ת"א 12186-01-14 עירית לוד נ' ספקטור יונה ובניו בע"מ ואח', תא"מ 50186-12-14 עירית לוד נ' ספקטור ואח'

בפניי שתי תביעות מאוחדות במסגרתן מבקשת התובעת, עיריית לוד, לחייב את הנתבע 2 ("הנתבע") בחובות ארנונה ומיסי עירייה נוספים שנצברו על נכס הנמצא בתחומה, וזאת מכוח שתי עילות:

האחת, לטענת התובעת על אף שלפי רישומיה מי שהחזיקה בנכס היא הנתבעת 1 ("הנתבעת"), הרי שלמעשה החזיק בו הנתבע, שהיה בעל השליטה בנתבעת, ולפיכך חלה עליו באופן אישי חובת תשלום הארנונה ומיסי העירייה הרובצים על הנכס.

השנייה, לטענת התובעת יש לחייב את הנתבע בתשלום חוב הארנונה החל על הנתבעת בהתאם לסעיף 8(ג) לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב), התשנ"ג-1992, בצירוף סעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], המאפשרים בתנאים מסוימים לחייב בעל שליטה בחובות הארנונה של החברה שבשליטתו.

רקע

1.הנכס בו מדובר נמצא ברחוב החלוץ 9 בלוד ("הנכס"). הנתבע, מר יונה ספקטור, ואחיו, מר צבי ספקטור, שכרו את הנכס מרשות הפיתוח באמצעות חברת עמידר, כאשר חלק מהנכס הושכר להם בשכירות מוגנת וחלק אחר בשכירות רגילה. בשנת 1997, בעקבות סכסוך בין האחים, חתמו הם על חוזים נפרדים מול חברת עמידר. לטענת הנתבע, הוא שכר מעמידר שטח של 151 מ"ר בשכירות מוגנת (113 מ"ר חנות + 38 מ"ר גלריה) ו-258 מ"ר בשכירות לא מוגנת (החצר), ואילו אחיו שכר מעמידר שטח של 280 מ"ר (סעיפים 54-53 לתצהיר הנתבע).

2.לפי ספרי התובעת, המחזיקה בחלקו של הנתבע בנכס הינה הנתבעת, חברה שהייתה בבעלותו המלאה של הנתבע, והפעילה בנכס מפעל בשר. בהתאם, הנתבעת היא זו שאליה נשלחו לאורך השנים הודעות חיוב בארנונה (עמ' 10-9 לפרוטוקול).

3.ביום 3.8.2006 נעשתה על ידי התובעת מדידה לנכס, לפיה גודל החלק בנכס שבחזקת הנתבעת הוא 662.26 מ"ר (נספח ה' לתצהירה של גב' סלע-פרץ, מנהלת הארנונה של התובעת). הנכס חולק בספרי התובעת לארבעה חלקים בהתאם לסיווגם לצורכי ארנונה, כאשר כל אחד מהחלקים מכונה על ידי התובעת "פיזי": "פיזי 908800000" בגודל 355 מ"ר, בסיווג תעשייה ("החלק הראשון"); "פיזי 908800002" בגודל 237 מ"ר, בסיווג סככות ("החלק השני"); "פיזי 908800003" בגודל 41 מ"ר, בסיווג קרקע תפוסה ("החלק השלישי"); "פיזי 908800004" בגודל 29 מ"ר, בסיווג משרדים ("החלק הרביעי") (סעיף 14 לתצהירה של גב' סלע-פרץ).

