רשות מנהלית רשאית לבטל חוזה עם גורם פרטי מנימוקים תקציביים

השופט א' גרוניס:

 1.       ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 15.2.06 (כבוד סגן הנשיא ש' ברלינר), בו חויבה המשיבה לשלם למערערת סכום של 671,626 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית.

2.        ביום 5.12.02 פרסמה המשיבה, היא המערערת בערעור שכנגד (להלן - מע"ץ), מכרז לביצוע עבודות סלילה, בטונים ותאורה בכביש מספר 2 (כביש החוף), בקטע שבין מחלף זיכרון יעקב למחלף עתלית (להלן - העבודות). בין ההצעות שהוגשו למכרז הייתה גם הצעתה של המערערת, היא המשיבה בערעור שכנגד (להלן - מנורה). ההצעה עמדה על סך של 33,422,736 ש"ח. ביום 26.1.04 שלחה מע"ץ מכתב למנורה, ובו הודיעה לה כי וועדת המכרזים החליטה לקבל את הצעתה. כן צרפה מע"ץ חוזה עליו היה על מנורה לחתום. בסעיף 7 למכתב נאמר: "יש לראות מכתבנו זה צו להתחלת העבודה ולעשות את כל ההכנות הדרושות להתחיל בעבודה בהתאם לתנאי המכרז, ולהתחיל בעבודה בתאריך עליו נודיע במכתב נפרד בהמשך (וזאת לאחר חתימת החוזה, ביולו והחזרתו לידינו בצירוף הערבויות והביטוחים)...". מנורה חתמה על החוזה, מילאה את שאר התנאים המקדמיים ופתחה בהכנות לביצוע העבודות, אולם במשך מספר חודשים לא נמסר לה תאריך להתחלת העבודות. בינתיים הוחלט במע"ץ על בדיקה מחודשת של הנושא. ביום 10.8.04 הודיעה מע"ץ למנורה כי היא מפסיקה את ההתקשרות עמה בפרויקט נשוא המכרז.

3.        ביום 1.9.04 הגישה מנורה תביעה לבית המשפט המחוזי חיפה נגד מע"ץ, במסגרתה עתרה לסעד של אכיפת החוזה ולפיצויים. בהמשך נזנח סעד האכיפה, וכל שנדון היה נושא הפיצויים. מע"ץ התכחשה מצידה היא לקיומו של חוזה עם מנורה. השאלה הראשונה לה נדרש בית המשפט קמא הייתה האם נכרת חוזה בין הצדדים, וזאת למרות שהחוזה עצמו לא נחתם על ידי מע"ץ. על שאלה זו השיב בית המשפט בחיוב. בערעור שבפנינו אין עוד חולק על כך שאכן נכרת חוזה מחייב. עוד נקבע בערכאה דלמטה כי למע"ץ לא הייתה הצדקה להשתחרר מהחוזה מכוח הלכת ההשתחררות. אולם נפסק, כי מע"ץ הייתה זכאית להפסיק את ההתקשרות עם מנורה על יסוד הוראה מסוימת בחוזה אשר איפשרה לה לעשות כן. משכך, דחה בית המשפט את טענתה של מנורה, לפיה הפרה מע"ץ את החוזה ולפיכך מגיעים לה פיצויים על נזקיה הממשיים, שעיקרם מניעת הרווח שהייתה מפיקה אילו בוצע החוזה. היינו, מנורה ביקשה שייפסקו לזכותה פיצויי קיום (המכונים לעיתים פיצויי ציפייה). עוד נקבע, כי הפיצויים להם זכאית מנורה הינם לפי סעיף מסוים בחוזה, שהתיר למע"ץ להפסיק אותו באופן חד צדדי. חישוב הפיצויים על פי אותו סעיף הוביל לקביעה, שאין מחלוקת לגביה, כי הסכום לו זכאית מנורה היה סך של 671,626 ש"ח. בבית משפט קמא התעוררה מחלוקת בנושא הריבית. מע"ץ טענה, כי לאור העובדה שמנורה לא הגישה חשבון בהתאם לחוזה, חלה ההוראה החוזית לפיה הפיצוי כולל ריבית ל-60 ימים מיום הפסקת ההתקשרות, ואין לחשב ריבית מעבר לכך. בית המשפט דלמטה לא קיבל את טענתה זו של מע"ץ, מן הטעם שהיא זו אשר הכשילה את מנורה בכך שהתכחשה לקיומו של חוזה. לפיכך נפסק, כי על מע"ץ לשלם למנורה את הסכום הנזכר של 671,626 ש"ח בצירוף ריבית מתום 60 יום ממועד ביטולה של ההתקשרות ועד למתן פסק הדין. הסכום של 671,626 ש"ח כולל, אם כן, את הריבית המוסכמת לתקופה של 60 ימים מעת ההודעה על הפסקת ההתקשרות.

