ת"א 18207-04-14 ירוטקס טקסטיל בע"מ נ' מדינת ישראל אגף המכס ומע"מ

1.לפני בקשת הנתבעת (להלן: "המבקשת") לפי תקנה 100(4) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ולפי תקנה 2 לתקנות בית המשפט (אגרות), התסש"ז-2007 (להלן: "תקנות האגרות") להורות על השלמת החסר בתשלום האגרה ששולמה ע"י התובעת (להלן: "המשיבה") ולעכב כל דיון בתובענה עד לאחר תשלום החסר תוך זמן קצוב שאם לא כן, תימחק התביעה על הסף. לבקשה הוגשה תגובה ותשובה לתגובה.

2 עניינה של התביעה בהודעת גירעון שהוצאה למשיבה בהתייחס לתשלומים ששולמו על ידה לבעלות זיכיון (להלן: "הודעת הגרעון"). מרכיבי הגרעון כוללים תשלום מכס, מע"מ, ריבית והצמדה וכן קנס פיגורים. כאמור בכתב התביעה, ועל מנת להימנע מהפעלת אמצעי גביה, הפקידה המשיבה ערבות בנקאית לטובת המבקשת בהתאם להסכמתה וכן שילמה את סכום קרן המע"מ, בסך של 1,769,537 ₪. בנוסף, שילמה הצמדה וריבית על קרן המע"מ, בסך של 322,006₪. בתביעתה ציינה המשיבה כי מרכיב סכום המע"מ "ניתן בקיזוז במלואו".

3. סכום נוסף הנזכר בתביעת המשיבה הוא מס הכנסה שנוכה במקור מהתשלומים לבעלות הזכיון (סכום נומינלי של 696,2019 ₪ ובשערוך ליום הגשת התביעה בסך של 786,556 ₪). לטענת המשיבה בתביעתה, אם וככל שיקבע שהתשלומים חייבים במכס, יש להשיב לה את מס ההכנסה שנוכה במקור.

4. המשיבה שילמה אגרה בהתבסס על סכום ההצמדה והריבית על קרן המע"מ (322,006 ₪) ועל סכום מס ההכנסה שנוכה במקור (786,556 ₪), וביחד – 1,108,572 ₪. סכום זה הוצג בכתב התביעה כסכום התביעה הכספית, כאשר בנוסף לכך התבקש סעד הצהרתי.

5. טוענת המבקשת כי הסעד המוצג על ידי המשיבה כהצהרתי, הוא למעשה סעד כספי במסווה של סעד הצהרתי, ולפיכך על המשיבה להשלים את סכום האגרה. לטענתה, בהתאם לתקנות האגרות צו הצהרתי אינו כולל "תובענה לסעד כספי כתוצאה מצו כאמור", כאשר בהתאם לפסיקה יש לבחון האם ניתן להשיג את הסעד ההצהרתי בדרך אחרת, קרי על ידי תביעה לסעד ממשי. עוד היא מוסיפה כי כשם שמרכיב ההצמדה והריבית על קרן המע"מ מהווה חלק מהסעד הכספי, כך גם סכום קרן המע"מ. יתר על כן, בכתב התביעה העלתה המשיבה טענה ולפיה כבר הוטל מע"מ על דמי הזיכיון, ולפיכך מדובר בגביית כפל של מע"מ. משמע, אין היא מבקשת אך ורק סעד הצהרתי, אלא סעד כספי להשיב לה סכום המע"מ.

6. המשיבה טוענת בתגובתה כי הסעד ההצהרתי לו עתרה הוא ביטול דרישת הגירעון, כאשר מרכיב קרן המע"מ בהודעת הגירעון כבר שולם על ידה והיא אף קיזזה אותו לאחר מכן כמס תשומות. ממילא, היא איבדה את זכותה לתבוע סכום זה. המדובר, לפיכך, בסעד הצהרתי גרידא. אשר לטענתה בנוגע לכפל גביית המע"מ, אין מדובר בתביעה להשבת סכום המע"מ, אלא בטענה עובדתית שאין סעד בצדה.

