רע"א 6819/15 אליעזר משיח אהרן ואח' נ' רובע 1 בע"מ ואח'

: | גרסת הדפסה
רע"א
בית המשפט העליון
6819-15
18.12.2015
בפני השופטים:
1. י' דנציגר
2. צ' זילברטל
3. נ' סולברג
- נגד -
המבקשים:
1. אליעזר משיח אהרן
2. אביבה בת שבע כהן

עו"ד צבי שוב; עו"ד קורל בלאיש 		המשיבים:
1. רובע1ב"מ
2. עזבון המנוחה בק נחמה ז"ל
3. עזבון המנוח בק נחום ז"ל
4. לבני גיטה
5. חומסקי יורם
6. ארגמן דוד
7. זהבי ישראל יהודה
8. לינד אריה
9. נשיב עדנה
10. לעסרי אברהם
11. לעסרי יסכה

עו"ד יואב הירש; עו"ד הדס פורת-רואש
פסק דין
   

השופט נ' סולברג:

 

  1. בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי ירושלים (השופט כ' מוסק) מיום 2.8.2015 בת"א 2855-10-14, אשר עוסקת בקביעת מתווה הדיון בו יתנהל ההליך. בהחלטתו אימץ בית המשפט ממצאים עובדתיים ומסקנות משפטיות שנקבעו בפסק דין קודם שניתן בבית המשפט המחוזי בירושלים ועסק בסכסוך זה (ת"א 18270-06-12, השופט א' דראל), כבסיס למתווה הדיון בהליך הנוכחי. בקשת רשות הערעור מתמקדת בשאלה אם כדין אימץ בית המשפט ממצאים ומסקנות אלו, לאור כללי השתק הפלוגתא.

תמצית העובדות וההליך הקודם

  1. עניינו של הסכסוך בפרויקט להתחדשות עירונית ("פינוי בינוי") בשכונת קרית משה בירושלים (להלן: הפרויקט), אותו מקדמת המשיבה 1, היא התובעת בהליך (להלן: המשיבה). המבקשים הם בעלי דירת מגורים במתחם שבו מיועד הפרויקט לצאת אל הפועל, והם אינם משתפים פעולה עם מאמצי המשיבה להוציאו אל הפועל במתכונתו הנוכחית. המשיבה, יחד עם דיירים נוספים במתחם, תובעת מאת המבקשים פיצויים בהתאם לחוק פינוי ובינוי (פיצויים), התשס"ו-2006 (להלן: חוק פינוי בינוי או החוק), בגין נזקים אשר נגרמו להם לטענתם מחמת עיכוב ביצוע הפרויקט על-ידי המבקשים.

 

  1. תביעה זו הוגשה ביום 1.10.2014, אך היא אינה התביעה הראשונה המוגשת נגד המבקשים בגין נזקים מכוח חוק פינוי בינוי. תביעה כזו הוגשה בעבר ביום 11.6.2012 על-ידי בעלי דירות במתחם וניתן פסק דין בעניינה ביום 4.12.2013 (ת"א 18270-06-12 ליכטמן נ' אהרן; להלן: פסק הדין הראשון). בפסק הדין נדחתה התביעה, משקבע כי בנסיבות העניין לא מתקיים תנאי הרוב המיוחס המעוגן בסעיף 2(א) לחוק, שכן לא הוכח כי בעליהם של ארבע חמישיות מהדירות במקבץ הסכימו לכרות עסקת פינוי בינוי.

 

  1. לשלמות התמונה, ובטרם אפרט את האמור בפסק הדין הראשון, אציין כמה עובדות הצריכות לעניין: הפרויקט, "נאות המקשר" שמו, משתרע על פני כמה רחובות בשכונת קרית משה בירושלים, אזור המכונה "מתחם המקשר". הפרויקט עתיד לבוא חלף חמישה עשר בניינים נמוכי קומה, ובהם כ-65 דירות מגורים, בשני מגדלי מגורים חדשים בני עשרות קומות, וכן מרכז קהילתי, גני ילדים ושטחים ציבוריים. הפרויקט עתיד להתבצע בשני שלבים נפרדים: בשלב הראשון יפונו 28 יחידות דיור ויבנה במקומן מגדל מגורים אחד, ובשלב השני יפונו שאר הדירות ויבנה במקומן מגדל מגורים שני. הדירה שבבעלות המבקשים מצויה במקבץ הראשון המיועד לפינוי ובינוי.

