ת"א 12548-05-10 שלי ואח' נ' טל אל ואח'

1. תביעה כספית על סך 1,680,000 ש"ח. במקור תבע התובע 2 (להלן: "יואל") אישית. אולם בהמשך הדרך תוקנה התביעה על דרך צירוף התובעת 1 (להלן: "החברה") היא החברה אשר בבעלותו, ומולה נכרתו ההסכמים הכתובים. אקדים ואציין שמצאתי כי דין התביעה לדחייה.

2. מדובר על יחסי שכירות שבין החברה לבין הנתבעת. ההתנהלות והסיכומים היו לאורך השנים בין יואל לבין הנתבע, הוא בעלה של הנתבעת. התובע והעדים מטעמו ציינו את מערכת היחסים הקרובה שבין התובע לנתבע (להלן: "נפתלי"). הדגשה חוזרת זו מצד יואל ועדיו אינה מקרית, שכן יואל טוען להסכמות שבעל פה (לא ברורות – יש לומר) שבינו לבין נפתלי, שלא בא זכרן ואף מנוגדות להסכמים כתובים שבין הצדדים. להסכם השכירות מיום 4.10.04 (ראה לעיל) מתייחס בא כוחם כאל הסכם למראית עין.

3. המושכר הוא מגרש שבבעלות הנתבעת 1. לגרסת יואל, היה המגרש מוזנח, עם צריף קטן מאסבסט ובו קיוסק. יואל, שהבין ממנהל הקיוסק (שנוהל תחת השם "קפה נישה") שהוא מעוניין לפנות המקום, פנה לנפתלי בשנת 1996 וביקש לשכור את המקום לצורך פתיחת בית קפה. כעולה מן ההסכם שצרפו הנתבעים מדובר למעשה על שנת 95. מכל מקום, לא היתה היכרות קודמת בין יואל לבין נפתלי כפי שניתן להבין מתצהירו של יואל. שכן, בסעיף 3 ציין שבעל הקיוסק הוא שהפגיש אותו עם נפתלי, היינו ליואל לא היתה היכרות מוקדמת עם מי מן הנתבעים.

4. כאמור, המגרש והמחוברים שעליו הינם קניינה של הנתבעת, הרשומה כבעלים בנסח הרישום. איני נכנס לגדר השאלה אם לאשורה מכוח חזקת שיתוף יש לראות גם בנפתלי כבעל זכויות לא רשומות, שכן הדבר לא הומחש. בתצהירי הנתבעים הודגש שהנתבעת היא בעלים קנייני מלא, וטענה זו לא נסתרה. מכל מקום ההתנהלות לאורך כל השנים, היתה בין יואל לבין נפתלי.

יצוין כבר כעת, כי מקובל עליי שאם אכן נתן נפתלי התחייבויות שעלו כדי הסכמים בעל פה, הרי שהסכמים בעל פה מעין אלה, מחייבים גם את רעייתו הנתבעת. שכן יש לראות בנפתלי כמי שפעל בעניין זה כשלוח של האחרונה, ולא שוכנעתי כי נפתלי חרג מהרשאה של רעייתו בהתנהלות מול התובע; נפתלי היה אכן שלוחה ולא חרג מהרשאה. יחד עם זאת, עומדת בעינה השאלה האם אכן היו ויש להכיר בהסכמות נטענות כאלה שבעל פה, שנוגדות הסכמים כתובים שבין הצדדים (בין כהסכמות מאוחרות לאותו הסכם, ובין כהסכמות בעל פה שהיוו ההסכמה האמיתית כאשר הכתוב היה רק חוזה למראית עין, כשיטת ב"כ התובעים). לכך לטעמי, יש לתן מענה שלילי.

5. ההסכמים שבכתב נכרתו כולם עם הנתבעת כבעלת המגרש והמחוברים שעליו, אף שלאורך העדויות ציינו כאמור יואל והעד מטעמו מר ממן, שראו בנפתלי את בעל דברם ולא פגשו כלל בנתבעת. בענין זה של אי פגישת הנתבעת, נחזה שהעדים ציינו את שזכרו: יואל ציין כי מאז 1995 ועד 2007 לא פגש מעולם את הנתבעת ולא שוחח איתה בטלפון. הנתבעים ציינו מאידך בחקירתם שהנתבעת פגשה ביואל מס' פעמים, והדבר מקובל עלי; אולם לאחר שמיעת העדויות ברור שההתנהלות והסיכומים היו מול נפתלי, ולכן מקובל עלי שיואל פשוט לא זכר שפגש מס' פעמים גם בנתבעת, והדבר לא נחרט בזכרונו, שכן הורגל לראות בנפתלי כבעל דברו לאורך השנים.

6. יואל טוען שנפתלי תמיד דאג לומר לו שהוא כמו בנו, ושאף אחד לא ייכנס למקום הזה כלומר למסעדה, כל עוד הוא (נפתלי) חי. יואל טוען שהדבר גרם לו להאמין שיוכל אכן להשקיע וליהנות מפירות השקעתו לפחות עד אריכות ימיו של נפתלי. לכן לדבריו, השקיע בסדרי גודל כה גדולים במבנה עצמו (ראה להלן).

ניתן לתהות על גרסה זו לאור השקעות העתק שהשקיעו יואל והאחים ממן לטענתם בנכס, הכל בלא הבטחה כתובה לכך שיינתן כביכול ליואל להישאר כשוכר בנכס לפרק זמן לא מוגדר, שיהא בו לכל הפחות להחזיר את שווי ההשקעה ויהי הוא 10 שנה, 15 שנה או פרק זמן אחר. למעשה, יואל וממן כלל אינם מתיימרים לטעון שנפתלי אישר להם בזמן מן הזמנים ולו בעל פה, פרק זמן מינימלי מוגדר כשנים כאמור. כל הטענה היא שיואל וממן הבינו מנפתלי שלאור היחסים הנפלאים שבין נפתלי ליואל, יוכל האחרון להיוותר כשוכר בנכס עד אריכות ימיו של נפתלי. ומה אם נפתלי היה הולך חלילה וחס לבית עולמו כעבור שנה או שנתיים? באין אפילו הסכמה נטענת שבעל פה לתקופת החזקה מינימלית במושכר, הרי ככל שלא היתה מתקבלת הסכמה של הנתבעת להמשך שהותו של יואל במושכר (מעבר להסכמות הכתובות שתאוזכרנה להלן), היה חייב להיות ברור ליואל ולממן שיהא עליהם לפנות את המושכר.

קשה להלום אפוא ביחס ליואל, ועוד יותר ביחס לממן כאיש עסקים מנוסה, שלא דאגו לעיגון בכתב של תקופת שכירות מינימלית, כאשר אין הם מכירים כלל את הנתבעת ולא פגשו בה, וכאשר יש ויש תקופת שכירות המעוגנת בהסכם חתום מ 1.1.04, תקופה העומדת על 6 שנים (ראה להלן).

היינו אין מדובר בשנה או שנתיים, לגביהן ניתן להעלות תמיהה שמא מדובר אכן בהסכמה לא רציונלית על פניה, לאור היקף ההשקעות במושכר. מדובר על תקופת שכירות לא מבוטלת עליה הוסכם מראש ובכתב.