ת"א 18370-12-13 ריגלר ואח' נ' סמי

בפני תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין הידועים כגוש 8265 חלקה 71 תת חלקות 15-16, אשר בשד' בנימין 16 בנתניה (להלן: "הנכס").

במהלך הדיון ביום 31.3.16 ולאחר חקירת המומחית מטעם בית המשפט עמדו המבקשים על בקשתם והבהירו כי לטעמם הדרך הראויה לסיים תובענה זו הינה בפירוק שיתוף בדרך של מכירת הנכס, תחילה תוך נסיון מכירה הדדי מוסכם, בינם לבין עצמם, וככל שזה לא יצלח – בדרך של מכירה על פי הוראות חוק המקרקעין.

באותו מעמד הודיע מנהל העזבון הזמני כי מעצם זמניות מינויו אין הוא יכול לקבל החלטות ארוכות טווח על דעת עצמו, אולם הכיר בכך שקיים קושי להתנגד לסעד של פירוק השיתוף ללא הצדקה ספציפית והבהיר שאינו יכול להתנגד למתן סעד כזה במקרה דנן.

בצדק ביקש מנהל העזבון הזמני שהות לקבל את עמדת היורשים הפוטנציאליים, אשר בקשתם למתן צו ירושה הוגשה לפני קרוב לשנה ואשר על פי הצהרתו בעקבות בדיקה שערך הם הם יורשי הנתבע, והיום הוגשה הודעתו כי הללו נתנו הסכמתם לפירוק השיתוף.

עוד הסכימו הצדדים במועד הדיון כי ככל שאורה על פירוק השיתוף בדרך של מכירה ימונו ב"כ התובעים ומנהל העזבון הזמני ככונסי נכסים לביצועה.

סעיף 37(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969 קובע כי – "כל שותף במקרקעין משותפים זכאי בכל עת לדרוש פירוק השיתוף" (ההדגשה כמובן שלי – א.ב.).

בבג"צ 304/04 עוזי יאיר נ. בית הדין הרבני האזורי (6.7.05) קובע בית המשפט העליון – "הזכות הכמעט מוחלטת לדרוש פירוק שיתוף (סעיף 37(א) לחוק המקרקעין) נובעת ממדיניות הרואה ככלל את השיתוף בנכסים כדבר שלילי. כדברי פרופ' מ' דויטש: "הדין מבקש לעודד ככל הניתן את פירוק השיתוף, ובכך להוביל לידי חיסולו של מצב השיתוף, אשר נתפס כמצב בלתי רצוי, לאור ההכבדה שהוא יוצר על ניצול ראוי של הנכס" (מ' דויטש קניין (תשנ"ז, כרך א) 595)".

ניסוחו של סעיף 37(א) ועמדת הפסיקה כאמור (ובעוד פסקי דין רבים) מבהירים כי אין מקום לעכב את פירוק השיתוף עד ההכרעה הסופית בסוגית חלוקת עזבון הנתבע, באשר בכל מקרה התוצאה הסופית תהיה – ככל הנראה – פירוק השיתוף, ובנסיבות אלה אף אין מקום לעכב את התובעים מלממש את זכותם על פי דין כשאין בדבר כדי לפגוע בזכויות הנתבע ויורשיו הפוטנציאליים.

הדברים קל וחומר משעה שמנהל העזבון הזמני הביא בפני בית המשפט את הסכמת היורשים הפוטנציאליים לתוצאה זו, לאחר ששקד ובדק כי אלה הם העומדים להיות יורשי העזבון הנתבע, ועתה ברור כי תוצאה זו תואמת גם את רצונם של מי שעתידים – כעולה מבדיקת מנהל העזבון הזמני – להיות אלה שיהנו מפירות העזבון.

בשים לב למצב הנכס דנן, לאור מהותו ולאור סימן השאלה הרובץ ביחס לקיומו של היתר בניה לגבי חלק ממנו, כפי שפירטתי בהחלטתי מיום 31.3.16, נראה לי כי נכונה גישת הצדדים וכי הדרך הראויה והמתאימה ביותר לפירוק השיתוף בנכס זה הינה במכירתו.

במצב כזה ברור כי מנהל העזבון הזמני, בתפקידו ככזה ותחת פיקוחו של בית המשפט לענייני משפחה, יפקח על הליך המכירה ויוודא כי זכויות העזבון אינן נפגעות ולאחר ביצוע המכירה נהיר כי הכספים שיתקבלו עבור חלקו של העזבון בנכס יועברו לידיו של מנהל העזבון הזמני, אם עד אז לא יחולק העזבון ו/או לא ימונה עדיין מנהל עזבון קבוע, והלה יטפל בהם כדרך שמנהל העזבון אמור לטפל בכספי עזבון.

לאור האמור לעיל במקובץ, ניתן בזה פסק דין המורה על פירוק השיתוף בנכס בדרך של מכירתו, כאשר על פי הסכמת הצדדים יעשה תחילה נסיון הדדי למכירה מוסכמת של מחצית הנכס בין הצדדים עצמם (BMBY), וככל שדרך זו לא תצלח ימכר הנכס על פי הוראות סעיף 40(ב) לחוק המקרקעין, התשכ"א – 1961 – "בדרך שנמכרים מקרקעין מעוקלים בהוצאה לפועל" תוך חלוקת התמורה בין הצדדים.

במידה שתדרש מכירה על פי סעיף 40(ב) כאמור ימונו ב"כ הצדדים, עוה"ד דוד ריגלר ואמיר זבולון, ככונסי נכסים לשם פירוק השיתוף בדרך זו, במסגרת הליכי הוצאה לפועל.

הואיל ומנהל העזבון יהיה גם אחד מכונסי הנכסים, יחסכו הוצאות נוספות שהיו באות על חשבון חלק מן התמורה שתיוותר לבעלי הנכס בסופו של יום.

לאור הסכמת הצדדים בדיון האחרון וגישתם העניינית, לאחר שהתבררה התמונה המלאה לאשורה, בשים לב למורכבות מצבו של הנכס – הן מבחינת דיני התכנון והבניה והן בהיותו בבעלות עזבון אשר טרם חולק, אינני עושה צו להוצאות.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז – לוד תוך 45 יום.