שאלתיאל נ' חיים

פסק דין

לפני תביעה לפינוי הנתבע מבית עסק המוחזק על ידו מכוח הסכם לשכירות מוגנת וכן תביעה לדמי שימוש ראויים.

הרקע העובדתי

1.התובע הינו בעל הזכות להירשם כבעלים בנכס הידוע כחלקה 754 ו- 753 בגוש 3703 ברחוב הרצל 149, פינת רחוב טלר 30, 32 רחובות (להלן: "המקרקעין") על פי הסכם מכר מיום 4.5.10 בינו לבין ה"ה קושלביץ קלרה ואח' (להלן: "הבעלים הקודמים") (נסח רישום מקרקעין ואישור על תשלום מלוא התמורה וקבלת חזקה במקרקעין צורפו כנספחים א ו- ב לכתב התביעה).

2.הנתבע הינו המחזיק של מבנה המצוי במקרקעין, הידוע כחלקה 754 בגוש 3703, ברחוב טלר 30 רחובות, וזאת על פי הסכם שכירות מוגנת לפי חוק הגנת הדייר (נוסח משולב), התשל"ב – 1972 (להלן: "הסכם השכירות"), שנחתם בינו לבין הבעלים הקודמים מיום 22.7.1983 ובו ניהל בעבר עסק של מועדון קלפים ומסעדה (להלן: "המושכר") (הסכם השכירות צורף כנספח ג לכתב התביעה). כיום, טוען התובע, מופעל במושכר עסק של מועדון הימורים ומכונות משחק בלתי חוקיים על ידי צד ג' המשלם לנתבע דמי שכירות חודשיים בסך של 2,000 ₪, כל זאת בניגוד להסכם השכירות וללא רישיון העסק.

3.התובע טוען, כי הנתבע מחזיק במבנה נוסף במקרקעין, הצמוד למושכר והכולל חצר אחורית, הידוע כחלקה 753 בגוש 3703 ברחוב הרצל 149, פינת רחוב טלר 32 רחובות, וזאת ללא כל זכות שבדין. מבנה זה משמש לטענתו בשעות היום כמועדון למכירת משקאות (פאב) המופעל ומנוהל על ידי מר יאלאו דרבה (להלן: "דרבה"), אשר משלם עבורו דמי שכירות חודשיים בסך של 1,000 ₪ לידי הנתבע.

4.התובע טוען, כי בפועל חוברו שני המבנים על ידי הנתבע למבנה אחד, שלא כדין, ומושכרים למפעילים שונים, כאמור לעיל, בשכירות משנה (המבנים יכונו להלן: "הנכס").

5.כנגד הנתבע הוגשו בעבר שלוש תביעות פינוי על ידי הבעלים הקודמים, אשר במסגרתן ניתנו פסקי דין (ביום 5.3.1986, ביום 8.8.1989 וביום 14.1.2004), לפיהם ניתן לנתבע סעד מן הצדק והוחלט שלא לפנותו, בכפוף לתנאים שונים (העתקי התביעות ופסקי הדין במסגרתן צורפו כנספחים ה -ז לכתב התביעה).

6.התובע טוען כי גם לאחר מועד מתן פסק הדין השלישי, ולאחר שניתנו לנתבע הזדמנויות רבות, המשיך הנתבע בדרכו, לא עמד בתשלום דמי השכירות, ונטש את המושכר.

7.התובע עותר לפינוי ו/או סילוק ידו של הנתבע מהמקרקעין, בגין אי תשלום דמי שכירות, שינוי מטרת השכירות, מסירת השימוש לאחר ו/או השכרת הנכס בשכירות משנה, נטישה, שימוש במושכר למטרה בלתי חוקית, ביצוע שינויים במושכר והסגת גבול, אלה בניגוד להוראות הסכם השכירות ובניגוד לדין.

8.כן עותר התובע לחיוב הנתבע בדמי שכירות ראויים בסך של 7,600 ₪, כמפורט בחוות דעת השמאי מטעמו (שצורפה לכתב התביעה כנספח יג), וזאת עד למועד פינויו של הנתבע מהנכס. משכך, עותר התובע לחיוב הנתבע בסך של 638,400 ₪ בגין דמי שכירות בגין שבע השנים שקדמו להגשת התביעה.

9.מנגד, טוען הנתבע, כי לאורך כל השנים החזיק בנכס, ולא הפעיל בו עסק של הימורים. כמו כן, מכחיש הנתבע הטענה לפיה השכיר את הנכס בשכירות משנה וקבל דמי שכירות.

10.עוד טוען הנתבע, כי ממועד פציעתו הקשה בעמוד השדרה כשנתיים לפני מועד הגשת כתב ההגנה, מפעיל את המקום באמצעות עובדים, כמעט ללא רווח, כדי לשמור על קיומו של הנכס.

11.הנתבע מכחיש הטענה לפיה הוא מחזיק בשני מבנים. לשיטתו, מדובר בנכס אחד עם דלת כניסה אחת שלא נעשה בו כל שינוי מאז שכר אותו הנתבע.

12.כמו כן, הנתבע טוען, כי שלם חובותיו בגין דמי שכירות על פי פסקי הדין הקודמים בעניינו, שכן כבר ביום 26.2.04, במסגרת המועד שנקבע לכך בפסק הדין שניתן על ידי כב' השופטת שטמר מיום 14.1.2004, שילם את כל הסכום שנפסק, לגב' קרן אשר, מזכירתו של עו"ד בן חור, אשר טיפל בגביית דמי השכירות בגין הנכס מטעם הבעלים הקודמים (העתק אישור הגב' אשר לקבלת תשלום כאמור צורף כנספח א' לכתב ההגנה).

13. הנתבע טוען, כי פסק הדין האחרון של כב' השופטת שטמר סיכם את כל המחלוקות עד לאותו מועד ולפיכך עם ביצוע התשלום כאמור אין לטעון כי קיים חוב קודם (העתק פסק הדין שניתן על ידי השופטת שטמר צורף כנספח ז' לכתב התביעה).

14.עוד טוען הוא, כי לאחר תשלום דמי השכירות כאמור לעיל, המשיך לשלם את דמי השכירות כסדרם לעו"ד בן חור עד לפני כשנתיים, עת נודע לו כי הנכס נמכר לתובע. לטענתו, ממועד זה, ולאחר שעו"ד בן חור אישר כי אינו גובה עוד דמי השכירות בגין הנכס, לא פנה אליו איש ולא מסר כל הנחיות בנוגע לתשלום והנתבע, ששהה בבי"ח אותה העת, לא ידע למי לפנות וכיצד עליו לשלם.

15.הנתבע מוסיף וטוען, כי מעולם לא נפגש עם התובע וכי איש לא פנה אליו בבקשה לאפשר ביקור שמאי בנכס. אם נערך ביקור כזה הוא נערך שלא כדין תוך הסגת גבול. חוות הדעת מוכחשת.

16.לפיכך, לטענתו, משלא קמה עילת פינוי כדין, דין התביעה להידחות.

עילות התביעה