4.        בערעורים שבפנינו משיגות מנורה ומע"ץ על קביעותיו השונות של בית המשפט קמא. טענותיה של מנורה, בתמצית, הינן כי מע"ץ נהגה בחוסר תום לב בבטלה את החוזה, ולפיכך מגיעים לה פיצויים על נזקיה הממשיים. לחלופין טוענת מנורה, כי הפסקת העבודות מהווה הפרה של החוזה, ולפיכך מוקנית לה הבחירה בין תביעת פיצויים מוסכמים לפיצויים ממשייים. עוד טוענת מנורה כי הסעיף אשר מקנה למע"ץ אפשרות להפסיק את ההתקשרות באופן חד צדדי הינו סעיף מקפח בחוזה אחיד ודינו בטלות. בערעור שכנגד טוענת מע"ץ כי לא היה מקום לפסוק למנורה ריבית לתקופה שתחילתה בתום 60 ימים מעת ביטול ההתקשרות.

5.        כידוע, רשות מינהלית רשאית להשתחרר מחוזה בהתקיים תנאים מסוימים (בג"ץ 311/60 מילר נ' שר התחבורה, פ"ד טו, 2005, ואלה שבאו בעקבותיו). כלל זה ידוע כ"הלכת ההשתחררות". הלכה זו הינה חיצונית לחוזה. אין היא נובעת מהוראה חוזית כלשהי. לעומת זאת, במקרה שבפנינו כלל החוזה אשר נכרת בין מע"ץ למנורה סעיף המאפשר למע"ץ להפסיק באופן חד צדדי את עבודתו של הקבלן שזכה במכרז (להלן - תניית ההפסקה). בסעיף 46(1) לחוזה נקבע:

"הקבלן יפסיק את ביצוע המבנה, כולו או מקצתו, לזמן מסוים או לצמיתות, לפי הוראה בכתב מאת המנהל, בהתאם לתנאים ולתקופה שיצוינו בהוראה, ולא יחדש את ביצוע המבנה אלא אם ניתנה לו על ידי המנהל הוראה בכתב על כך".

           לגבי הסיטואציה העובדתית שהתרחשה בעניין דכאן חל סעיף 46(7), שזו לשונו:

"הופסק ביצוע המבנה, כולו או מקצתו, לצמיתות, אחרי חתימת החוזה, אך לפני שניתן צו התחלת העבודה, או אחרי שניתן צו התחלת העבודה, אך הקבלן טרם החל בביצוע המבנה בפועל - יחולו הוראות סעיף קטן (5) ובלבד שבמקרה זה ישולם לקבלן רק מחצית הסכום המתקבל לפי סעיף קטן (5)".

           עוד כולל החוזה התייחסות לגובה הפיצוי שישולם לקבלן במקרה של הפסקת העבודות לפי החלטת המזמין. סעיף 46(5) כולל נוסחה אריתמטית, שאין צורך לפרטה, לחישוב גובה הפיצוי. אין מחלוקת שהסכום המתקבל לפי אותה נוסחה, בהתחשב באמור בסעיף 46(7), כולל תקופת 60 הימים שלאחר ההפסקה, הינו סך 671,626 ש"ח.

