ת"א 13589-10-13 בנק הפועלים בע"מ נ' אסתר תירוש

לפני בקשה לעיכוב הליכי התביעה דנא, בשל תביעה לביטול הסכם פשרה, שהגישה הנתבעת ובעלי דין נוספים כנגד המשיב.

לאחר עיון בטענות הצדדים, נחה דעתי כי אין מקום לעיכוב הליכים בתיק זה עקב הגשת התביעה לביטול הסכם הפשרה שניתן לו תוקף של פסק דין.

תוכן הסכם הפשרה ביחסים שבין הנתבעת לבנק, שקיבל כאמור תוקף של פסק דין, היה מחיקת התביעה כנגד הנתבעת, תוך כך שכל צד שומר על טענותיו וכי במידה ושאר הנתבעים באותה תביעה, לא ישלמו את החוב כפי שסוכם עמם בהסכם הפשרה, יוכל הבנק להגיש את התביעה מחדש כנגד הנתבעת והיא תוכל להעלות מחדש כל טענה שהעלתה בבקשת הרשות להגן שהגישה באותה תביעה. עוד הוסכם כי הנתבעת לא תוכל להעלות טענת התיישנות כנגד התביעה החדשה, ככל שתוגש כנגדה.

משמעות הדבר, כי גם אם התביעה לביטול הסכם הפשרה תתקבל, גם אז הבנק יהיה רשאי לנהל תביעה כנגד הנתבעת בגין ערבותה. איזה סיבה ישנה, אם כן, להשהות את הליכי התביעה הנוכחית, שהנה בדיוק אותה תביעה שממילא הבנק יוכל להגיש או להמשיך בה אם התביעה לביטול הסכם הפשרה תתקבל?

יתרה מכך - נראה לכאורה כי הנתבעת בכלל מושתקת מלטעון לביטולו של הסכם הפשרה. עיון בכתב ההגנה של הנתבעת בתיק דנא, מגלה כי לא רק שהנתבעת לא העלתה כנגד התביעה טענה כלשהי שנוגעת לחוב והתמקדה אך ורק בטענות שעניינן ערבותה ובעיקר הטענה שחתימת הערבות אינה שלה והנה מזויפת (אגב, כך בדיוק נעשה בבקשת הרשות להגן שהגישה הנתבעת כנגד התביעה המקורית של הבנק), אלא שבסעיף 6 לכתב ההגנה, טענה הנתבעת, ברחל בתך הקטנה, טענות הסותרות באופן חזיתי את הטענות שהעלתה היא ושאר התובעים בתביעה לביטול הסכם הפשרה.

בתביעה לביטול הסכם הפשרה (בסעיפים 29 - 33), נטען כי סוכם עם הבנק שינוהל מו"מ, אשר אם לא יצלח יביא להמשך הליכי התביעה ולא הוסכם על קבלת פסק דין (טענות הנסתרות מחתימת הנתבעת ושאר הנתבעים על הסכם הפשרה, הקובע כי יינתן פסק דין ורק ביצועו יושהה ב-45 ימים, שבמסגרתם יתנהל מו"מ).

לעומת זאת, בסעיף 6 לכתב הגנתה של הנתבעת בתיק זה, טענה היא כי סוכם עם הבנק ששאר הנתבעים ישלמו את החוב ולא נטען כי סוכם על ניהול מו"מ, וכלשונה של הנתבעת (ההדגשות שלי-י.ד.): "התובעת לא תלאה את בית המשפט הנכבד בתיאור ההליכים בתיק, יצוין רק כי לאחר מו"מ שנערך בין הצדדים, סוכם ואף ניתן לכך תוקף של פסק דין, כי הנתבעת תימחק מכתב התביעה ואילו החייבים העיקריים ו/או הערבים יכסו את החוב. משלא סולק החוב, שבנו לנקודת ההתחלה וכעת הוגשה התביעה לסילוק החוב כדמעיקרא. יוער כבר עתה כי משונה התעקשותו של התובע לכלול את הנתבעת בתובענה על אף שנראה ברור כי אף הוא סבור כי אין לה יד או רגל בתובענה וכפי שעולה מהסכמתו זו (בספח ב')". אם כן, "יכסו את החוב" כתבה הנתבעת ולא "ינהלו מו"מ".

הנתבעת מתארת, אפוא, את ההסכמה כסיכום על כיסוי החוב ואין זכר בכתב הגנתה, לטענות שעניינן טעות, הטעיה או פגם אחר ברצון של הנתבעת עצמה או של הנתבעים האחרים בעת ההתקשרות בהסכם הפשרה וכל זאת למרות שהנתבעת הייתה מודעת היטב לטענות אלה לפני שהגישה את כתב ההגנה, שכן כבר בחודש נובמבר 2013 (כחודשיים לפני הגשת כתב ההגנה של הנתבעת בתיק דנא), הגישה היא ושאר החייבים וערבים, תביעה לביטול הסכם הפשרה (ת.א. 43088-11-13), במסגרתה טענו כי הסכם הפשרה ופסק הדין שנתן לו תוקף הושג בתרמית. יצוין כי הבקשה לפטור מאגרה שהגישו הנתבעת ושאר התובעים בתביעה הנ"ל נמחקה בחודש מאי 2014. לאחר מכן בחודש אוגוסט 2014, התובעים ביקשו למחוק את התביעה, כנראה עקב הגשת התביעה החדשה לביטול פסק הדין שהוגשה באמצעות בא כוחם עו"ד כהן בחודש יוני שנה זו ואשר בעטיה מבקשת הנתבעת לעכב את הליכי התביעה דנא. יצוין כי הבקשה עדיין תלויה ועומדת.

