתלושי השכר שלו עד לחודש 9/2022 מגלה כי ההפסד החודשי שלו עולה על הסך של 1,293 ₪, שנקבע כסכום ההפסד החודשי המגיע לו בהינתן נכותו התפקודית. לפיכך, בגין תקופה זו ייפסק סכום של 60 חודשים * 1,293 ₪ = 77,580 ₪.

   

  סך כל הפסדיו של התובע בגין רכיב הפסד השתכרות לעבר עומד על סך של 119,409 ₪, ובצירוף ריבית מאמצע התקופה, סך של 136,836 ₪.

   

  הפסד השתכרות לעתיד:

באשר להפסד השתכרות לעתיד, התובע עותר לפסוק לו הפסדי שכר לעתיד על סך של 533,800 ₪.

לטענות הנתבעות, יש לחשב את הפסד השתכרות לעתיד לפי אמות המידה הנהוגות במקום מושבו של התובע. אי לכך, בסיס השכר ברשות הוא 2,500 ₪ בלבד וגיל הפרישה מעבודה עומד על 62 שנים.

לעניין זה, הפסיקה לאחר אירועי ה- 7 באוקטובר 2023, מתייחסת להפסד השתכרות לעבר ולעתיד באופן מורכב, משום שעולה הצורך לערוך איזון בין עקרון השבת המצב לקדמותו לבין המציאות החדשה שלאחר ה-7 לאוקטובר של אי-וודאות ביטחונית וכן מגבלות על מתן היתרי עבודה.

עיון בדו"ח מת"ש, מעלה כי התובע הועסק בתחום המדינה בהיתר כדין מ- 06/2017 ועד 09/2022, אף לאחר התאונה. נתון זה מלמד על עבר תעסוקתי יציב לתובע בישראל. הנתבעות לא הוכיחו כי נגזלה מהתובע האפשרות לחזור לעבוד בישראל לחלוטין בעתיד, ולא הגישו ראיות לסתור את "חזקת ההמשכיות". כמו כן, בהתאם לדו"ח המת"ש, גובה שכרו היה גבוה יותר מהשכר בשטחי הרשות. לפיכך, אני קובעת כי יש לחשב את הפסדי השכר של התובע על פי גובה השתכרותו בישראל, אך תוך התחשבות במציאות הביטחונית.

כפי שעולה מחומר הראיות, כתוצאה מהתאונה נגרמו לתובע חבלות בפנים ובגפיים, אובחן אצלו שבר בשורש כף יד שמאל ושבר בעצמות האף. לתובע נותרו מגבלות והוא ממשיך לסבול מכאבים הפוגעים בשגרת חייו ומקשים על תפקודו התקין כגון קושי לשאת דברים כבדים ופחד מגבהים.

התובע בחור צעיר, יליד 1991, יש לשער כי אלמלא פגיעתו, היה באפשרותו להמשיך לעבוד בהיקף המשרה בה עבד ולהתפרנס כפי שנהג בעבר (בכפוף למגבלות הביטחוניות), אך נוכח מצבו הרפואי נאלץ להפסיק את עבודתו, והוא מתקשה להשתלב בעבודה חלופית שאינה פיזית.

לאור האמור, מצאתי לנכון לפצות את התובע בגין הפסד השתכרות לעתיד לפי 70% מחישוב אקטוארי בסך של 204,197 ₪ (בסיס שכר של 7,838 ₪, נכות תפקודית בשיעור של 16.5%, מקדם היוון - 225.56 ).

הפסד פנסיה וזכויות סוציאליות:

התובע טוען כי בהתאם לתע"צ מדור תשלומים החוזרים, החל משנת התאונה, שנת 2019, הפרשת המעסיק בענף הבניין היא 16.23% ואילו הפרשת העובד היא 6.6%. משום שהתובע קיבל את שכרו נטו, כך יוצא בפועל שהניכויים כולם על חשבון המעסיקה, אזי גם חלק זה הוא על חשבון המעסיקה. לכן, גובה ההפרשה שהתובע זכאי לקבל בגינה פיצוי היא 22.83%. יוצא אפוא כי גובה ההפסד ברכיב זה בגין הפסד שכר לעבר ולעתיד מסתכם בעיגול לכדי 151,200 ₪.

הנתבעות טוענות כי התובע אינו זכאי לפיצוי בגין ראש נזק זה.

משעמד התובע בנטל ההוכחה המוטל על שכמו, להוכיח כי נגרמו לו הפסדי שכר כמפורט לעיל, הפיצוי בגין ראש נזק זה מסתכם על סך של 42,629 ₪ (12.5% * הפסדי שכר לעבר ועתיד).

עזרת צד ג לעבר ולעתיד:

התובע טען כי הוא נזקק לעזרה אינטנסיבית מבני משפחתו לאחר התאונה, אולם זו פחתה בהדרגה לאחר שמצבו הרפואי התייצב סופית אך עדיין הוא נזקק לעזרה. התובע עותר לפיצוי בגין ראש נזק זה בסכום של 80,000 ₪.

הנתבעות טוענות כי התובע לא עמד בנטל להוכיח כי הוא נזקק לעזרה כלשהי, הוא לא זימן מי מבני משפחתו כדי להעיד ולתמוך בטענה זו. נוסף על כך, הן טוענות כי הנכויות הרפואיות שנקבעו לתובע הן נכויות מינוריות והוא חזר לעבודה פיזית ומאומצת לאחר חודשיים וחצי. דברים אלה מלמדים על העדר צורך בעזרה במועד התאונה ולאחריה.