6.        בית משפט זה קבע כבר בעבר, כי בכוחה של תניית הפסקה להקל, מבחינה מעשית ומבחינה עיונית, על הסתלקותה של רשות מחוזה, כאשר מתעורר בכך הצורך מחמת אינטרס ציבורי (ע"א 64/80 בנק ארץ-ישראל בריטניה נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 589 (להלן - עניין בנק ארץ ישראל בריטניה), השופטת מ' בן-פורת, בעמ' 601; ראו והשוו: גבריאלה שלו חוזים ומכרזים של הרשות הציבורית 72 (1999)). כלומר, אין בהכרח חפיפה בין הלכת ההשתחררות לבין תניית הפסקה מבחינת תחולתן. לפיכך, ייתכנו מקרים בהם לא יכולה הייתה הרשות המנהלית להשתחרר מחוזה מכוחה של הלכת ההשתחררות, אולם תניית ההפסקה תאפשר לה לעשות כן. זאת ועוד, לגבי הלכת ההשתחררות נפסק כי הנסיבות המצדיקות השתחררות מינהלית אינן מעור אחד. ייתכן וההשתחררות תבוא בשל שינוי נסיבות, אך ייתכן גם שהנימוק ביסודה הוא צורך ציבורי חיוני, וזאת בלא שהתרחש שינוי מהותי בנסיבות (ע"א 6328/97 רגב נ' משרד הביטחון, פ"ד נד(5) 506, 522 (השופט י' אנגלרד)). כאשר מדובר בתנייה חוזית המאפשרת לרשות להשתחרר מן החוזה, קרי תניית הפסקה, ברי כי מטרתה להקל עם הרשות ביחס להלכת ההשתחררות (עניין בנק ארץ ישראל בריטניה, בעמ' 601, בו נמנעת השופטת בן פורת במכוון מדרישת "צורכי ציבור חיוניים", ומסתפקת במבחן החיוניות היחסית, לגבי התניה החוזית). משמע, אף אם הלכת ההשתחררות אינה מאפשרת את סיום ההתקשרות במצב דברים מסוים, הרי תניית הפסקה יכול שתאפשר את הפסקת החוזה על פי אותו מצב דברים (ראו, גבריאלה שלו חוזי רשות בישראל 89 (תשמ"ה)).

7.          מנורה תולה יהבה בפסק דינו של בית משפט זה בע"א 144/87 מדינת ישראל נ' אינג' פבר, פ"ד מד(3) 769 (להלן - עניין פבר). בעניין פבר נכרת הסכם בין המדינה לבין חברות מסוימות (להלן - החברות). ההסכם נעשה בעקבות זכייה של אותן חברות במכרז. אולם, במקביל להליכי המכרז ניהלה המדינה משא ומתן עם צד שלישי, כשכל העת כוונתה הייתה למסור בסופו של דבר את העבודות נשוא המכרז לאותו צד שלישי, אם יושג עמו הסדר. זאת ועוד, המשא ומתן עם הצד השלישי נמשך אף לאחר שנסתיימו הליכי המכרז ונכרת הסכם בין המדינה לחברות. גישתה של המדינה הייתה, כי רק אם לא יושג הסכם עם הצד השלישי, תבוצענה העבודות על ידי החברות. ואכן, לאחר שהמשא ומתן עם הצד השלישי הבשיל לכדי הסכם, הודיעה המדינה לחברות כי היא מפסיקה את ההתקשרות עימן. זאת, מכוחו של סעיף בהסכם המאפשר לה לעשות כן, קרי - תניית הפסקה. עוד כללה תניית ההפסקה הוראות בדבר חישוב גובה הפיצויים אשר ישולמו אם יופסק ההסכם. בית המשפט הכיר בכך שהסעיף הרלוונטי, המקובל בחוזים של המדינה עם קבלנים, היקנה למדינה את האפשרות להפסיק את ביצוע העבודות. בית המשפט אף ציין, כי לאור האמור בסעיף, שיקול הדעת לגבי ההשתחררות מן החוזה לא הוגבל למקרים של צורכי ציבור חיוניים דווקא. אף על פי כן נפסק, כי בנסיבות העניין על המדינה לפצות את החברות על "הפסד הרווח" אשר נגרם להן בשל ביטולו של ההסכם. הסיבה לכך הייתה שהן בשלב המשא ומתן לקראת כריתת ההסכם והן בשלב ביצועו נהגה המדינה בחוסר תום לב, כאשר לא גילתה לחברות על עצם קיום המשא ומתן עם הצד השלישי. נקבע, כי בצד הזכות החוזית אשר הייתה קיימת למדינה להפסיק את ההתקשרות, עמדה החובה לעשות שימוש בזכות זו בדרך מקובלת ובתום לב. לאור קביעות אלו, דחה בית המשפט את טענתה של המדינה לפיה סכום הפיצוי צריך להיות מחושב בהתאם להוראה שבהסכם, וקבע כי על המדינה לשלם פיצוי בשל הפסד הרווח שנגרם לחברות עקב ביטול ההסכם.