7. המבקשת טוענת בתשובתה כי טענת המשיבה ולפיה היא איבדה זכותה לתבוע את סכום קרן המע"מ, לאור קיזוזו כמס תשומות, מהווה הודאת בעל דין לפיה תביעתה בעניין זה נעדרת עילה. מכל מקום, גם אם התביעה נעדרת עילה, אין הדבר פוטר אותה מתשלום האגרה.

8. עיינתי בטענות הצדדים ואני סבור כי דין הבקשה להתקבל במובן זה שעל המשיבה להשלים את סכום האגרה בהתאם למפורט להלן.

9. נראה כי המשיבה אינה חולקת על כך שתביעה לסעד הצהרתי, שבמהותו הוא סעד כספי, מחייבת בתשלום האגרה לפי סכום הסעד הכספי וכשיעור הקבוע בתקנות האגרות, ואין להסתפק בתשלום האגרה בסכום הקבוע המשולם במקרה של סעד הצהרתי. לפיכך ברי כי אם המשיבה היתה משלמת את סכום המע"מ הכלול בהודעת הגירעון ולא מקזזת אותו כמס תשומות, תביעתה היתה בהכרח תביעה לסעד כספי לצרכי האגרה, אף אם היתה מציגה זאת כתביעה לסעד הצהרתי. מסקנה זו היא פועל יוצא של ההלכה ולפיה אין להיעתר לבקשה למתן סעד הצהרתי כאשר קיימת אפשרות לתבוע סעד כספי קונקרטי באופן אופרטיבי (ראה רע"א 2611/98 בנק לאומי לישראל נ' מייקל מוזס (פורסם בנבו, 21.7.1998; ע"א 4076 נצחון צפורה בראשון בע"מ נ' זמברובסקי בע"מ, פ"ד נו(3)41; ע"א 818/08 חצרוני נ' סביוני טופז בע"מ (פורסם בנבו, 15.1.2009); בר"ע 417/92 היועמ"ש נ' ליבבויץ, פ"ד מו(3) 414 וכן ע"מ 6341-05-09 מדינת ישראל – אגף המכס ובלו נ' טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ (פורסם בנבו, 12.11.2009).

10.לגישת המשיבה, מאחר שסכום המע"מ קוזז כמס תשומות, ולפיכך אין לה זכות לדרוש השבתו, ממילא אין סכום זה נכלל בתביעתה הכספית. דומה כי בעניין זה נפלה המשיבה לכלל טעות, שכן גם אם המשיבה אינה זכאית להחזר, כטענתה, תביעתה אינה לסעד הצהרתי. למעשה, תביעתה של המשיבה, ברובד הראשון שלה, היא להשיב לה את סכום המע"מ ששילמה בשל כך שלטענתה אין היא חייבת בתשלומו, כאשר בנוסף לכך, וכרובד שני, היא מצהירה כי סכום זה קוזז על ידה כמס תשומות.

11.ער אני להלכה ולפיה תביעה לזכות קיזוז ראויה להיות נדונה כתביעה לסעד הצהרתי (ראה רע"א 1910/04 אילונית פרוקייקטים תירותיים בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נח (6) 193), אלא שאם נדקדק היטב נמצא כי טענת הקיזוז נוגעת לרובד השני, דהיינו זה במסגרתו קוזז מס התשומות, ולא לרובד הראשון במסגרתו מוגשת התביעה; אם תבוא המבקשת בטרוניה למשיבה כי קיזזה את מס התשומות, תשיב לה המשיבה כי באותה מידה היא אף שילמה את המע"מ שלא לצורך, ולפיכך עומדת לה טענת קיזוז (למען הבהירות יצוין כי השימוש במונח קיזוז בהקשר שלפנינו נושא שני פנים: האחד – קיזוז מס התשומות; השני טענת קיזוז במובן זה שסכום המע"מ שלטענת המשיבה נדרש על ידי המבקשת שלא כדין, מקוזז כנגד הסכום בו זוכתה המשיבה במסגרת קיזוז מס התשומות, שלמעשה, לפי טענתה, אף הוא אינו כדין. למותר לומר כי אין ללמוד מכך שיש להלין על המשיבה שקיזזה את מס התשומות, שהרי לכאורה היא עשתה כן לאור עמדת המבקשת ולפיה יש להטיל מע"מ על התשלומים לבעלות הזיכיון; הא בהא תליא).

