ת"א 24682-08-13 אופלגם השקעות ואחזקות בע"מ נ' בן עטר ואח'

לפניי עתירת המבקשת להתיר לה לפצל סעדיה, בהתאם לסמכותי לפי תקנה 45 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות).

המדובר בתביעה שהגישה המבקשת כנגד המשיבים, שעילתה הפרת חוזה שכירות המשנה בין הצדדים – בגדרו שכרו המשיבים שתי חנויות (שחוברו להן יחדיו) המצויות בשדרות גושן 60 בקריית מוצקין מן המבקשת – אשר שכרה כל אחת מן החנויות מבעליה. המבקשת ייחסה למשיבים מספר הפרות: אי תשלום מלוא דמי השכירות החל מחודש 05/2013, הפעלת החנות בשבתות וכן בניה בלתי חוקית. המבקשת טענה כי בעטיין של שתי ההפרות האחרונות (פתיחה בשבת ובניה בלתי חוקית) הגיש בעליה של אחת משתי החנויות תביעה לפינוי מושכר בבית משפט זה, ובמסגרת הסכם פשרה בין הצדדים הוסכם על פינוי החנות שבבעלותו. יצויין כי לאחר הגשת הבקשה לפניי הוגשה תביעת פינוי מושכר נוספת ע"י בעליה של החנות השניה, והיא עודנה תלויה ועומדת. המבקשת הוסיפה וטענה שלכאורה המדובר בשתי עילות תביעה שונות – הנובעות מהפרות שונות של ההסכם, אולם בקשה זו מוגשת למען הזהירות, למקרה שייקבע כי המדובר בעילה אחת. המבקשת טוענת כי על פי ההלכה הפסוקה כאשר מעילה אחת צומחות זכויות שונות, הרי שיש להתיר פיצול הסעדים.

המשיבים מתנגדים לבקשה. לטענתם אין מקום להתיר למבקשת לפצל סעדיה שעה שממדובר בנזק שניתן לחשבו בקלות בדרך אריתמטית – באמצעות חישוב דמי השכירות שהיו מגיעים לתובעת במסגרת הסכם שכירות המשנה בהפחתת דמי השכירות שהיה עליה לשלם במסגרת הסכמיה עם בעלי החנויות, שכן זהו הרווח היחידי שצמח למבקשת מן החוזים. לחלופין, על פי המשיבים היה על המבקשת להוכיח את טענתה באמצעות חוות דעת של רואה חשבון, וכן לפרט את העובדות בשלהן טרם התגבשו הנזקים באמצעות תצהיר, ומשלא עשו כן – אין להיעתר לבקשה.

בתשובה לתגובה חזרה המבקשת על הטענה לפיה הפיצויים שעתידה היא לתבוע מן המשיבים – מבוססים על נזקים שטרם התגבשו ועל עובדות שעדיין אינן ידועות למבקשת, ועל כן לא ניתן לחשבם לעת הזו, וממילא אין מקום לדון בהם במסגרת תביעה זו.

במעמד הדיון ביום 3.9.14 חזרו הצדדים על טענותיהם, והבהירו כי במסגרת תביעת הפינוי הנוספת הגיעו הצדדים להסדר לפיו תפנה המבקשת את הנכס ביום 31.1.15, וכי דמי השכירות משולמים ישירות לבעלי החנויות ע"י המשיבים.

דיון והכרעה

תקנה 45 לתקנות קובעת לאמור:

"מי שזכאי לסעדים אחדים בשל עילה אחת, רשאי לתבוע את כולם או מקצתם; אך אם לא תבע את כולם, לא יתבע אחרי כל סעד שלא תבעו, אלא אם כן הרשה לו בית המשפט שלא לתבעו".

הכלל עליו מורה תקנה 45 לתקנות הינו, כי כאשר עילת התביעה היא אחת, אין לפצלה לתביעות אחדות, אלא יש למצות את מלוא הסעדים בתביעה אחת (ראו: ע"א 466/89 צברי נ' מסוארי פ"ד מה(1) 177). כך גם לא ניתן לפצל סעד אחד לסעדי משנה אחדים (ראו: ע"א 61/77 אנג'ל נ' מייש פ"ד לא(3) 673). סעד שלא נדרש, אין לתבוע בתביעה נוספת, אלא אם התקבלה רשות לכך מאת בית המשפט. כמובן, רשאי התובע לוותר על סעד לו הוא זכאי, אולם אם עשה כן, לא יוכל לתובעו בעתיד (ראו: ע"א 7905/98 Aerocon C.C. נ' הוק תעופה בע"מ פ"ד נה (4) 387). תכליתה של תקנה 45, בדומה לרציונאל העומד ביסודה של תורת מעשה בית דין, הינה מניעת הטרדת הצדדים להליך פעמים מספר בגין אותה עילת תביעה, וכן האינטרס הציבורי במניעת הטרדתו של בית המשפט פעמים רבות, אשר משפיעה על זכות הגישה לערכאות וגובה מחיר כלכלי מהקופה הציבורית.