ת"א 16143-12-16 רון נ' שרעבי ואח'

ביום 08/01/17 הגיש הנתבע 1 בקשה לדחיית התביעה על הסף, מחמת חוסר סמכות עניינית ולחילופין, ביקש הוא להורות על העברתה לבית המשפט המוסמך לדון בה. 

נטען בבקשה כי כפי שעולה מכתב התביעה, הסעד המבוקש על ידי התובע הוא רישום זכויותיו בלשכת רישום המקרקעין, ובהפנותו לסעיף 51 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, טען הנתבע 1 כי תביעה זו אינה בסמכות בית משפט השלום מאחר שעניינה אינו בחלוקה, בחזקה ואף לא שימוש במקרקעין.

בתגובה שהגיש התובע טען הוא כי הסעד של רישום הזכויות הוא סעד משני, וביקש כי תינתן העדפה, כלשונו, להתדיינות בתביעה הכספית.

בית המשפט התבקש להעביר את התובענה לבית המשפט המוסמך, ככל שלא מתאפשר לדון בשני הסעדים יחד.

הנתבע 1 הגיש עמדתו בהתייחס לתגובת התובע, וטען כי גם אם תתקבל טענת התובע על פיה הסעד העיקרי הוא הסעד הכספי, הרי שבית משפט זה נעדר סמכות מקומית לדון בתובענה נוכח החלופות שנקבעו בתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984, ולאור מקום מגוריו או עסקו של הנתבע – בעיר אשדוד.

מעיון בכתב התביעה עולה כי ניתנת במסגרתו התייחסות נרחבת לסוגית רישום הזכויות במקרקעין ועל פניו נראה כי הסעד הכספי הוא נלווה לסעד העיקרי.

עם זאת, בתגובת התובע כאמור, טען כי הסעד העיקרי הוא הסעד הכספי.

אמנם התובע ביקש כי בית המשפט יורה על העברת התיק לבית משפט מוסמך, אך לא ניתן לעשות כן, שעה שלא ברור מהו הסעד העיקרי ומהו הסעד הנלווה, ובנסיבות בהן, ככל שהסעד הכספי הוא הסעד העיקרי – יש לבחון גם את סוגית הסמכות המקומית ובהתאם לאיזו זיקה הוגשה התביעה לבית משפט זה.