אין חולק כי התובע נזקק לעזרה צמודה בתקופה הסמוכה לתאונה, לרבות בליווי לכל הבדיקות והטיפולים הרפואיים וכן בתקופת אשפוזו בבית החולים, וזאת בניגוד לטענת הנתבעות שהתובע לא הוכיח את הצורך בעזרה על ידי הבאת ראיה אובייקטיבית.

יפים לענייננו דברי בית המשפט העליון בע"א 5774/95יצחק שכטר ואח' נ' אלה כץ(נבו 19.11.97):

"כבר נפסק לא אחת על ידי בית משפט זה, שגם כאשר בני משפחה סועדים את הנפגע בחוליו, הרי אם ברור שהוא זקוק לעזרה זו בגלל מצבו, לא יהנה המזיק ממאמציהם של קרובי המשפחה והוא יחוייב לפצות את הניזוק על העזרה שנזקק לה ושקיבל מהם."

יוצא אפוא, כי המזיק אינו זכאי ליהנות מכך שהנפגע נעזר בבני משפחתו ללא כל תמורה בגין הסיוע. מכאן, אין בידי לקבל את טענות הנתבעות, לשלילת זכאותו של התובע לפיצויים בגין ראש נזק זה מאחר שלא הוכח שנגרם נזק ממון או חסרן כיס בגין עזרת צד שלישי.

בהתאם לפסיקה, הנפגע זכאי לפיצויים עבור עזרה וסיעוד, אף אם מדובר בעזרה שניתנה לו על ידי קרוב משפחה. בית המשפט נדרש לאמוד את הסכום המגיע לנפגע כפיצוי נאות בעד העזרה שניתנה לו על ידי בן הזוג או בני משפחה אחרים ולפסוק סכום זה לטובתו ע"א 93/73 שושני נ' קראוז (נבו 27.12.73)).

לענייננו, נוכח טיב הפגיעה ביד ובאף של התובע, 5 ימי אשפוז, המעקב הרפואי, ניתן לקבוע כי עקב ההגבלה, התובע נזקק בתקופה הרלוונטית, לעזרה החורגת מעזרה רגילה הניתנת בין בני משפחה.

לאור כל האמור לעיל, אני פוסקת לתובע פיצוי בגין עזרת הזולת על דרך האומדנה, בסך של 5,000 ₪.

כאב וסבל:

התובע עותר לפיצוי על סך של 150,000 ₪ לאור פגיעתו, גילו הצעיר והשנים הרבות בהן ימשיך לסבול, וכן עקב נכותו הרפואית הזמנית והצמיתה.

הנתבעות מציעות פיצוי על סך של 15,000 ₪.

לאור גיל התובע, 5 ימי אשפוז, הכאבים והסבל שהיו מנת חלקו, ובהינתן נכות רפואית משוקללת בשיעור של 16.5%, התובע זכאי לפיצוי בסכום של 70,000 ₪.

הוצאות רפואיות ונסיעות בעבר ובעתיד:

התובע הוציא כסף מכיסו על הוצאות רפואיות ועל נסיעות לקבלת טיפול רפואי. התובע צירף קבלות בגין חלק מההוצאות בסכום של כ- 6,618 ₪. התובע עותר לפיצוי בגין ראש נזק זה בסך של 8,000 ₪

הנתבעות טוענות כי התובע אינו זכאי לפיצוי בגין ראש נזק זה לאור העדר ראיות בכתב, וכן לאור העובדה כי ענייננו בתאונת עבודה מוכרת ומאושרת.

הלכה פסוקה היא כי יש להוכיח קיומו ושיעורו של נזק מיוחד. מקרה בו השתכנע בית המשפט כי הוכח קיומו של נזק, כי אם יש קושי להעריך את שיעורו בדייקנות, רשאי הוא במסגרת שיקול דעתו לפסוק סכומים על דרך האומדנה (ע"א 444/94 אורות ייצוג אמנים והפקות נ' גלי עטרי, (נבו 2.12.97)).

לאור האמור, אני פוסקת לתובע בגין ראש נזק זה על דרך האומדנה סך של 5,000 ₪.

סוף דבר:

לאור כל המקובץ לעיל, אני פוסקת לטובת התובע פיצויים, כדלקמן:

• הפסד השתכרות לעבר 136,836 ₪

• הפסד השתכרות לעתיד 204,197 ₪

• הפסד פנסיה וזכויות סוציאליות42,629 ₪

• כאב וסבל 70,000 ₪

• עזרת הזולת לעבר ולעתיד5,000 ₪

  ו. הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד5,000 ₪

  ______________________________________________________

  סה"כ463,662 ₪

   

מהסכום הנ"ל יש להפחית 5% בגין אשם תורם וכן סך של 75,193 ₪ בגין ניכוי תשלומי המל"ל. לפיכך סכום הפיצוי יעמוד על סך 365,286 ₪.

אשר על כן, אני מחייבת את הנתבעות לשלם לתובע סך של 365,286 ₪. כמו כן, אני מחייבת את הנתבעות לשלם לתובע הוצאות משפט בסך של 16,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 86,207 ₪.

הסכומים הנ"ל ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין.

ניתן היום, ו' תמוז תשפ"ו, 21 יוני 2026, בהעדר הצדדים.