טלקר נ' ג'וני קריספי בע"מ

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט השלום בבאר שבע (כב' השופטת עירית קויפמן) מיום 4.7.17 בת"א 25677-01-17 ולפיה קיבלה את בקשת המשיבה והורתה על מתן צווים זמניים בהם צו עשה זמני ולפיו על המבקש לסלק ידו מבית עסק אותו הוא מפעיל.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתשובת המשיבה בנספחים, ובתיק בית המשפט קמא, מצאתי כי דין הבקשה להתקבל, כי יש לדון בבקשה כערעור ולקבל את הערעור מהטעמים שיפורטו להלן.

זהו "הסיבוב" השני בו הנושא הנדון בין הצדדים מגיעה לטיפולי. בפעם הראשונה הובא הנושא לטיפולי במסגרת רע"א 69896-01-17 (ומספר בקשות נוספות הנוגעות לזכיינים נוספים), בקשות במסגרתן נדונה בקשת רשות ערעור שהגישה המשיבה על החלטות בית המשפט קמא (במותב אחר, כב' השופטת מיכל וולפסון), אז במסגרת החלטה בתיק קמא מיום 26.1.17 נדחתה בעיקרה בקשת המשיבה לסעדים זמניים. בקשת רשות ערעור שהגישה המשיבה התקבלה במסגרת החלטתי מיום 9.2.17, (להלן: "החלטת 9.2.17"). בית המשפט קמא בהחלטה נשוא בקשה זו הלך בעקבות החלטת 9.2.17 אולם מצאתי כי נפלה בהחלטתו שגגה ביישום החלטתי האמורה המחייבת התערבות בה.

העובדות הרלבנטיות פורטו בהחלטת 9.2.17 ואציין רק בקצרה כי המבקש הינו זכיין של המשיבה שהינה רשת בפריסה ארצית לממכר כריכים וסלטים. המצב שהובא לבית המשפט במסגרת הבקשה הקודמת היה כזה שבו זכיינים של הרשת מתאגדים ביניהם במהלך שכונה ע"י המשיבה "מרד" ופועלים במישורים שונים באופן שסיכן את עצם קיומה של המשיבה כרשת.

בין היתר התברר כי זכיינים מנעו מנציגי הרשת את הזכות להיכנס לסניפים ולערוך ביקורות. זכיינים בהם המבקש ולכאורה ביצעו הזמנות של מוצרי מזון מספקים שאינם מאושרים על ידי הרשת. התברר לכאורה מצב שבו זכיינים אינם משלמים במועדם או בכלל תשלומים שהינם מחויבים לשלם למשיבה בהתאם להסכמי הזכיינות. מצב דברים שכזה הזכיר את הלכת רע"א 1760/15 הנדליסט נ' פרש קיטשן (כב' השופט דנציגר, 2.4.15), (להלן: "הלכת פרש קיטשן"). בהחלטת 9.2.17 פורטה הלכת פרש קיטשן כאשר בקצרה, שם דובר על מצבים חריגים ונדירים, בהם אין לכפות על צדדים שיחסיהם עלו על שרטון להמשיך ולשתף פעולה עסקי בניגוד לרצונם. בהלכת פרש קיטשן הזכיין הוא שפנה וביקש לסיים את התקשרות שם נדונו נזקים ארוכי הטווח לרשת. ביישום הדברים לענייננו, מצאתי כפי שפורט בהחלטת 9.2.17 כי בהחלטת בית המשפט קמא מיום 26.1.17 נפלה שגגה שכן מצב שבו זכיין עושה דין לעצמו, מצב שבו פועל הוא ללא שיש לו מה להפסיד כאשר מנגד מי שנושא בכול הנזקים הינו הרשת בנסיבות בהן עולה החשש כי תתקשה לקבל פיצוי כספי לנזקיה אם תזכה, ואף עלולה היא לספוג נזק בלתי הפיך, אינו מצב שיש לאפשר. עוד פורט בהחלטת 9.2.17 כי ניתן לאפיין שני מצבים בסיסיים כמו בהלכת פרש קיטשן, הראשון, סוג של הסדר ביניים להתאמה למצב קיים. השני, מצב שבו כלו כל הקיצין ואין כל אפשרות ליישב את התהום הפעורה שבין הצדדים.