 

  1. התביעה הראשונה הוגשה על-ידי בעליהן של שלוש יחידות דיור בבניין בן ארבע דירות; הדירה הרביעית היא השייכת למבקשים. אין חולק, עם זאת, כי מאחורי התובעים עמד היזם אשר היה מעוניין בקיומה של התביעה. התובעים בהליך זה, אשר התקשרו לטענתם בהסכם פינוי בינוי עם יזם הפרויקט, טענו כי סירובם של הנתבעים לעשות כן הוא בגדר "סירוב בלתי סביר", המקים אחריות בנזיקין לפי החוק. התביעה הועמדה על סך של 3,100,000 ₪, סכום אשר שיקף לעמדת התובעים את הנזק שנגרם להם בגין סירובם של הנתבעים.
  2. אזכיר בקצרה את עיקרי ההסדר הנזיקי המעוגן בחוק פינוי בינוי. סעיף 2(א) לחוק קובע כך:

 

"הסכים רוב מיוחס מבין בעלי הדירות במקבץ לפינוי ובינוי לכרות עסקת פינוי ובינוי, יהיה בעל דירה באותו מקבץ, המסרב סירוב בלתי סביר להעביר את זכויותיו לשם ביצוע העסקה או המתנה את הסכמתו לכך בתנאים בלתי סבירים (בחוק זה – בעל דירה מסרב), אחראי בנזיקין כלפי שאר בעלי הדירות באותו מקבץ, המסכימים לעסקה, בשל הנזק שנגרם להם עקב אי ביצוע העסקה".

 

           מסעיף זה עולה, כי על מנת לחייב בעל דירה מסרב בפיצויים נזיקיים מכוח החוק, יש למלא אחר כמה תנאים: (א) נדרש שרוב מיוחס מבין בעלי הדירות במקבץ, כהגדרתם בחוק, יסכימו לכרות עסקת פינוי בינוי; (ב) נדרש שסירובו של בעל הדירה המסרב, או התנאים שהוא מתנה בהם את הסכמתו, יהיו בלתי סבירים; (ג) נדרש להוכיח נזק שהתרחש; (ד) נדרש להוכיח קשר סיבתי בין הנזק ובין אי-ביצוע העסקה. הסדר זה מנסה למצוא איזון בין זכותו הקניינית של בעל הדירה בבית המשותף לבין זכותם של שאר בעלי הדירות להנות מהתועלת שתצמח להם מעסקת פינוי ובינוי, כאשר ברקע ניצב גם האינטרס הציבורי שבקידומם של פרויקטים מסוג זה (ע"א 3511/13 שורצברגר נ' מרין, פסקאות 17-28 לפסק הדין של השופט דנציגר (24.7.2014) (להלן: עניין שורצברגר); אהרן נמדר פינוי ובינוי 69-72 (2013) (להלן:נמדר)).  

 

  1. סעיף 2(ב) לחוק עוסק בסבירותו של הסירוב, ומונה רשימה פתוחה של מצבים שבהם לא יחשב הסירוב לבלתי סביר. בין היתר, לא יחשב סירוב בלתי סביר אם העסקה "אינה כדאית כלכלית"; לא הוצעו לבעל הדירה מגורים חלופיים לתקופת הבניה; לא הוצעו לבעל הדירה בטוחות הולמות; קיימות נסיבות אישיות המצדיקות את הסירוב; וכן בשל אי-עריכת התאמות בבנין החדש עבור דייר עם מוגבלות (לפירוט ראו עניין שורצברגר, פסקאות 29-36; נמדר, עמודים 77-82).

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות:
לרכישה הזדהה
בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.

כתבות קשורות

חזרה לתוצאות חיפוש >>