4.בשנת 2005 הוצא נגד הנתבעת צו פירוק. לטענת הנתבע, בשנת 2006 מכר מפרק הנתבעת את הציוד של המפעל לחברה בשם "עתיד שיווק בע"מ" ("עתיד שיווק"), השייכת לבנו של הנתבע, והיא המשיכה להפעיל בנכס את המפעל עד שנת 2010, כאשר הנתבע עצמו היה שכיר בחברה זו. לטענת הנתבע, חברת עתיד שיווק היא גם זו ששילמה באותה תקופה את חובות הארנונה שחלו על הנכס. עוד טוען הנתבע, כי בפברואר 2011 הוא החזיר לעמידר את החלק בנכס שהושכר בשכירות לא מוגנת, וכי בשלב מאוחר יותר הוא מכר את זכות השכירות שלו בחלק המוגן. עם זאת, אין חולק שבשום שלב לא נמסרה לתובעת הודעה בכתב על כך שהנתבעת חדלה מלהחזיק בנכס, והיא נותרה רשומה בספרי התובעת כמחזיקה בנכס.

5.ביום 10.9.2009 שלחה התובעת לנתבעת הודעת שומה מתוקנת, הכוללת הגדלה של השטחים בנכס שבגינם מחויבת הנתבעת, וזאת רטרואקטיבית מתחילת 2007 (נספח ז' לתצהיר גב' סלע-פרץ; "הודעת השומה המתוקנת"). בהודעת השומה המתוקנת נכתב, כי היא נעשית "בעקבות הסכם להעברת חזקה בנכס ברח' החלוץ 9 בין ספקטור צבי לספקטור יונה מיום 23.01.07". על פי הודעת השומה המתוקנת, שונה גודל החלקים בנכס שבגינם חל על הנתבעת חיוב הארנונה כדלקמן: החלק הראשון – 493 מ"ר במקום 355 מ"ר; החלק השני – 323 מ"ר במקום 237 מ"ר; החלק השלישי – 55 מ"ר במקום 41 מ"ר. בחלק הרביעי לא חל כל שינוי. ניתן לראות, אפוא, כי השטח הכולל של הנכס אשר הנתבעת חויבה בגינו לפי הודעת השומה המתוקנת, רטרואקטיבית מתחילת 2007, עומד על 900 מ"ר, לעומת כ-662 מ"ר קודם לכן.

6.ההסכם שאליו מתייחסת הודעת השומה המתוקנת הוא הסכם הנושא את התאריך 23.1.2007, לפיו מסר מר צבי ספקטור את החזקה בחלקים השייכים לו בנכס לידי אחיו, הנתבע, ולידי בנו של הנתבע, מר תמיר ספקטור (נספח ו' לתצהירה של גב' סלע-פרץ; "הסכם המסירה"). על ההסכם מופיעות חתימות של מר צבי ספקטור, של הנתבע ושל מר תמיר ספקטור. לטענת הנתבע, ההסכם מזויף והוא מעולם לא חתם עליו. כמו כן, לטענת הנתבע עד תחילת ההליך המשפטי הוא לא קיבל את הודעת השומה המתוקנת.

7.יוער, כי הודעת השומה המתוקנת ממוענת ל"ספקטור יונה", וכך גם מכתבים נוספים שנשלחו בקשר לנכס. יחד עם זאת, אין חולק כי מבחינת התובעת מי שהחזיקה בנכס הייתה הנתבעת, ובמסגרת הודעת השומה המתוקנת הכוונה הייתה לתקן את שומת הארנונה המוטלת על הנתבעת, ולא לחייב את הנתבע באופן אישי. כך, גב' סלע-פרץ אישרה כי הפעם הראשונה בה טענה התובעת כי יש לחייב את הנתבע באופן אישי כמי שמחזיק בנכס הייתה במסגרת ההליך המשפטי הנוכחי (עמ' 11, שורות 10-9 לפרוטוקול).

עוד יוער, כי במסגרת החקירות בהליך זה התברר, כי ככל הנראה הוגשה על ידי הנתבעת או על ידי גורם אחר השגה כנגד הודעת השומה המתוקנת, אשר נדחתה. טענה זו, שלא נזכרה כלל בכתבי הטענות ובתצהירים של הצדדים, נותרה עמומה במידה רבה, ואתייחס לכך בהמשך.

