פלונית נ' מדינת ישראל – משרד החינוך

תביעה לפיצויים בגין נזק גוף של תלמידה בשיעור ספורט.

א. העובדות:

בפני תביעה, בגין פגיעתה של התובעת, ילידת 1994 ביום 21.9.03, בעת שיעור ספורט בהיותה בת 9 שנים. תיאור התאונה על ידי התובעת הינו כדלהלן: התובעת התבקשה על ידי המורה לספורט לקפוץ ולעבור מעל מתקן "חמור". לשם כך היה על התובעת לרוץ על מזרון דק, לקפוץ מעל מקפצה ואז לעבור מעל מתקן החמור. כשקפצה התובעת על המקפצה, מרפק שמאל של התובעת החליק ונכנס לתוך החריץ שבין שלבי מתקן "החמור" ונתקע שם. המורה לספורט ניסתה לשחרר את המרפק באמצעות משיכתו בכוח רב, דבר שגרם לפגיעתה של התובעת.

הנתבעת לעומת זאת מכחישה את אירוע התאונה הנטענת וטוענת כי פגיעתה של התובעת הינה בגין נפילה בסיום התרגיל על ידה.

עקב התאונה נבדקה התובעת בבית החולים זיו בצפת, שם אובחן שבר במרפק. השבר קובע בגבס למשך כחודשיים, ולאחר הסרתו טופלה התובעת בפיזיוטרפיה. לבית הספר חזרה התובעת לאחר כחודש וחצי. על פי קביעתו של המומחה מטעם בית המשפט, בשל הפגיעה במרפק שמאל, נותרה לתובעת נכות צמיתה בשיעור 10%.

ב. טענות הצדדים:

לטענת התובעת, בעת הפגיעה בתאונה היתה התובעת תלמידה חדשה בכיתה ד' אשר הגיעה מבית ספר אחר ולא הכירה את התרגיל שהתבקשה לבצעו על ידי מורת הספורט. לטענת התובעת למרות בקשתה לא הדריכה המורה את התובעת כיצד לבצע את התרגיל, ורק הבטיחה לתובעת כי תביט בה בעת ביצוע התרגיל. לטענת התובעת, גם בכך לא עמדה המורה ולא פיקחה על ביצוע התרגיל על ידי התובעת אלא עמדה במרחק מה ושוחחה עם תלמידות אחרות בכיתה.

לטענת התובעת עדותה היתה מהימנה והמסמכים שהוצגו בפניה לא סתרו את גרסתה. לעומת זאת מעדות המורה עולה כי אינה זוכרת את התאונה כלל. התובעת אף מפנה לאי הסכמת הנתבעת להצעת בית המשפט כי תישלח למומחה בית המשפט שאלת הבהרה האם הנזק הרפואי שנגרם לתובעת יכול להתיישב עם אירוע התאונה שנגרם לה.

הנתבעת, לעומת זאת, מכחישה כאמור את אירוע התאונה. לטענתה אין להאמין לגרסתה של התובעת. בין היתר מפנה הנתבעת לעובדות הבאות: התובעת לא צילמה את מיתקן "החמור" בו מדובר, לא ניתן מעשית להיתקע בחריץ שבין שלבי "החמור", פרטי האירוע אינם מופיעים במסמכים שונים. כך במסמך שכתב אביה חודשיים לאחר האירוע, כך במכתבים מוקדמים שנכתבו על ידי באי כוחה, וכך בגרסאות שנמסרו למומחים הרפואיים. לטענת הנתבעת גם בבית המשפט נמסרו מספר גרסאות על ידי התובעת באשר לתאונה. עוד מפנה הנתבעת לכך כי התובעת לא הביאה עדים לתמיכת גרסתה.

ג. דיון והכרעה – שאלת האחריות:

מהי חובת הזהירות הנורמטיבית הקיימת בין מורים ותלמידים בבית הספר בכלל ובשיעורי ספורט בפרט? על העקרונות בעניין זה עמדתי בפסק דיני בעניין ת.א. (שלום קריות) 49281-10-12 צבע נ' מדינת ישראל – משרד החינוך [ניתן ביום 3.5.2017]. ההלכה המנחה בעניין זה, נקבעה בפסק הדין בעניין ע"א 715/79 דניאלי נ' אורט ישראל, נתניה, פ"ד לה (2) 764 (1981), אשר אימץ את הפסיקה האנגלית בנושא זה. קיימת אף פסיקה מחוזית, ופסיקה אנגלית נוספת אשר קבעה עקרונות דומים, במקרים של אירועי ספורט בבתי ספר (ראה: ת.א. (ב"ש) 151/90 מסילתי נ' דרייר [ניתן ביום 2.12.1996]; ת.א. (ת"א) 344/94 פרץ נ' רוזן [ניתן ביום 11.7.2000]; Murray v. McCullough [2016] NIQB 52; Gibbs v. Barking Corp. [1936] 1 All E.R. 115; Sproule (a Minor) v. Western Education and Library Board (25.10.1993) (Q.B.D.)). ראה גם בארצות הברית: Dibortolo v. Metropolitan District of Washington Township, 440 N.E. 2d 506 (1982).

הקביעות בפסיקה האמורה הן אלו: חובתו של מורה בבית ספר הינה לפקח על קטין הנתון לאחריותו, בדומה לחובת הורה לילדיו, כאשר נבחנת הפעולה על פי הסבירות בפעולת הורה. כל מקרה נבחן לנסיבותיו, כאשר יש להתחשב בגיל הילדים בהם מדובר, בטיב הילד הספציפי, במהות הסיכון, סבירות הפציעה הצפויה וחומרתה, ועלות מניעת הסיכון. לעניין זה יש גם להבחין האם מדובר בסיכון צפוי על פי אופי הפעילות בה מדובר. יש גם להבחין בין פעילות בחצר בית הספר, לפעילות ספורטיבית מתוכננת בכיתה. בעוד שאין לצפות כי אופי ההשגחה של מורה על ציבור רב בהפסקות בית הספר בחצר ימנע כל פעילות בלתי צפויה, שונה הדבר בכיתה. אין אמנם להעמיד משגיח לכל תלמיד, אך בפעילות ספורטיבית צפויה, בעלת סיכונים ידועים על המורה להימצא בעת הפעילות בכיתה, ולהשגיח על תרגילי ספורט המתבצעים, ואף לסייע בידי כל תלמיד המבצעם, כדי למנוע התממשות סיכונים הטבועים בפעילות המתוכננת. יש לבחון האם בוצע פיקוח המתאים לאופי הפעילות, וככל ולא בוצע, האם יש לייחס את הנזק שנגרם להעדר הפיקוח.