8.        לטענת מנורה, אף במקרה שלפנינו יש להגיע לאותה תוצאה כבעניין פבר, מבחינת מהות הפיצוי. זאת, משום שמע"ץ נהגה, לפי הנטען, בחוסר תום לב בכל הנוגע לחוזה ולביטולו. מעניין פבר לומדת מנורה כי הודעה על הפסקת העבודות, מכוחו של סעיף מסוים בחוזה אשר מקנה את הזכות לעשות כן, יש ליתן אך ורק במצב של שינוי נסיבות בלתי צפוי. דא עקא, שבענייננו קבע בית המשפט קמא כקביעה עובדתית כי לא נתבררו כל עובדות חדשות, ולא ארעה התפתחות בלתי צפויה. מנורה מפנה לקביעתו של בית משפט קמא, לפיה מע"ץ חזרה בה מן החוזה בעקבות שינויים פרסונאליים בהנהלתה. המסקנה מן האמור, כך לשיטת מנורה, הינה כי לא חל שינוי נסיבות בלתי צפוי. משכך, ההסתמכות של מע"ץ על תניית ההפסקה נעשתה בחוסר תום לב, ובכך יש כדי להצמיח למנורה זכות לפיצויים בגין "נזקיה הממשיים". זאת ועוד, לאורך כל הדרך לא ראתה עצמה מע"ץ כמי שפועלת מכוח תניית ההפסקה, שכן היא התכחשה לקיומו של חוזה מחייב בין הצדדים. גם בשל כך, אליבא דמנורה, נגועה התנהגותה של מע"ץ בחוסר תום לב.

9.        על אף הדמיון בעובדות בין שני המקרים, אין בעניין פבר כדי לסייע למנורה. זאת, מכיוון שבעניין פבר לא הייתה מלכתחילה כוונה אמיתית מצד המדינה לקיים את ההסכם, אם יושג הסדר עם צד שלישי. היות ובסופו של דבר אכן הושג הסכם עם הצד השלישי, בוטל ההסכם עם החברות תוך שימוש בסעיף אשר איפשר למדינה לפעול בדרך זו. דבר המשא ומתן עם הצד השלישי והאפשרות שהסדר עימו יביא להפסקת ההסכם עם החברות לא הובאו לידיעתן של אלה. אי גילוי זה, כך נפסק, עמד בניגוד לחובת היושר וההגינות המוטלת על צדדים לחוזה, ובכלל זה המדינה. אי לכך נקבע בעניין פבר, כי השימוש של המדינה בתניית ההפסקה לא נעשה בתום לב. שונים פני הדברים בענייננו. במועד פרסום המכרז וכריתת החוזה עם מנורה האמינה מע"ץ כי יש צורך בביצוע העבודות במתכונת מסוימת. אולם, לאחר מכן נתקבלה גישה אחרת, לפיה יש לבצע את העבודות במתכונת שונה. בעוד שבמכרז דובר, בין היתר, על ביצוע עבודות תאורה בצידי הכביש, הסתבר כי קיימת עדיפות ברורה להצבת תאורה על גבי מעקה ההפרדה שבמרכז הכביש. בית המשפט המחוזי ציין כי נראה שמע"ץ האמינה בכנות, גם אם באיחור, כי חובתה כנאמנה של הציבור וכאחראית על כספי הציבור, להפסיק ביצוע החוזה לאור המתכונת הלא ראויה שנקבעה במכרז. עוד קבע בית משפט קמא, כי ההחלטה בדבר הפסקת החוזה לא ניתנה בחוסר תום לב. דברים אלו מקובלים עלינו. ייתכן והתנהלותה של מע"ץ בעניין לא הייתה מיטבית, שכן ניתן היה להגיע מראש לכלל החלטה לפיה עדיף לבצע את העבודות במתכונת שונה מזו שבמכרז. אולם, ההחלטה על הביטול הייתה סבירה, ונבעה ממניעים ענייניים וראויים. מתצהירו של מהנדס מחוז חיפה במע"ץ, מר ארקדי נימצוב, אשר הוגש לערכאה דלמטה, עלה כי ביצוע עבודות התאורה במתכונת שנקבעה במכרז יקר ב-50 אחוזים מן האלטרנטיבה. עוד עלה מן התצהיר, כי ביצוע העבודות לפי המתווה שבמכרז עלול להנציח את מצבו הגרוע של הכביש, ואף לגרום לכך שיהא צורך לבצע עבודות נוספות לשם שדרוג הכביש. הנימוק התקציבי, לפיו ביצוע העבודות היה מוביל לבזבוז כספי ציבור, הינו נימוק מוצדק לשימוש בתניית ההפסקה (השוו בג"ץ 101/74 בינוי ופיתוח בנגב בע"מ נ' שר הביטחון, פ"ד כח(2) 449, שם נאמר, ביחס להלכת ההשתחררות, כי הרצון והאפשרות לחסוך למדינה מיליוני לירות הם סיבות טובות להצדקת השתחררות הרשות, וכל זאת בתנאי שהפגיעה תבוא על תיקונה בצורת תשלום פיצוי הולם; לדעה מנוגדת ראו ע"א 2553/01 ארגון מגדלי ירקות בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5) 481, 528-527 (דעת המיעוט של השופט א' מצא). פסק הדין האמור הובא לדיון נוסף: דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות בע"מ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 11.5.06)). נזכיר, כי תניית ההפסקה כוללת מנגנון לקביעת פיצוי, ואכן הסכום המגיע לפי הנוסחה דשם נפסק לזכותה של מנורה.

