רת"ק 38280-09-14 בזק בינלאומי בע"מ ח.פ. 512133729 נ' מדרוני

1.בפניי בקשת רשות ערעור שהוגשה על ידי בזק בינלאומי בע"מ, ח.פ. 512133729 (להלן: "המערערת"), על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בקריות (כבוד השופטת פנינה לוקיץ), מיום 17.07.13, בתיק ת"ק 43844-04-12 (להלן: בית משפט קמא"), במסגרתה התקבלה בחלקה תביעתו של מר אמיר מדרוני, (להלן: "המשיב"), והמערערת חויבה להשיב למשיב סך של 2,000 ₪ בגין כספים שנגבו ממנו במשך כעשר שנים עבור שירותי אינטרנט שסיפקה המערערת, מבלי שהמשיב הזמין ממנה שירות כלשהו, והכל בתוספת הוצאות משפט בסך של 700 ₪.

2.לאחר שעיינתי בפסק דינו של בית משפט קמא, בבקשת רשות הערעור ובתשובת המשיבים לבקשה, החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה עליה הרשות והוגש הערעור לפי הרשות שניתנה. לצד זאת וכפי שיפורט בהמשך, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערעור להידחות.

3.מהעובדות המתוארות בפסק דינו של בית משפט קמא עולה, כי המשיב הבחין מזה זמן בחיובים בכרטיס האשראי שלו עבור שירותי "בזק בינלאומי", וסבר, כי המדובר בחיובים בגין שירותי טלפון לחו"ל. המשיב פנה למבקשת לברר את העניין ואז התברר לו, כי הוא מחויב מדי חודש בגין שירותי אינטרנט. משציין המשיב בפני נציגי המערערת, כי מעולם לא התקשר עימה לצורך קבלת שירותי אינטרנט, אותם הוא מקבל מספק אחר, צוין על ידי נציגי המערערת, כי ישלחו לו מסמכי ההתקשרות המתאימים, אולם אלו לא הומצאו לו, ועל כן הגיש המשיב תביעתו לבית משפט קמא, במסגרתה ביקש להשיב לידיו סך של 3,000 ₪ שנגבו ממנו לטענתו שלא כדין.

4.המערערת טענה להגנתה בפני בית משפט קמא, כי המשיב התקשר עימה במנוי לקבלת שירותי אינטרנט ביום 14.12.2000 בחבילת גלישה בעלות של 14.87 לחודש, כאשר 6 חודשים ראשונים היו ללא חיוב. בנוסף, ביום 25.02.03 התקבלה בקשה לעדכון שירות והוספת שירות b-safe בעלות של 12.93 לחודש ובהתאם חויב המשיב משנת 2001-2003 מדי חודש. עוד טענה המערערת בפני בית משפט קמא, כי רק בחודש 02/12 התקבלה בקשת המשיב להפסקת השירות, וממועד זה חדלה המערערת לחייבו. כן טענה המערערת, כי העובדה שברשותה פרטיו האישיים של המשיב, לרבות מספר הטלפון הביתי ובעיקר מספר כרטיס האשראי, מעידים על כך שאכן הייתה התקשרות, ככל הנראה טלפונית בין הצדדים.

5.על רקע העובדה, כי המערערת נסמכה על רישום פנימי שלה, ומשאין שום דרך לבדוק היום מהיכן קיבלה המערערת פרטים אלו, סבר בית משפט קמא, כי המערערת, לא עמדה בנטל להוכיח, כי הייתה התקשרות בין הצדדים, במיוחד משלא עלה בידי המערערת לשלול את האפשרות, כי מדובר באדם ש"גנב" את פרטיו של המשיב ועשה בהם שימוש לצורך התקשרות טלפונית עם המערערת. כן נקבע, כי אף על פי שלצורך השלמת ההתקשרות, צריך היה להתקין מודם בביתו של המשיב, לא הוכח, כי דבר זה נעשה בשלב כלשהו, ובפרט משהוכח שבמשך שנתיים ממועד ההתקשרות הנטען, לא נעשה כל שימוש ולו לדקה, בשירותי המערערת.

לעמדתו של בית משפט קמא, הקושי העיקרי מתעורר ביחס לשימוש בשנת 2003, וזאת מאחר שלא ברור מדוע המשיב שהזמין לכאורה חיבור לשירותי אינטרנט שנתיים קודם לכן, החל פתאום, "בוקר בהיר אחד" לעשות שימוש באותם שירותים, ולחדול מכך בחלוף 8 חודשים. על רקע האמור הסיק בית משפט קמא, כי השימוש האמור אינו יכול להיות אקראי והדבר מחייב את המסקנה, כי אדם כלשהו יזם התקשרות לשירותי האינטרנט וזאת באמצעות קו הטלפון של המשיב, אולם הדבר אינו מחייב את המסקנה, כי התובע או מי מטעמו עשה זאת. יחד עם זאת, אין הדבר שולל לגישתו של בית משפט קמא, כי ייתכן ובן משפחה אחר של המשיב יזם את ההתקשרות. בעניין זה הוסיף בית משפט קמא וקבע, כי שני הצדדים אחראים לקיומו של קושי ראייתי ביחס לביצועה של ההתקשרות בשנת 2000. מצד אחד, המערערת לא הציגה מסמך כלשהו המעיד על כך, כי היא יידעה את המשיב בשלב כלשהו אודות ההתקשרות בין הצדדים. מצד שני, המשיב חויב בכרטיס האשראי שלו, ככל הנראה ממועד מסוים בשנת 2001 בחיובים חודשיים קבועים שלא ידע את פשרם, ורק בשנת 2012 פנה לראשונה למערערת.

לעמדת בית משפט קמא, נימוקו של התובע, לפיו לא הבחין הוא בחיוב האמור, כיוון שמערערת עשתה שימוש בשם דומה לשמה של חברת האם "בזק" יכול להיות תקף רק עד שנת 2006, מועד הפסקת התקשרותו של המשיב עם חברת בזק. על כן סבר בית משפט קמא, כי אין הסבר לשתיקתו של המשיב בעניין עד שנת 2012. נקבע, כי התנהלות המשיב, מלבד זה שהיא מביאה להתיישנות תביעתו ביחס לחיובים הקודמים ל- 7 שנים לפני הגשת התביעה יש בה משום אשם תורם משמעותי לגרימת הקושי הראייתי המונח לפתחו של בית המשפט.

על רקע האמור, חייב בית משפט קמא את המערערת להשיב למשיב רק חלק מאותם תשלומים ששולמו על ידי המשיב. ומכאן בקשת רשות הערעור

6.המערערת טענה בערעורה, כי עניינו של הערעור בטעות משפטית גלויה של בית משפט קמא, אשר הפך את נטל הראיה ללא כל סיבה או הצדקה, ולעמדתה המשיב הוא זה שהיה צריך להוכיח שהוא לא התקשר בהסכם עמה ולא המערערת צריכה להוכיח, כי המשיב התקשר עמה בהסכם. בעניין זה נטען, כי מאחר שלא עלה בידי המשיב להרים נטל זה, הרי שדין תביעתו היה להידחות על הסף.