ת"א 14659-06-14 יאסין ואח' נ' חמוד ואח'

הנתבעים הגישו בקשה לסילוק התביעה על הסף מן הטעם של חוסר עילה למקצת התובעים, ומן הטעם של התיישנות עילת התביעה. כמובן, שחוסר עילה לגבי מקצת התובעים לא יסלק את התביעה על הסף לגבי יתרתם, ולכן אעסוק תחילה בטענת ההתיישנות.

על פי כתב התביעה, ביום 26.12.86 התקשרו שניים מהתובעים בהסכם עם הנתבעים, לפיו מכרו "5000 ממ"ר לפחות בחלקה 26 בגוש 19430", תמורת 25000 ₪, כאשר עם חתימת ההסכם קיבלו הנתבעים את החזקה בשטח הנמכר. המוכרים התחייבו להעביר את השטח על שמם תוך 6 חודשים מחתימת ההסכם והקונים התחייבו לשלם את מס השבח החל על העיסקה. עוד הוסכם, כי תיעשה חלוקה בחלקה שהקונים קונים בה את השטח, וכי הקונים יקבלו שטח של 5,000 ממ"ר בחלקה בצד המערבי של החלקה, היינו בחצי המערבי של החלקה ועד הגבול.

בין הצדדים התנהל הליך משפטי בת"א 1604/89 בבית המשפט המחוזי בחיפה, שבמסגרתו הגיעו הצדדים ביום 28.2.99 להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, לפיו הסכימו התובעים (הנתבעים כאן) והנתבעים (התובעים כאן) שהקונים רכשו 2900 בחלקה 26 ויחשבו כאילו רכשו 3000 מטר, והמוכרים קיבלו את מלוא התמורה עבור שטח זה. כמו הוסכם, שהמוכרים יעבירו לקונים עוד "1000 חלקים מאותה חלקה שהם דונם" ובתמורה ישלמו הקונים סכום שיקבע הבורר בהתחשב בכל הנסיבות, והוא יקבע גם את מיקום החלקים.

לטענת התובעים, עשו כל אשר לאל ידם כדי להעביר את החלקה על שמם, ונדחו על ידי המדינה בלך ושוב. על כן הוגשה תביעה בת"א 288/99 לבית המשפט המחוזי בחיפה לאכיפת עיסקת החליפין שבמסגרתה היו זכאים לשטח הקרקע, ולאחר מכן התביעה נמחקה. מכיוון שהקרקע לא נרשמה על שם המוכרים, הגישו תביעה נוספת בת"א 41178-06-10 ובעקבותיה, כך לטענתם, העברת הזכויות בחלקה נמצאת בשלבים סופיים. דהיינו, לא הסתיימה.

לטענת התובעים, הנתבע 2 הוא שדיווח על הסכם הפשרה ופסק הדין לרשויות המסים ביום 28.6.12. על כן, קבעה רשות המסים את מס השבח לפי מיטב השפיטה בסך 2,152,510 ₪ נכון ליום עריכת השומה 23.5.13. התובעים טוענים שפנו לנתבעים בדרישה לתשלום מס השבח, אך אלו לא נענו. לטענתם, אי תשלום מס השבח מהווה הפרה יסודית של ההסכם, ועל הודיעו לנתבעים ביום 3.8.13 על ביטול ההסכם, במכתב שבו נאמר "הינכם נדרשים ומיד לשלם את הסכומים הנ"ל. אם לא תעשו כן, מרשיי הורוני לנקוט בכל ההליכים המשפטיים העומדים לרשותם, ובין היתר, תביעה לביטול ההסכם שבנדון". התובעים הגישו תביעה זו לביטול ההסכם מיום 26.12.86, הסכם הפשרה ופסק הדין מיום 28.2.99, והם טוענים בתביעתם, שהגשת התביעה היא הודעה שניה על ביטול ההסכם, לאחר ההודעה מיום 3.8.13. הסעד המבוקש בתביעה הוא סעד הצהרתי, לפיו ההסכמים ופסק הדין מבוטלים.

