ת"א 23391-05-10 ד' נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ ואח'

תובענה למתן סעד הצהרתי וסעד כספי מכוח ביטוחי חיים במסגרת הלוואה מובטחת במשכנתה.

מר ר' ד' (להלן –התובע) ורעייתוגב' ת' נ' ז"ל (להלן –המנוחה) נטלו הלוואה מובטחת במשכנתה מבנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ (להלן –הבנק). המשכנתה נרשמה על בית מגורים ברחוב **** תל אביב בסך של 949,313 ₪ (להלן –ההלוואה הראשונה). לשם כך נחתם "הסכם הלוואה, ערבות ומשכון" (להלן –הסכם ההלוואה). בהסכם ההלוואה צוינו שמותיהם של ארבעה לווים: התובע, המנוחה, מר י' ח' , בן דודו של התובע (להלן – בן הדוד) וגב' ו' נ', בתה של המנוחה (להלן – הבת). במסגרת הסכם ההלוואה ובהתאם לתנאיו נערכו ביטוחי חיים.

ביוני 2005, כחמישה חודשים לאחר חתימת הסכם ההלוואה, שולם על חשבון ההלוואה הראשונה סך של 660,000 ₪. או אז הופטרו בן הדוד והבת מהסכם ההלוואה. כשנה לאחר מכן נטלו התובע והמנוחה הלוואה נוספת על סך של 20,000 $ (86,000 ₪ בערך שקלי) (להלן –ההלוואה הנוספת). ביחס להלוואה הנוספת ביטחה המנוחה את עצמה בביטוח חיים באיילון חברה לביטוח בע"מ (להלן –המבטחת).

למרבה הצער, המנוחה נפטרה ביום 16.8.2007.

המחלוקת בין הצדדים ניטשת ביחס לביטוחי החיים במסגרת ההלוואות. התובע סבור, כי במערכת היחסים שבינו לבין הבנק והמבטחת עולה, כי ביטוחי החיים מכסים את יתרת החזר ההלוואות. לטענת הבנק, המנוחה לא בוטחה בביטוח חיים לגבי ההלוואה הראשונה. לטענת המבטחת, היא פטורה מלשלם את תגמולי הביטוח, בין היתר, עקב הפרת חובת הגילוי לפני כריתת חוזה הביטוח לעניין מצבה הבריאותי של המנוחה.

התובע לא שילם את תשלומי החזר ההלוואה סמוך למועד פטירת המנוחה ולכן, הבנק החל במשלוח התראות לגבי נקיטת הליכי מימוש משכנתה. בעניין זה עתר התובע לצו מניעה זמני נגד הבנק. ביום 3.1.2010 נעתר כבוד השופט הבכיר דן מור לבקשה ואסר מלפעול למימוש הנכס או להתחיל או להמשיך בהליכי מימוש המשכנתה בגין אי פירעון יתרת ההלוואות עד לסיום ההליך העיקרי.

תמצית טענות הצדדים

בכתב התביעהעתר התובע לסעדים הצהרתיים כמפורט:

להצהיר, שהתובע והמנוחה בוטחו בביטוח חיים במסגרת ההלוואה הראשונה וכפועל יוצא היה על המבטחת לסלק לחלוטין את סכום ההלוואה עם פטירת המנוחה. להצהיר, שהתובע והמנוחה שילמו את כל תשלומי ההלוואה בהתאם להסכם עליו חתמו עם הבנק וכי לא קיים כל חוב לבנק מצדם. להצהיר, שיש להשיב לידי התובע את תשלומי ההלוואה שנגבו ביתר מיד ובסמוך לאחר פטירת המנוחה.

כמו כן, עתר לחייב את הנתבעים לשלם סך של 450,000 ₪ (לצורכי אגרה) המרכיב את עלות פדיון ההלוואות, תשלומים ששילם התובע למרות שהיה על הביטוח לכסותם, תשלום בגין פרמיות ביטוח וכן פיצוי בגין עוגמת נפש. זאת בתוספת ריבית בה חויב התובע במסגרת ההלוואה או בתוספת ריבית והצמדה.

