החלטה
כללי
לפני ערר על החלטת בית משפט שלום ראשון לציון (כב' השופט מ' מזרחי) במ"ת 61338-01-14 מיום 6.2.14 לפיה הורה בית משפט קמא על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.
ביסוד הערר מונח כתב אישום, שאוחז בתשעה אישומים ומייחס לעורר מספר רב של עבירות שעניינן סחר בסם מסוכן מסוג חשיש.
על פי עובדות כתב האישום, החל משנת 2009 ועד ליום מעצרו, בתאריך 19.1.14, מכר העורר בהזדמנויות רבות, לתשעה אנשים שונים אשר פרטיהם מופיעים בכתב האישום, סם מסוג חשיש (להלן: "הסם") בכמויות שאינן ידועות, בעבור סכומים שנעים בין 30 ₪ ל – 500 ₪ בגין כל מכירה ומכירה.
כל אחד מהקונים רכש מהעורר את הסם בהזדמנויות שונות ורבות, לאורך פרקי זמן, החל משבועות ספורים ועד למספר שנים.
החלטת בית משפט קמא
בית משפט קמא קבע דבר קיומן של ראיות לכאורה ביחס לכלל האישומים. בהינתן עילת מעצר סטטוטורית ולנוכח עברו הפלילי של העורר – אשר לחובתו חמישה רישומים בגין עבירות סמים ובגין חלק מהן, ריצה שתי תקופות מאסר, האחת בת 4.5 חודשים והשנייה, בת 10 חודשים – הורה בימ"ש קמא, כאמור, על מעצרו, אגב דחיית חלופת מעצר שהוצעה, כמו גם, בקשה לקבלת תסקיר.
בהחלטתו, קבע בימ"ש קמא, בין היתר:
"ב"כ המשיב טען טענה ביחס לאופן גביית ההודעות. בקצרה, טענתו היא שביחס למרבית האישומים מסרו הלקוחות תחילה הכחשה וזמן קצר לאחר מכן באימרה נוספת לפתע הפלילו את המשיב כאשר אין לדעת מה קרה מבחינה חקירתית בין ההודעה המכחישה להודעה המפלילה. ואכן, קיימת תופעה כזאת בתיק החקירה. כך למשל בהודעתו הראשונה של יוחאי וייס מיום 22/1 שעה 08:51 לא הפליל את המשיב. הודעה זו מסתיימת בשעה 10:06 ולפתע, בהודעתו השניה מאותו יום שמתחילה ב – 11:45 הוא מפליל את המשיב. בהחלט ראוי היה כי יצורף לתיק החקירה מזכר של שיחה עם אותו עד, אם אכן ארעה שיחה יתואר מה אירע לאותו עד ששינה את דעתו. ואולם, טענה זו, שהיא נכבדה ואין להקל בה ראש, ראוי שתתברר במסגרת התיק העיקרי עצמו"
בהתייחסו לטענת הסנגור, לפיה לא נערכו לעדים מסדרי זיהוי, קבע בימ"ש קמא, כי בהינתן ההיכרות האישית ששררה בינם לבין העורר, לא היה צורך בעריכת מסדרי זיהוי ודי היה בהצגת תמונת העורר לפניהם.
נימוקי הערר
על מסקנות אלו של בימ"ש קמא משיג העורר וטוען, כי שיטת החקירה, אופן גביית ההודעות והעובדה שכל אישום נסמך על עדות יחידה – כל אלו שומטים את היסוד תחת הראיות, ולמצער, מכרסמים בעוצמתן.
העורר טוען, כי טעה בימ"ש קמא, בכך שלא נתן משקל ראוי לעובדה שלא נמצאו בחזקתו סמים או כספים. כן טעה, בכך שלא ייחס משקל לעובדה, לפיה, חרף התצפיות שנערכו לעבר ביתו, לא נצפו לקוחות, כמו גם העורר לא נצפה מוכר סמים.
העורר משיג על אופן ניהול החקירה נגדו, על דרך זימונם של ה"קונים" לכאורה לחקירה והצגת העובדות בפניהם.
העורר טוען, כי משקבע בית משפט קמא, כי העדים כפרו בהודעות ראשונות שנגבו מהם בהיכרותם עם העורר, כמו גם, ברכישת סמים הימנו ובתכוף לאחר מכן, אישרו את העובדות – שומה היה עליו ליתן משקל ראוי ל"תופעה" זו, תחת הקביעה כי הפורום הראוי לדון בה הוא בתיק העיקרי.
העורר טוען, כי נפלה שגגה בממצאיו הלכאוריים של בית משפט קמא, ביחס לאמרות עדים בהן הודו לכאורה, כבר בהזדמנות הראשונה כי רכשו מהעורר סמים.
טעות זו נגלית באישומים השלישי, השביעי והתשיעי – בגדרם העדים לא הפלילו את העורר מיד, כפי שקבע בימ"ש קמא. זאת ועוד, העד עדי אסטרוגנו, כלל לא פגש בעורר וחרף זאת, זיהה אותו בתמונה שהוצגה לו, ללמדך על משקלן של הראיות.
העורר טוען, כי בית משפט קמא לא נתן את המשקל ההולם לעובדה שהאישומים נגד העורר הינם כוללניים ואין בהם פירוט תאריכים ו/או מקומות מדויקים ו/או מספר רכישות מדויק.
העורר טוען, כי שגה בימ"ש קמא כאשר הורה על מעצרו עד לתום ההליכים ללא תסקיר מעצר, בהתעלם מגילו הצעיר (24) ומהעובדה שכלל האישומים מתייחסים לסחר בסם קל מסוג חשיש, בכמויות קטנות.