הנתבעים הגישו כתב הגנה, בו טענו בין היתר כי התחייבותם לתשלום מס השבח במקום המוכרים היתה שלובה בהתחייבות המוכרים להעביר על שמם 5 דונם בשלמות, וכי הסכם הפשרה, שלא עסק בנושא מס השבח, בא במקום ההסכם מיום 26.12.86 (שאותו לא הזכיר) ומגלם את כל ההסכמות שהושגו בין הצדדים, לאחר שהקונים הנתבעים שילמו למוכרים מקדמה של 8,000 דולר על חשבון מס השבח כדי לאפשר למוכרים להעביר את המקרקעין על שמם.

התובעים הגישו כתב תשובה, בו טענו ש"הסכם המכר מושא פסק הדין נהיה הוראה מפסק הדין, וחתימת ההסכם תיחשב מיום מתן פסק הדין". לטענתם, היה בינם לבין הקונים הסכם שהדיווח לרשויות המס יתבצע אחרי העברת הזכויות על שם המוכרים, לאור המחלוקות בינם לבין המדינה. לטענתם, כתבי בי דין בת"א 1604/89 מראים שבין הצדדים היתה מחלוקת על התמורה ששולמה ועל שטח הממכר, ולא היתה מחלוקת על סעיפים אחרים בהסכם, וזו הסיבה שהסכם הפשרה לא התייחס לסעיפים אחרים בהסכם המקורי.

הנתבעים טוענים, שעילת התביעה היא הפרת ההתחייבות ההסכמית שביסוד פסק הדין, באי תשלום מס השבח החל על העיסקה. הפרה זו, בין אם תיוחס להוראות ההסכם המקורי, ובין אם תיוחס להוראות הסכם הפשרה, נמדדת מיום חתימת ההסכם או מיום פסק הדין, ומאז חלפו יותר מ- 7 שנים. לטענת הנתבעים, חובתם של המוכרים לדווח על העיסקה לרשויות המס אינה תלויה בדיווח של הקונים, וכמו כן, מכיוון שהרכישה המקורית צומצמה ל- 3 דונם ונוספה עיסקה לרכישת 1 דונם נוסף, היה זה הסכם חדש נוסף שגם עליו היה על המוכרים לדווח, בתוך 30 יום לפי הדין. הביטול, שהוא עילת התביעה, היה צריך להיעשות תוך זמן סביר בנסיבות הענין, ולא כעבור 15 שנה. מאחר שחלפו יותר משבע שנים מאז נוצרה עילת התביעה, התביעה התיישנה. אגב כך, ציינו הנתבעים, שאם תתקבל הבקשה לבטל את פסק הדין שניתן לפי הסכם פשרה, התוצאה תהיה שיש לדון שוב בתביעה שהסתיימה בפסק הדין.

התובעים השיבו לבקשה בטענה שהסכם המכר גולם בפסק הדין והוא חלק בלתי נפרד ממנו, והתביעה היא לביטול פסק דין שניתן בת"א 1604/89, ולפי סעיף 21 לחוק ההתיישנות התשי"ח – 1958, ניתן להעלות טענת התיישנות שמתייחסת לפסק דין רק בחלוף 25 שנים מיום מתן פסק הדין, ואלה לא חלפו. לחילופין, גם אם יש הפרדה בין פסק הדין שיסוד בפשרה לבין ההסכם המקורי, עולה מהתנהגות הצדדים שהיה ביניהם סיכום שהדיווח לרשות המסים יתבצע רק לאחר השלמת עסקת החליפיו בין המוכרים למדינה. לטענת התובעים, לפי ההסכם הקונים נטלו על עצמם את חובת הדיווח בשם המוכרים, ועובדה זו מקבלת אישוש "מהנוהג המושרש באזורי מגורי הצדדים, כי הקונה תמיד הוא המדווח לרשות המסים אודת עסקת מכר". לטענת התובעים, לא השתהו, ומייד עם קבלת הודעת רשות המסים לתשלום המסים החלים על העיסקה דרשו מהנתבעים לעמוד בהתחייבותם, ומשלא עשו כן, שלחו הודעת ביטול והזדרזו בהגשת התביעה.