12. ואכן, הגיונו של הכלל ולפיו תביעת קיזוז יכולה להתברר כתביעה לסעד הצהרתי, הוא אותו הגיון ולפיו תביעה במסגרתה מבקש התובע צו שיקבע כי אינו חייב מאומה לנתבע, ראויה להתברר כתביעה לסעד הצהרתי (ראה פס"ד טבע הנ"ל). לפיכך, גם אין להבחין בין מקרה בו התובע טוען שאינו חייב לנתבע דבר, בשל הקיזוז, לבין מקרה בו הוא טוען שהוא חייב לנתבע סכום פחות מדרישתו בשל הקיזוז, כדוגמת המקרה שנדון בפס"ד אילונית הנ"ל. לעומת זאת, במקרה שלפנינו תביעת המשיבה אינה שונה מתביעת תובע ולפיו יצהיר בית המשפט כי הנתבע חייב לו סכום כסף, אלא שבמקום להעבירו אליו בפועל, ייעשה בו הנתבע שימוש למטרה אחרת.

13. על כך יש להוסיף כי המשיבה ממילא שלא תבעה זכות קיזוז, אלא לכל היותר במשתמע, וגם אז רק אם נניח כי בשעה שהיא מציינת בתביעתה כי סכום המע"מ "ניתן בקיזוז במלואו" כוונתה היא כי היא קיזזה אותו בפועל, ולפיכך אין היא דורשת עוד את השבתו. נראה כי לצורך תשלום האגרה יש לבחון מה הסעד ההתחלתי שהתבקש, ולא מה מתברר במסגרת ההליך גופו, כמו גם שנראה כי לצורך תשלום האגרה, אין לפשפש בתוך טענותיו של התובע ולדלות מהן מסקנות כאלו או אחרות העשויות להשפיע בדיעבד על גובה האגרה. מסקנות אלו דינן להתברר במסגרת ההליך עצמו ולא בראשיתו, ומשעה שהמשיבה, ששילמה את סכום המע"מ, ביקשה להצהיר כי אינה חייבת בסכום זה, ולאור ההלכה כי בנסיבות אלה אין המדובר בסעד הצהרתי אלא בסעד כספי, די בכך על מנת לקבוע כי המשיבה חייבת בתשלום האגרה בגין מרכיב זה של התביעה.

14. אף טענתה של המשיבה ולפיה שולם על ידה כפל מע"מ, מצדיקה את המסקנה האמורה. טענה זו, על פניה, קשורה בטבורה לטענה ולפיה המבקשת גבתה מהמשיבה, שלא כדין, את סכום המע"מ. רק במסגרת התשובה לבקשה מציינת המשיבה כי מדובר בטענה עובדתית שאין סעד בצידה, אלא שאף עניין זה ראוי להתברר במסגרת ההליך גופו ובכל הנוגע לתשלום האגרה, כפי שכבר ציינתי, אין תחילתו מעיד על ראשיתו.

15.אשר לתביעה להשבת סכום מס ההכנסה שנוכה במקור, עולה בבירור מכתב התביעה כי מדובר בסעד חילופי, וכי המשיבה אינה דורשת להשיב לה הן את סכום המע"מ בתוספת הריבית וההצמדה עליו והן את מס ההכנסה שנוכה במקור, וכי תביעתה להשבת סכום מס ההכנסה היא תביעה לחילופין; לפיכך, על המשיבה לשלם אגרה לפי הסכום הגבוה מבין שניהם, הוא סכום המע"מ בתוספת הפרשי ההצמדה והריבית עליו.

16. על יסוד האמור אני קובע כי שעל המשיבה להשלים את סכום האגרה בהתאם לאמור בסעיף 15 לעיל, בתוספת הפרשי הצמדה לפי תקנות האגרות, וזאת עד ליום 16.11.2014 שאם לא כן – תמחק תביעתה.

17. המשיבה תישא בהוצאות המבקשת בגין בקשה זו בסך של 2,500 ₪.