ביחס לבנק טען התובע, כי ניתן לו ולמנוחה ייעוץ כושל, מכשיל, רשלני ובלתי מספק, תוך ניצול חוסר ניסיונם או אי ידיעתם את תנאי הביטוח. הבנק הטעה אותם, התכחש להתחייבויותיו לשלם את יתרת ההלוואה והפר את חובת הגילוי הנאות וחובת הזהירות המוגברות המוטלות עליו מכוח חוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א-1981 (להלן –חוק הבנקאות). לטענתו, הבנק האיץ בהם ליטול את ההלוואה הראשונה ובהתאם נחתם הסכם ההלוואה ביום 6.1.05. במעמד זה מסר הבנק, כי עליהם לערוך, בין היתר, ביטוח חיים לשני הלווים, לתובע ולמנוחה וכן, לבן הדוד ולבת (להלן-הערבים), באופן התואם את סעיף 7 להסכם ההלוואה. משכך, הוצאה פוליסת ביטוח חיים לכולם וזו שולמה מידי חודש בחודשו. ביום 10.6.2005 שולם סך משמעותי על חשבון ההלוואה ובתוך כך סוכם, שהערבים יופטרו מערבותם. התובע והמנוחה המשיכו לשלם עבור הביטוחים. משניטלה ההלוואה הנוספת התבקשו לערוך ביטוח בגינה, אלא שהפעם, על פי התובע, נאמר, שרק המנוחה תוכל לערוך ביטוח, נוסף לביטוח שכבר היה לה, זאת נוכח גילו המבוגר של התובע. בהתאם להוראות הבנק התקשר התובע למבטחת ביום 9.1.2007 וביקש לערוך לה ביטוח. נציגת המבטחת שוחחה עם המנוחה קצרות בטלפון וזו נתנה הצהרת בריאות, שבסופה אושרה פוליסת ביטוח חיים (להלן – שיחת הטלפון). לאחר פטירת המנוחה פנה התובע בדרישת תשלום תגמולי הביטוח, אך ביום 17.10.2007 שלח הבנק מכתב הדוחה את דרישתו בטענה, שלא הייתה למנוחה פוליסת ביטוח חיים. למכתב זה צורף מכתב נוסף מיום 27.2.2005, שלטענתו לא קיבלו מעולם וממנו עלה, כי לא בוטחו מפאת גילם. שבניגוד לטענת המבטחת לפיה, המנוחה לא דיווחה על מחלת הסרטן ובכך רימתה. התובע הבהיר, שהמנוחה לא רימתה והשיבה על שאלות נציגת המבטחת למיטב הבנתה. ביחס למבטחת ציין התובע, כי נהגה בחוסר תום לב, הפרה את חובת תשלום תגמולי הביטוח בה היא מחוייבת מכוח תנאי פוליסת ביטוח החיים וכן מכוח חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (להלן –חוק חוזה הביטוח). עוד הלין על כך, שעריכת פוליסת הביטוח נעשתה בשיחת טלפון קצרה באופן רשלני וללא הסברים למנוחה. התובע מוסיף, כי לו ציינה המנוחה, שבעבר היה לה גידול סרטני ממנו החלימה הייתה המבטחת מחריגה את המחלה או מעלה את סכום הפרמיה החודשית. עוד הדגיש, שממועד תחילת ביטוח החיים ועד לפטירת המנוחה חלפו שלוש שנים וכי עד מועד הגשת התובענה המשיכה המבטחת לחייב את התובע בתשלום דמי הביטוח.

עוד יצויין, שבהתאם להחלטה מיום 1.2.2012 סעיפים 54 – 56 לתצהיר התובע צורפו לכתב התביעה ולפיהם, המנוחה לא חתמה על הצהרת בריאות וכתב ויתור סודיות (נספח ט' לתצהירו) וכי החתימה המתנוססת על מסמך ויתור הסודיות אינה חתימתה, שכן המנוחה "חתמה תמיד בשפה האנגלית, וכך גם חתמה באותו מועד על מסמכי ההלוואה והמשכנתא"(סעיף 54 לתצהיר). עוד הדגיש, ש"ישנם דברים שאינם מתאימים" מבחינת תאריך השיחה והנכתב על גבי הטופס וכן לא ברור כיצד יצא מסמך שונה משיחת הטלפון ובו טעויות רבות (סעיפים 55, 56 לתצהיר).