10.      אמנם, לא שינוי נסיבות עמד בבסיס החלטתה של מע"ץ לסגת מן החוזה. אולם, על אף זאת הייתה הפסקת החוזה מוצדקת, ונעשתה בתום לב ומשיקולים ענייניים. העובדה שחל שינוי בנסיבות יכולה לפתוח פתח למסקנה כי ביטול החוזה נעשה בתום לב. ברם, ייתכנו מקרים בהם לא חל שינוי נסיבות, אך בכל זאת נעשה השימוש בתניית ההפסקה בתום לב. מקרה כזה הוא, למשל, כאשר השימוש בסעיף נובע מרצון שלא להוציא כספים אשר ירדו לטמיון, בשל עבודות אשר לביצוען קיימת אלטרנטיבה עדיפה. עניין שינוי הנסיבות הוא שיקול אחד אותו ייקח בית המשפט  בחשבון, בבואו לקבוע האם אכן נעשה השימוש בסעיף בתום לב. כפי שצוין לעיל, במקרה דנא שימושה של מע"ץ בסעיף 46 לחוזה היה סביר ובתום לב. הוא נעשה למטרה ראויה. אין מדובר במקרה בו מלכתחילה לא הייתה כוונה לקיים את החוזה בהתמלא תנאי מסוים (כגון עשיית הסדר עם צד שלישי). בעניין פבר הכיר בית המשפט בכך שתניית ההפסקה מקנה לרשות אפשרות להפסיק את העבודות, ושיקול הדעת המוקנה מכוחו של הסעיף אינו מוגבל למקרים של צורכי ציבור חיוניים. כך גם בענייננו. משכך, נדחית טענת מנורה בעניין זה.

11.      בערעורה משיגה מנורה על תוקפה של תניית ההפסקה בחוזה שנכרת עם מע"ץ. לטענתה, זהו סעיף מקפח בחוזה אחיד, שכן הוא מקנה למע"ץ "...זכות בלתי סבירה לבטל, להשעות או לדחות את ביצוע החוזה...", כאמור בסעיף 4(2) לחוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982, ועל כן דינו בטלות. עוד טוענת מנורה, כי החוזה נוסח במלואו על ידי מע"ץ. יצוין, שאמנם מדובר בחוזה אחיד המשמש את המדינה ורשויותיה בהתקשרויות עם קבלנים ומכונה בשם "חוזה מדף 3210". אולם, מן הראיות שהובאו בפני הערכאה הדיונית התברר, כי חוזה זה הינו פרי של משא ומתן בין המדינה לבין התאחדות הקבלנים והבונים (להלן - התאחדות הקבלנים). במסגרת ההליך אשר התנהל בערכאה דלמטה הוגש תצהירה של היועצת המשפטית (לשעבר) של מע"ץ. מן התצהיר עולה, כי בשנת 1990 הגישה התאחדות הקבלנים בקשה לבית הדין לחוזים אחידים בה ביקשה לפסול את החוזה האחיד לביצוע עבודות קבלניות, אשר קדם לחוזה שבענייננו. נטען, שתניותיו של החוזה הן תניות מקפחות. בעקבות הגשת הבקשה התקיים משא ומתן ממושך, ובסופו נתגבשה הסכמה אשר מצאה את ביטויה בנוסח חדש לחוזה האחיד. נוסח זה, הוא "חוזה מדף 3210", שכאמור שימש בהתקשרות נשוא ערעור זה. בעקבות ההסכמה ביקשה התאחדות הקבלנים למחוק את הבקשה אשר הוגשה לבית הדין לחוזים אחידים, וזו נמחקה ביום 23.6.96 (הח"א 9/94 התאחדות הקבלנים והבונים בישראל נ' מדינת ישראל). לאור העובדה שהחוזה, על תניית ההפסקה שבו, הוא תוצאה של משא ומתן בין התאחדות הקבלנים למדינה, נתקשה לומר שסעיף 46 שבו, הכולל את תניית ההפסקה, הינו סעיף מקפח בחוזה אחיד. מכל מקום, הסעיף האמור אינו שולל פיצוי כלשהו מן המתקשר עם המדינה שעה שזו האחרונה עושה שימוש בתניית ההפסקה. משקיימת נוסחת פיצוי בחוזה, על הטוען לבטלות הסעיף להראות כי נוסחת הפיצוי הינה בלתי סבירה. במילים אחרות, אף אם תניית הפסקה בלא פיצוי כלשהו מהווה סעיף מקפח, הרי משהתנייה כוללת הסדר לפיצוי, יש להראות כי אותו הסדר אינו מקיים את דרישות הדין. מנורה לא השכילה להראות כי הסדר הפיצוי, לפיו קיבלה סכום של 671,626 ש"ח, הוא בלתי סביר.

