ת"א 23902-07-14 הצלחת לב ביתר בע"מ נ' אלי יוחנן מהנדסים בע"מ

עניינה של החלטה זו הוא בקשה לסעד זמני שהגישה המבקשת. בבקשה זו עתרה לכך שיינתן צו זמני אשר יאסור על המשיבה להשתמש במגרש חניה בבעלות המבקשת בכל דרך שהיא ובין השאר, שיאסור על מעבר כלי רכב וציוד הנדסי כבד דרך מגרש החניה אל אתר הבניה הגובל בו, המצוי בשטח בבעלות המשיבה.

הבקשה וכתב תביעה, שבו עתרה המבקשת לצו מניעה קבוע הזהה בעיקרו לסעד הזמני המבוקש, הוגשו ביום 13.7.2014. תגובת המשיבה הוגשה ביום 27.7.2014 ודיון בבקשה התקיים ביום 17.9.2014.

הבקשה לסעד הזמני – עיקרי עובדות ועיקרי טענות המבקשת

2.במסגרת כתבי הטענות מטעם הצדדים פורטו עובדות רבות, אשר נראה כי אינן דרושות לצורך ההחלטה הנדונה, שעניינה הבקשה לסעד הזמני, ולפיכך לא נראה כי יש צורך להרחיב בהן. להלן יובאו אפוא, רק עיקרי העובדות הרלוונטיות לצורך הכרעה בבקשה לסעד הזמני.

עוד יוער, כי בדיון שהתקיים ביום 17.9.2014 נדחתה בקשת בא-כוח המבקשת לחקור את המשיבה על התצהיר שצורף לתגובתה. חקירת המצהירים לא התאפשרה מהטעם שנראה כי העובדות המהותיות הדרושות להכרעה בבקשה אינן שנויות במחלוקת או שאינן יכולות להיות שנויות במחלוקת, בהיותן עובדות אובייקטיביות הנובעות מהנתונים בשטח. בכל מקרה, ההחלטה בעיקרה מבוססת על עובדות שהובאו בבקשה. בנוסף לכך, נראה כי הבקשה לסעד זמני זהה בעיקרה לכתב התביעה. אמנם בכתב התביעה צוין כי נתבע גם סעד מכוח העילה של עשיית עושר ולא במשפט, אך לא נתבע פיצוי כספי בשל סעד זה ואף לא שולמה אגרה בגינו. בנסיבות אלו, לא נראה כי היה מקום לשמיעת התביעה העיקרית במסגרת הבקשה לסעד הזמני. ככלל, דיון בבקשה לסעד זמני אמור להיות קצר ולהתמקד רק בשאלת הצורך במתן סעד זמני קודם לבירור התביעה לגופה ולא נועד לדיון בכל שלל המחלוקות שבין הצדדים ואף לא נועד להוות "חזרה גנרלית" לקראת בירור התביעה העיקרית. כך בייחוד בעוד שרובן של המחלוקות, כך נראה, כלל אינן רלוונטיות לסעד הזמני המבוקש וממילא אף לא לסעד הקבוע המבוקש, אלא עניינן בסכסוכים קודמים בין הצדדים ובמחלוקות שונות הרלוונטיות לאותם סכסוכים. לכך יש להוסיף, שככלל, ניתן היה לקיים את הדיון בבקשה סמוך לאחר הגשתה ומבלי לחייב את המשיבה להגיש תגובה בכתב הנתמכת בתצהיר. הגשת התגובה נועדה לאפשר לבית המשפט לבחון את עמדות שני הצדדים קודם לדיון. היא לא נועדה לפתוח פתח לקיום ישיבת הוכחות שנראה כאמור, שכלל אינה דרושה.

3.על-פי הנטען בבקשה, המבקשת היא הבעלים של מגרש מר-4, ששטחו 6,700 מ"ר (לפי תכנית 7/ב/426/7), הגובל במגרש מר-2 שבבעלות המשיבה. במגרש שבבעלות המבקשת בנוי מרכז מסחרי שבו קופות חולים, משרדים ושטחי מסחר וכן מגרש חניה שנועד לבאי המרכז המסחרי (להלן – מגרש החניה). במגרש הסמוך שבבעלות המשיבה, החלה המשיבה בבניית מרכז מסחרי גדול שיכלול שטחי מסחר, אולם אירועים ודירות למגורים.

אין מחלוקת על כך שהמשיבה משתמשת במגרש החניה לצורך מעבר אל אתר הבניה שבו היא בונה את המרכז המסחרי. אמנם הצדדים חלוקים בשאלת היקף המעבר, שעות המעבר ושאלת הימצאותם של כלי רכב כבדים במגרש החניה. אך כאמור, אין מחלוקת על כך שכלי רכב וציוד הנדסי כבד המשמשים לבנית המרכז המסחרי שאותו בונה המשיבה, עוברים דרך מגרש החניה. כפי שניתן היה להתרשם מטענות הצדדים בכתב ומטענותיהם בדיון, מדובר במעבר מועט יחסית, אשר יש להניח שנמשך זמן קצר, בן דקות או שניות בלבד.

4.טענתה העיקרית, אם לא היחידה, של המבקשת היא, כי מעברם של כלי הרכב ושל הציוד ההנדסי של המשיבה דרך מגרש החניה נעשים ללא רשות מצדה וכי הדבר מהווה פלישה שלא כדין אל מקרקעיה. לטענתה, מעבר זה פוגע בזכותה הקניינית ולטענתה, אף מסב לה נזקים כלכליים ישירים ועקיפים. עוד טענה, כי הדבר פוגע בשוכרי המרכז המסחרי ובציבור המבקרים במקום.

טענה נוספת של המבקשת היא כי בניגוד לטענת המשיבה, אין למשיבה זיקת הנאה המאפשרת לה מעבר בשטח מגרש החניה. בעניין זה טענה המבקשת, כי טענת המשיבה שלפיה יש לה זיקת ההנאה במגרש החניה, המאפשרת לה לעבור בשטחו נסמכת על פסקה בסעיף 5 בתכנית המתאר הקובעת כי "תותר ותירשם זיקת הנאה למעבר רכב והולכי רגל ממתחמים מר-2 למר-4, וההיפך". לטענת המבקשת, תנאי לקיומה של זיקת הנאה זו הוא שתתאפשר הדדיות במעבר בין שני המגרשים ולטענתה, בפועל כיום לא מתאפשר מעבר הדדי. עוד טענה, כי אף הודיעה לוועדה לתכנון ולבניה על התנגדותה לזיקת ההנאה המאפשרת מעבר זה. בנוסף לכך טענה המבקשת, כי זיקת הנאה זו לא נרשמה במרשם המתנהל במינהל האזרחי באיו"ש ולכן לטענתה, אין זיקת ההנאה בגדר זכות קניינית רשומה. בדומה טענה המבקשת, כי גם זיקת ההנאה הנוספת שנקבעה בסעיף 6 בתכנית אינה יכולה לסייע למשיבה, בהיותה מתייחסת רק למעבר קווי התשתיות של מים, ביוב, חשמל, תקשורת וכדומה העוברים דרך מגרשים סמוכים.