בסיכום החלטת 9.2.17 ניתנו קווים מנחים כלליים למתווה שאינו דרסטי אלא מידתי. לאור הקביעה בהלכת פרש קיטשן שמשמעותה סעד סופי כבר בשלב הזמני, ברור שיש להותיר היזקקות לסעד שכזה, למקרים חריגים ונדירים בהם כלו כל הקיצין ביחסים שבין הזכיין לרשת. בהחלטה האמורה ובין היתר התקבלה עמדת המשיבה ולפיה נאסר על המבקש לרכוש חומרי גלם שלא באמצעות ספקי הרשת, נאסר על המבקש למנוע את הפקוח והביקורת על התנהלות הרשת כמו גם שנקבע באופן חד משמעי ומפורש כי כל הפעילות של המבקש תיעשה באמצעות המערכת הממוחשבת של הרשת. עוד נקבע כי על אף שישנם מחלוקות כספיות כאלו או אחרות, המחלוקות הכספיות ידונו בתיק העיקרי.

המשיבה לאחר החלטת 9.2.17, כחודשיים בלבד לאחר מכן, ביום 20.4.17 הגישה בקשה לסעד עשה זמני במעמד צד אחד שעיקרו סילוק ידו של המבקש מסניף המשיבה שהמבקש הינו הזכיין בו. עיון בהחלטת בית המשפט קמא מעלה בעיקרן את הכשלים הבאים שנזקפו לחובת המבקש. נקבע שהמבקש לא הפקיד שיקים לביטחון בניגוד להסכם הזיכיון, שהמבקש לא הפקיד ערבות בנקאית ושאינו פועל בהתאם להוראות הרשת בקשר לסוג הלחם החדש למרות שמדובר בדרישה ותיקה שבאה כבר בשנת 2016. נקבע כי המבקש שילם תשלומי ועד בית רק לאחר בקשת המשיבה. עוד התייחס בית המשפט קמא להפרת חובת המבקש לאפשר לנציגי הרשת לביקורת בסניף ובכך שפנה הוא בבקשה לצו לפי החוק למניעת הטרדה מאיימת כנגד בעלי הרשת, צו שניתן במעמד צד אחד ובוטל בהמשך.

בית המשפט קמא כך עולה מהחלטתו, נתן דגש למתווה שנקבע בהחלטת 9.2.17 ומצא כי המבקש לא ניצל את ההזדמנות שניתנה לו ושכלו כל הקיצין ולכן נעתר לבקשה. שקלתי את נימוקי בית המשפט קמא ומצאתי שאין מנוס אלא להתערב בהחלטתו שכן מצאתי שנפלה שגגה ביישום החלטת 9.2.17.

השאלה הרלבנטית הינה האם מאז החלטת 9.2.17 המשיך המבקש בדרך עקלקלה לכאורה ומצבה של המשיבה כרשת המשיך להידרדר לאור פעולות המבקש באופן שגם אם בנסיבות שהיו ביום 9.2.17 עדיין טרם "כלו כל הקיצין" מה שאירע בחודשיים שלאחר מכן לא היה אלא המשך ההידרדרות עד הגעה למצב חדש שבו "כלו כל הקיצין", ושאין מנוס מלהורות על מתן צו עשה זמני לסילוק ידו של המבקש ממקום העסק וסילוקו כזכיין של המבקשת. מבחן "כלו כל הקיצין" אינו עומד בפני עצמו והינו קשור בטבורו לשאלה המהותית שהינה החשש לנזקים בלתי הפיכים למשיבה, כפי שמצאתי שעלולים להיגרם בנסיבות שעמדו ברקע להחלטת 9.2.17. השאלה היא האם אי היעתרות לבקשה עלולה לסכן את קיומה של המשיבה כרשת והאם חלו התפתחויות שהחמירו את המצב.