12.      טענה נוספת של מנורה היא כי הפסקת החוזה על ידי מע"ץ היוותה הפרה המקנה לה זכות לפיצויים. לפי מהלך טיעון זה, סעיף 46 לחוזה עוסק בפיצויים מוסכמים. משהייתה הפרה זכאית מנורה, לפי הנטען, לתבוע פיצויים בגין "נזקיה הממשיים" במקום להסתפק בפיצויים המוסכמים: סעיף 15(ב) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"ה-1970 (להלן - חוק התרופות). אין לקבל טיעון זה. ברי, כי אין עסקינן כלל בהפרה. המונח הפרה מוגדר בסעיף 1 לחוק התרופות כ"מעשה או מחדל שהם בניגוד לחוזה". המעשה של מע"ץ, שהפסיקה את החוזה, לא נעשה בניגוד לחוזה, אלא בהתאם לו. כפי שצוין, סעיף 46 לחוזה כלל תניית הפסקה, אשר התירה למע"ץ להפסיק את החוזה. מע"ץ פעלה על פי הסעיף האמור, ומצאנו כי בדין נהגה. אילו נתקבלה טענתה של מנורה, המשמעות הייתה כי צד לחוזה שפעל על פיו, נמצא מפר אותו. כמובן שאין לקבל תוצאה כה מוזרה.

13.        בערעור שכנגד משיגה מע"ץ על חיובה בתשלום ריבית מעבר ל-60 ימים לאחר ביטול ההתקשרות. זאת, משום שהחוזה קובע כי על הקבלן להגיש חשבון סופי לא יאוחר מ-60 ימים לאחר הפסקת העבודה. אם איחר הקבלן בהגשת החשבון, יכללו הפיצויים ריבית פיגורים רק עד ליום ה-60 לאחר יום הפסקת העבודה. בניגוד לקבוע בחוזה, לא הגישה מנורה חשבון סופי כנדרש. משכך, טוענת מע"ץ, כי מנורה זכאית לריבית רק לתקופה של 60 ימים, ולא כפי שקבע בית משפט קמא. לטענת מע"ץ, אמנם התכחשה היא לעצם קיומו של חוזה, אולם עשתה כן בתום לב. על כן, לשיטת מע"ץ, על הקבלן להוכיח כי הציג את חשבונותיו ללא דיחוי, בהתאם לאמור בחוזה,  ולפיכך יש לקבוע כי ריבית הפיגורים תחושב לתקופה של 60 ימים בלבד.

14.        במהלך הדיון שנערך בבית משפט זה, לא ידעו באי כוחה של מע"ץ להשיב לשאלה מה ההבדל, מבחינת הסכום המתקבל, בין הריבית הקבועה בחוזה לבין הריבית המשולמת לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961. כך או כך, אין מקום להיעתר לבקשתה זו של מע"ץ. על אף שקבענו כי מע"ץ פעלה בתום לב ומשיקולים ענייניים, אין להתעלם מכך שהלכה למעשה חסמה היא בפני מנורה את האפשרות לנהוג לפי החוזה. לפיכך, אין לקבל את הטענה לפיה היה על מנורה להגיש חשבון סופי בהתאם לחוזה, הוא אותו חוזה אשר מע"ץ כפרה תחילה בעצם קיומו. אשר על כן, נדחית טענה זו של מע"ץ.