נראה, אפוא, כי במקרה הטוב, הנתבעת מזגזגת בין הטענה שהסכם הפשרה הושג בתרמית ולבין טענה נוגדת (מה שלדעתי מחליש את סיכוייה של הנתבעת, כמו גם יתר החייבים והערבים, להצליח בטענת התרמית ובתביעה לביטול הסכם הפשרה).

יתרה מכך - הלכה למעשה, נראה כי יש לראות את הנתבעת, בנסיבות אלה, היינו על רקע מה שנטען על ידה במפורש בסעיף 6 לכתב ההגנה ומנגד מה שלא נטען על ידה בכתב ההגנה, כמי שהנה מושתקת מלטעון היום לעיכוב הליכי התביעה מכוח העובדה שיש לראות בהסכם הפשרה כמי שהושג בתרמית. ההשתק נובע מכוח הלכות ההשתק השיפוטי, האוסרות על בעל דין לטעון טענות סותרות בפני בית המשפט בהליכים שונים.

בכל הנוגע לויתור על טענת ההתיישנות, שלפי טענת בא כוח הנתבעת, יתבטל, אם הסכם הפשרה יבוטל, הרי ראשית, הנתבעת כאמור מושתקת בעיני מלטעון לעיכוב הליכים בשל התביעה לביטול הסכם הפשרה ומושתקת בכלל מלטעון בהליך דנא מלטעון כי אין לתת תוקף להסכמה אודות הויתור שלה על העלאת טענת התיישנות וזאת על רקע מה שנטען על ידה בסעיף 6 לכתב ההגנה כמפורט לעיל.

מעבר לכך, גם בבקשת הרשות להגן שהגישה הנתבעת כנגד התביעה המקורית, לא העלתה טענת התיישנות וכנראה לא בכדי, שכן הפרת החייבים את התחייבותם לשלם לבנק, ארעה לפי טענת הבנק, שלא נסתרה עד עכשיו, רק בשנת 2011, כך שברור הדבר כי אם אלה פני הדברים, תביעת הבנק, אפילו הנוכחית, מחודש אוקטובר 2013, לא התיישנה, שלא לדבר על התביעה המקורית משנת 2011. עובדות אלה משתלבות היטב עם טענת הבנק כי הויתור על טענת ההתיישנות בהסכם הפשרה לא נועד למנוע מהנתבעת מלשוב ולהעלות טענת הגנה שהעלתה כבר או שהייתה יכול לטעון כבר אז, אלא למנוע את העלאת הטענה בעתיד.

גם נוכח טענה זו (הסיכוי לביטול ההסכמה לויתור על טענת ההתיישנות), אין, אפוא, הצדקה לעכב את הליכי התביעה דנא, משמדובר בטענה שהנתבעת לא העלתה בכתב הגנתה (ואם תאמר כי לא העלתה אותה נוכח הויתור עליה בהסכם הפשרה שוב נגיע למסקנה כי הנתבעת עצמה רואה בהסכם הפשרה כתקף) ומשממילא טענה זו לא תועיל לה.

זאת ועוד: מאחר והנתבעת לא העלתה, לא בבקשת הרשות להגן כנגד התביעה המקורית ולא בכתב ההגנה בתביעה הנוכחית, טענה כלשהי כנגד החוב, שיעורו או עצם קיומו, ממילא גם אם יבוטל פסק הדין מכוח התביעה שהוגשה, ותינתן לשאר החייבים וערבים הזכות להתגונן כנגד התביעה, לא יהיה חשש מפני החלטות סותרות, שכן בתביעה דנא, תידון אך ורק תוקף ערבותה של הנתבעת ואילו בתביעה שינהל הבנק כנגד שאר החייבים, לא תידון תוקף הערבות של הנתבעת.

שאלה אחרת הנה, מה הדין למקרה שבו יינתן פסק דין כנגד הנתבעת הדוחה את טענותיה לגבי ערבותה והמחייב אותה לשלם את חוב החייבים (אם התביעה כנגדה תידחה אז בכלל אין בעיה) ומנגד, לאחר ביטול הסכם הפשרה, ככל שיבוטל ובמסגרת תביעת הבנק כנגד החייבים ושאר הערבים, יינתן פסק דין שדוחה את תביעת הבנק כנגד החייבים ומקבל את טענתם, שלפיה לא קמה העילה להעמדה לפירעון מידי של ההלוואה, מקום שכל הפיגורים שולמו עד הגשת התביעה ופקידי הבנק הסכימו לכך (כפי שנטען בבקשה לביטול פסק הדין בתביעה המקורית). הידורו שני פסקי דין כאמור בכפיפה אחת?

מאחר והשאלה הנ"ל (שהתשובה לה אינה בהכרח שלילית ועוד תידון בשעה היעודה ובמסגרת ההליך הרלוונטי), ממילא תהיה רלוונטית רק אם הסכם הפשרה יבוטל (דבר שלא מונח בכיסם של הנתבעת ושאר התובעים ואולי אף להפךׂ) ורק אם לאחר מכן תצלח הגנתם של החייבים ושאר הערבים (בנסיבות שלפני, הדרך לכך עוד ארוכה), ונוכח שאר הנסיבות שפירטתי לעיל, אין מקום כרגע לעיכוב הליכי התביעה.

בקשת הנתבעת נדחית, אפוא. הנתבעת תשלם לבנק את הוצאות הבקשה בסך של 2,000 ₪ תוך 30 יום מהיום.