הבנק בכתב ההגנה ביקש לחדד מספר סוגיות. ראשית, הסכם ההלוואה הוא מיום 4.1.2005. יומיים לאחר חתימתו, ביום 6.1.2005, חתמה המנוחה על כך שידוע לה, שאינה מבוטחת בביטוח חיים במסגרת ההלוואה. התובע והערבים חתמו על מסמך ממנו עולה, שהם מודעים לכך שהמנוחה אינה מבוטחת בביטוח חיים. שנית, הבנק לא טיפל בביטוח החיים בנוגע להלוואה הנוספת וזה נעשה באופן עצמאי על ידי התובע והמנוחה. עוד צויין, שביום 27.2.2005 נשלח מכתב לתובע ולמנוחה ממנו עולה, כי אינם מבוטחים בביטוח חיים מפאת גילם. ביום 2.8.2006 נשלח מכתב נוסף לפיו, בת המנוחה מבוטחת בהלוואה אחת וכי התובע והמנוחה אינם מבוטחים בביטוח חיים מפאת גילם. הבנק מעלה טרוניה ביחס לכך, שהתובע נמנע מלשלם מזה תקופה ארוכה את החזר ההלוואה ואינו זכאי לפטור ממנה. לטענת הבנק, דחיית תביעתו על ידי המבטחת אינה פוטרת מחובת השבת ההלוואה וכי בנסיבות העניין פעל הבנק כראוי, לא התרשל, לא הטעה, לא נהג בחוסר זהירות או תוך הפרת חובה חקוקה ולא נפל פגם בהתנהלות פקידיו אשר פעלו במיומנות, בזהירות ותוך מתן כל הסבר נדרש.

המבטחת בכתב ההגנה ציינה, שעילת התובענה כלפיה נוגעת אך לפוליסת ביטוח החיים ביחס להלוואה הנוספת מפברואר 2007. סכום הביטוח של ההלוואה הנוספת הוא 86,000 ₪, פרמיות הביטוח שולמו רק ביחס אליה והמבטחת אינה קשורה להלוואה הראשונה. באשר לשיחת הטלפון מציינת המבטחת, שהמנוחה נשאלה ביחס למצבה הבריאותי בעבר ובהווה והיא השיבה בשלילה לשאלה בדבר גידולים סרטניים בה בעת, שאותרו אצלה גרורות עובר לכריתת חוזה הביטוח. בנוסף, המנוחה חתמה על הצהרת בריאות בפני פקידת בנק. לטענת המבטחת, המנוחה פעלה בכוונת מרמה, הפרה את חובת הגילוי, לא נתנה תשובות מלאות וכנות לגבי מצבה הבריאותי, מדובר בסיכון שחלף ולכן המבטחת זכאית על פי דין לשלול את תגמולי הביטוח. בתוך כך הכחישה המבטחת את האפשרות להחריג את מחלתה והוסיפה, שכל מבטח סביר אחר לא היה מתקשר עם המנוחה בחוזה ביטוח ביודעו את מצבה הבריאותי לאשורו זאת אף תמורת דמי ביטוח מרובים. לטענתה, לו נמסרו לה העובדות ביחס למחלתה הייתה דורשת בדיקות מקיפות ולא הייתה מבטחת אותה. ההתקשרות נעשתה על בסיס הטעייה, עובדות כוזבות, הפרת חובת תום הלב ויצירת מצג כוזב ולכן אין לחייבה בתגמולי ביטוח.

דיון

ביטוח חיים ביחס להלוואה הראשונה

ליבת טענת התובע נגד הבנק היא, שהיה עליו כתאגיד בנקאי לפעול בתום לב, לטובת הלקוח, באמון ובנאמנות, בחובת זהירות, בגילוי נאות, במקצועיות ובמיומנות (סעיף 53 לסיכומי התובע). אך הבנק כשל והפר את כל החובות המוטלות עליו מכוח הדין ואף פעל בניגוד לנהליו (סעיף 22 לסיכומי התובע). ההתנהלות כלפי התובע והמנוחה הייתה רשלנית וכתוצאה מכך הם הוטעו לחשוב, שהבנק מבטחם בביטוח חיים. בעניין זה מפנה התובע לסעיף 7 להסכם ההלוואה המציין בהאי לישנא: