ת"א 1518-05-13 חדד ואח' נ' גנדלר ואח'

1.תביעה לפינוי מושכר- בניין הכולל יחידות מגורים- ברחוב XXXXX בזיכרון יעקב, הידוע כחלקה XXX בגוש XXXXX (להלן: "הבית" או "המושכר"). התביעה הוגשה תחילה בסדר דין מקוצר, ולאחר שניתנה לנתבעים רשות להגן - התנהלה התביעה בסדר דין רגיל.

הצדדים וטענותיהם

2.התובע מס' 1 (להלן : "התובע") הוא בעל הזכויות במושכר ואילו התובע מס' 2 (להלן: "חדד") הוא בנו של התובע והוא אשר חתם על ההסכמים בין הנתבעים לבין התובע מכח ייפוי כוח מטעם אביו. הנתבע מס' 1 (להלן : "הנתבע") הוא אביה של הנתבעת מס' 2 (להלן: "הנתבעת") ושניהם, כפי שיובהר להלן, שכרו מן התובע מס' 1 את המושכר מושא התביעה.

3.בכתב התביעה ובתצהיר שצורף לו, טענו התובעים, כי בין התובע לבין הנתבעים נחתמו שני הסכמי שכירות המתייחסים לחלקים שונים של הבית, כאשר ההסכם הראשון נחתם בין התובע לבין הנתבעת, ואילו ההסכם השני נחתם בין התובע לבין הנתבע.

4.לטענת התובעים יש להורות על פינוי הנתבעים מן המושכר וזאת מאחר והפרו את ההסכם. הפרת ההסכם מצד הנתבעים מתבטאת בשתיים: ראשית; הנתבעים הפסיקו לשלם דמי שכירות החל מחודש 1/2013; ושנית, כך עפ"י הנטען בכתב התביעה (סעיף 15 לכתב התביעה), בנו הנתבעים במושכר בנייה בלתי חוקית בניגוד לדיני התכנון והבנייה - דבר שחושף את התובע להגשת כתב אישום בגין בנייה בלתי חוקית. לטענת התובע לא שעו הנתבעים למכתב התראה ששלח, ולפיכך ובגין הפרת ההסכם, מבקש התובע לבטל את ההסכם ולפנות את המושכר.

5.יצויין, כי בתצהיר שצורף לכתב התביעה, טענו התובעים כי דמי השכירות המוסכמים בין התובע לבין הנתבעים עומדים ביחד ע"ס 7,000 ₪ (5,000 ₪ בגין החלק שהושכר לנתבעת ו- 2,000 ₪ בגין החלק שהושכר לנתבע) הגם שבניינים דומים מושכרים בתמורה לסכומים גבוהים יותר. התובעים טענו, כי הנתבעים שיפצו את הבית והשקיעו 375,000 ₪ אשר הועמדו כהלוואה ע"ח דמי שכירות עתידיים, ולפיכך החל מיום 1.1.2006 ועד סוף שנת 2007 שילמו הנתבעים דמי שכירות בסך 7,000 ₪ כאשר מהסכום הנ"ל קוזז סך 4,000 ₪ ע"ח פרעון אותה הלוואה (ולפיכך בפועל שילמו הנתבעים סך 3,000 ₪ לחודש), והחל משנת 2008 המשיכו הנתבעים לשלם דמי שכירות בסך 7,000 ₪ אולם קיזזו ע"ח פרעון ההלוואה סך 3,000 ₪ ולפיכך שילמו הנתבעים מדי חודש סך 4,000 ₪. התובעים טוענים כי חרף האמור בהסכמי השכירות שנחתמו בין הנתבעים לבין התובע מיום 7.6.2005 (הסכם בין התובע לבין הנתבעת) ומיום .3.2006 (הסכם בין התובע לבין הנתבע) דמי השכירות המוסכמים עמדו ע"ס 7,000 ₪ והוא מסיק זאת מהסכם מיום 6.4.2005 (חלק מנספח ב' לכתב התביעה- להלן "המסמך מיום 6.4.2005"), ממנו עולה כי בגין החלק שהושכר לנתבעת התחייבה היא לשלם לתובע סך 5,000 ₪.

6.לטענת התובעים מאז החלו יחסי השכירות קוזזו מן ההלוואה ע"ס 375,000 ₪ הסכומים שלהלן: במהלך השנתיים הראשונות קוזז סך 96,000 ₪; במהלך חמש השנים הבאות (2008-2012) קוזז סך 180,000 ₪ ומאז 1/2013 ועד יום הגשת התביעה סך 15,000 ₪. לפיכך נותר מסכום ההלוואה סך 84,000 ₪.

7.גרסה אחרת בפי הנתבעים. בבקשת רשות להגן מפורטת שהגישו, טענו הם, כי מדובר במושכר שנבנה על מנת שישמש מוסד לחוסים ובשל התנגדות השכנים לא יכלו התובעים להפעילו כמוסד חוסים, ולפיכך לא היה ראוי למגורים. לטענתם, הנתבע וחדד ניהלו מו"מ על מנת להכשיר את המבנה למוגרים, כאשר הוסכם בין הצדדים כי חדד ישפץ את הנכס ואילו הנתבע ילווה את השיפוץ ויפקח עליו. בנוסף, בשל מצוקה כספית בה התובע היה שרוי, הוסכם כי הנתבע יישא בעלות השיפוץ, כאשר בתמורה תהא לנתבעים הזכות לשכור את הנכס לתקופה של 78 חודשים וניתנה לנתבעים זכות ברירה (אופציה) לחדש את השכירות 14 פעמים (כל פעם לתקופה של שנה), וכן תינתן להם זכות ראשונים לרכוש את הנכס, כאשר ככל שהנתבעים יחליטו לרכוש את הנכס - מן התמורה יקוזזו דמי השכירות ששולמו במהלך השנים; ולחלופין, גם במקרה שבו לא יממשו הנתבעים את זכות הראשונים ויחליטו שלא לרכוש את הנכס בחלוף פחות מ-21 שנים (תקופת השכירות והאופציה), יושבו לנתבעים דמי השכירות ששולמו לתובע במהלך כל השנים.

8.באשר לדמי השכירות, טענו הנתבעים כי בין התובע לבין הנתבעים נחתמו שני הסכמי שכירות תקפים ואין בלתם: ההסכם בין התובע לבין הנתבעת מיום 7.6.2005 (להלן: "ההסכם הראשון") וההסכם בין התובע לבין הנתבע מיום .3.2006 (להלן: "ההסכם השני") (שני ההסכמים צורפו במלואם כנספח ה' לבקשת רשות להגן מטעם הנתבעים וכן כנספח א2 לתצהיר עדות ראשית מטעם חדד). עפ"י ההסכם הראשון נקבעו דמי השכירות ע"ס 2,500 ₪ ואילו עפ"י ההסכם השני נקבעו אלה ע"ס 2,000 ₪ ולפיכך דמי השכירות החודשיים שהיה על הנתבעים לשלם הם – 4,500 ₪ ולא 7,000 ₪ כטענת התובעים.