ת"א 10368-05-12 א.ב. הבית הישיר הראשון בע"מ נ' חזקיאן

כללי

1. התובעת הגישה תביעת פיצויים בגין הפרת הסכם. ההסכם, שלפי הנטען הופר ע"י הנתבע, נושא את הכותרת "הסכם פשרה זמני" ותאריכו הוא יום 13.9.2006 (נספח ד' לכתב התביעה). בהסכם זה צוין כי שולם חובו של הנתבע כלפי התובעת מכח הסכם קודם שנכרת בין הצדדים (הסכם מכר מקרקעין מיום 25.5.2005). עם זאת, הוסכם שהנתבע ישלם לתובעת "פיצוי", וזאת במנגנון של מכירת זכויותיו במגרש שרכש בהסכם המכר, וחלוקת התמורה שתתקבל מצד שלישי כדלקמן:

   "בעת מכירת המגרש הנ"ל [נשוא הסכם המכר] יקבל הרצל חזקיאן [הנתבע] 73,000$.

   אם יהיה רווח מעל סכום זה, יועבר לבית הישיר הראשון [התובעת] 70% במעמד קבלת הסכום הראשון מקונה עתידי".

    

2. התובעת טענה שהנתבע הפר את הסכם הפשרה הנ"ל, שכן לא פעל למכור ולא מכר את זכויותיו במגרש לצד שלישי, וממילא גם לא פיצה את התובעת לפי מנגנון חלוקת התמורה המוסכם.

    

3. התובעת ביקשה לפצותה בפיצויי קיום. התובעת הגישה את חוות דעתו של השמאי דורון ברינקר, שאמד את שווי המגרש בגבולות 900,000 - 1,000,000 ₪, לדצמבר 2013. התובעת ביקשה לפעול לפי הערכה זו, ולפסוק לה את הסכום שלטענתה מגיע לה לפי הסכם הפשרה: 70% מיתרת ערך המגרש (לפי 950,000 ₪), לאחר ניכוי היטלי פיתוח המגיעים ממנה (בסך 95,000 ₪), וניכוי שווה ערך בש"ח של 73,000$ המגיע לנתבע לפי הסכם הפשרה, ובסה"כ -- 406,517 ₪ (ס' 38 לכתב התביעה).

    

4. הנתבע הודה שחתם על הסכם הפשרה הנ"ל, ואולם טען כי ההסכם לא הטיל עליו חובה למכור את זכויותיו לצד שלישי במועד מסוים (ס' 57-52 לסיכומים). לדבריו, "לא נקבע כלל כי על הנתבע למכור את המגרש באופן מיידי או אפילו תוך זמן סביר. כל שנקבע הוא כי אם וכאשר ימכור הנתבע את המגרש, יהיה עליו לפצות את התובעת כאמור. דהיינו, טרם נוצרה כל עילה לביסוס התובענה דנן, שכן הנתבע לא מכר את המגרש..." (ס' 17 לכתב ההגנה). הנתבע טען עוד שהסכם הפשרה נגוע בכפיה ועושק (ס' 23 לכתב ההגנה).

    

5. בסיכומיו טען הנתבע להעדר סמכות עניינית של בית משפט השלום להכריע בתובענה, משום שהיא מעוררת את הצורך להכריע בשאלה מי הם הבעלים של המגרש (ס' 7-1 לסיכומים). כן נטען שהתובעת לא עשתה מאום במהלך כשש שנים שקדמו להגשת התביעה, ולפיכך יש לראותה כמי שזנחה את זכויותיה לפי הסכם הפשרה (ס' 12 לסיכומים). בנוסף טען שיש להעריך את שווי המקרקעין לספטמבר 2006 -- המועד בו נכרת הסכם הפשרה, ולא לדצמבר 2013, שהוא מועד שרירותי (ס' 22 לסיכומים). הנתבע הוסיף כי לא היתה לו כל דרך למכור את המגרש, וזאת משום שלא החזיק בזכות הבעלות, והנתבעת גם לא מסרה לו ייפוי-כח ומסמכים אחרים הנדרשים למכר (ס' 51-50 לסיכומיו).