8.ביום 14.12.2010 הוציאה התובעת צו סגירה מנהלי למפעל הבשר שהיה בנכס, בשל כך שהוא אינו מקיים את התנאים התברואתיים הנדרשים ממפעל מזון. לטענת הנתבע, בעקבות צו הסגירה עבר המפעל לאשדוד, ומאותו זמן היה הנכס ריק ובמצב שאינו ראוי לשימוש. ביום 13.1.2011 הגישה הנתבעת בקשה למתן פטור מארנונה בגין "נכס ריק", בהתאם לתקנה 13 לתקנות הסדרים במשק המדינה (הנחה מארנונה), התשנ"ג-1993. הבקשה אושרה והנכס קיבל פטור מתשלום ארנונה מיום 14.12.2010 ועד יום 14.6.2011 (נספח ט' לתצהירה של גב' סלע-פרץ).

9.ביום 8.5.2012 הגיש הנתבע לתובעת הצהרה לפיה הנכס אינו ראוי לשימוש, וזאת על מנת לזכות בפטור בגין נכס שאינו ראוי לשימוש לפי סעיף 330 לפקודת העיריות [נוסח חדש] ("פקודת העיריות"). ביום 26.8.2012 הודיעה התובעת כי מבדיקה שנערכה עולה כי אכן הנכס אינו ראוי לשימוש ולפיכך בוטלו חיובי הארנונה החל מיום 1.5.2012 (נספח י' לתצהירה של גב' סלע-פרץ). בהודעה נדרש הנתבע לדווח לעירייה אם יבוצע שיפוץ בנכס והוא ישוב להיות ראוי לשימוש. כפי שיפורט להלן, התובעת העניקה לנכס פטור בגין נכס שאינו ראוי לשימוש עד יום 1.5.2015, למעט בקשר לתקופה מסוימת בשנת 2014 אשר לטענת התובעת לא הוגשה לגביה בקשה מתאימה (עמ' 12, שורות 30-29 לפרוטוקול).

10.ביום 24.4.2013 שלחה התובעת, באמצעות באי כוחה, לנתבעת מכתב בו נטען כי לנתבעת חוב חלוט בגין ארנונה ומיסי עירייה נוספים עבור הנכס בסך 168,581 ש"ח, והיא נדרשת לשלמו לאלתר. באותו יום שלחה התובעת, באמצעות באי כוחה, מכתב גם לנתבע, בו נטען כי עליו לשאת בחוב הארנונה של הנתבעת, בסך 160,956 ש"ח, וזאת בהתאם לסעיף 8(ג) לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב), התשנ"ג-1992 ("חוק ההסדרים"), בצירוף סעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] ("פקודת מס הכנסה"), שמכוחם ניתן, בתנאים מסוימים, לחייב בעל שליטה לשאת באופן אישי בחובות ארנונה של חברה שבשליטתו (נספח ד' לתצהיר גב' סלע-פרץ).

משלא נענתה דרישת התובעת, הוגשו התביעות שבפניי.

התביעות והשתלשלות הדיון בהן

11.ביום 7.1.2014 הגישה התובעת נגד הנתבעים תביעה בסדר דין מקוצר על סך 102,684 ש"ח (ת"א 12186-01-14; "התביעה הראשונה"). תביעה זו התייחסה לחלק הראשון של הנכס בלבד ("פיזי 908800000"), והיא הוגשה בגין חובות ארנונה ואגרת שירותי שמירה שהצטברו על חלק זה של הנכס משנת 2009 ועד ינואר 2014 (סעיף 8 לתצהירה של גב' סלע-פרץ). בתביעה נטען כי הנתבעת החזיקה בנכס בתקופות הרלוונטיות לתביעה, וכי הנתבע חייב לשאת בחובות הארנונה שלה מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים בצירוף סעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה. מכיוון שהחיוב לפי סעיפים אלו חל רק ביחס לחובות ארנונה ולא ביחס לאגרת שירותי שמירה, הועמד החוב כלפי הנתבע על סך 100,019 ש"ח.