פסק דין
כללי
1.עורך-דין נתבקש לטפל בעניינו של לקוח בנוגע למערכת היחסים בינו לבין מקום עבודתו. בעטיו של טיפול רשלני נגרם ללקוח נזק משמעותי ועל כן הגיש תובענה זו לחייב את עורך הדין לפצותו בגינו.
ההליכים בבית המשפט
2.התובע שירת בשירות בתי הסוהר ושוחרר מהשירות בסוף חודש ינואר 1994. עם שחרורו היה זכאי לגמלה החל מיום 1.2.94. עקב הגשת תביעה באיחור הפסיד גמלה לה היה זכאי בגין תקופה בת ארבעים וחמישה חודשים תמימים. לטענת התובע אבדן הגמלה, שביטויו הכספי הנו 468,815.69 ₪ (נכון ליום הגשת התובענה), נגרם כתוצאה ממעשיו ומחדליו הרשלניים של הנתבע, עורך דין במקצועו אליו פנה על מנת שיטפל בעניינו. על כן הגיש תובענה זו לתשלום פיצויים בסכום הנזק שנגרם לו.
3.הנתבע כופר באחריותו. לטענתו הנזק, ככל שנגרם, הנו תוצאה מהתנהגות התובע עצמו, שלא שהה להפצרות ממקום עבודתו וגם לא להפצרותיו שלו וסירב לחתום על מסמכי התביעה לגמלה.
עוד הוסיף, כי ככל שיש לייחס לו אחריות אזי חייב הצד השלישי לשפותו שכן האחרון, עורך דין במקצועו אף הוא, טיפל בעניינו של התובע ונתן לו ייעוץ רשלני. הצד השלישי נתבע לשפות את הנתבע בגין כל סכום שיחויב עד לסך של 29,900 ₪.
4.לגרסת הצד השלישי הסתכם כל חלקו בפרשה בכתיבת מכתב לשר לביטחון פנים לאחר שנתבקש על ידי התובע לעשות כן. עם קבלת תשובה אמר לתובע לחתום על טופס התביעה לגמלה ולפנות עם התשובה לנתבע.
הדיון בין התובענה העיקרית לבין ההודעה לצד שלישי אוחד.
נטל הראיה
5.נטל הראיה מוטל על כתפי התובע מתחילתו של המשפט ועד סופו בבחינת המוציא מחברו עליו הראיה. אם עלה בידי התובע להוכיח לכאורה את תביעתו אזי עובר הנטל אל הנתבע להוכיח כי לא כך הם פני הדברים. כפי שיפורט להלן הניח התובע תשתית עובדתית מספקת לביסוס גרסתו. מנגד, הנתבע לא עמד בנטל זה. גרסתו התבססה רובה ככולה על עדותו היחידה, שאין לה סיוע, והוא עצמו העיד לא פעם כי נוכח חלוף הזמן פרטים רבים אינם זכורים לו.
6.עו"ד ארנון אף לא הציג מסמכים שהיה בכוחם לתמוך בגרסתו. לגרסתו, ביום 15.7.99 פרצה שריפה במשרדו אשר כילתה כמעט את כל המשרד "..למעט את הנהלת החשבונות, הסרבר וחלק מהתיקים שהיה באחד החדרים. כל היתר עלה באש בצורה שלא נשאר ממנו דבר" (עמ' 32 ש' 27).
נזקי השריפה אינם יכולים להסביר את אי-הגשת מסמכים חיוניים, שהרי נמצאו ברשותו מסמכים רבים שהיו בתיק התובע במשרדו. אין טענה וממילא אין ראיה כי נושא התביעה נגד שירות בתי הסוהר, המהווה יסוד לעילת התביעה ועליו ידובר בהמשך, הוחזק בתיקים אחדים ואף לא ניתן הסבר כיצד נשמרו המסמכים שהציג. אין אלא להסיק אפוא שתיקו של התובע ניצל. הגשת תיעוד חלקי בלבד פוגמת בהגנתו.
7.הלכה מושרשת מימים ימימה כי הימנעות מהבאת ראיה המצויה בהישג ידו של בעל דין ללא הסבר למחדל זה פועלת לרעתו, ואין אלא להסיק כי לו הובאה הראיה היה בה כדי לאשש את גרסת יריבו.
ראה בסוגיה בין היתר ע"א 27/91 קבלו נ' ק' שמעון עבודות מתכת בע"מ, פ"ד מט(1) 450 [1995].
העובדות
8.התובע, יליד 1950, נמנה על העדה הדרוזית. מתום שירותו הצבאי ועד לסוף חודש ינואר 1994 ובמשך עשרים ושתיים שנה שירת כסוהר בשירות בתי הסוהר (להלן: שב"ס). ביום 1.2.94 שוחרר מהשירות מפאת מצבו הבריאותי הלקוי והוצא לגמלאות.
9.עם שחרורו מהשירות נקבע כי התובע זכאי לגמלה (כולל מענק פרישה וקצבה). מכיוון שכך, היה עליו להגיש לממונה על תשלום הגמלאות (להלן: הממונה על הגמלאות) תביעה לתשלום גמלה (ראה סעיף 42 לחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], תש"ל-1970 [להלן:חוק הגמלאות]). התובע הוזמן לקצינת הגמלאים של שב"ס על מנת לחתום על טופס תביעה ברם סירב לעשות כן משום שסבר כי בעצם סיום תפקידו נגרם לו עוול, ולמצער, קופח בשיעור הגמלה שאושר לו. לטענתו, לסוהרים אחרים ששוחררו מהשירות שולמה גמלה בשיעור 70%.
10.קציני הגמלאים הפצירו בו פעם אחר פעם בכתב ובעל פה כי יחתום על טופס תביעה, אך התובע סירב כי סבר כאמור שהוא זכאי לקצבה בשיעור גבוה יותר. הומלץ לו להגיש ערעור לועדת הגדלות, הוא עשה כן ושיעור קצבתו הוגדל ולבסוף נקבעה לו קצבה בשיעור 64%.