רמ"ש 30650-08-26 המבקשת נ' המשיבה

בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט לענייני משפחה בחיפה (כב' הרשמת הבכירה, דנה ביאלר), מיום 27.7.26 בתמ"ש 18842-04-26, במסגרתה הורה על ביטול צו מניעה – איסור ביצוע דיספוזיציה אשר ניתן ביום 19.4.26, לבקשת המבקשת, אשר מנע מהמשיבה לבצע דיספוזיציה בנכס המקרקעין הידוע כגוש ** (להלן: "הנכס") הרשום על שם אביה המנוח של המבקשת, הוא בעלה המנוח של המשיבה (להלן: "המנוח").

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, בהחלטת בית משפט קמא, בפרוטוקול הדיון שהתקיים לפניו וכן נתתי את דעתי לתביעה שהגישה המערערת לפסק דין הצהרתי, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות בלא צורך בתשובת המשיבה, וזאת בהתאם לסמכותי לפי תקנה 138 (א) (1) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018.

טרם הנמקה, אציין בקצרה כי אחר עיזבון המנוח אשר נפטר בשנת 1999, ניתן ביום 26.5.2010 על ידי הרשם לענייני ירושה בחיפה בתיק מס' ------- צו ירושה המכריז על המערערת, בתו של המנוח, ועל המשיבה, אלמנתו, כיורשות של המנוח, כאשר כל אחת מהן זכתה במחצית עיזבונו.

אשר לנכס, אין חולק, והמערערת חוזרת על כך בגדרי תביעתה וכן בבקשת רשות הערעור, כי זכויות הבעלות בו היו של המנוח. אלא שהמבקשת סבורה, כי משאלה התקבלו לידי המנוח בירושה מאביו המנוח, עשרות שנים לפני שנישא למשיבה, זכויות הירושה בנכס אגב פטירתו, עוברות כולן ובשלמות אליה בלבד, וכי המשיבה אינה זוכה בחלקים מהנכס, שהרי מדובר בנכס שלדידה, כך על פי כתב תביעתה, אינו בר איזון, על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973, והוא "מוחרג ממסת הנכסים המשותפים אלא אם הוכחה כוונת שיתוף ברורה שלא התקיימה כלל בענייננו" (סעיף 15 לכתב תביעתה של המערערת) וכי "אין המדובר בנכס שנצבר במהלך החיים המשותפים שנמשכו בקושי חודש וחצי" (סעיף 14 לכתב תביעתה של המערערת).

עוד טענה המערערת בתביעתה כי צו ירושה הינו צו דקלרטיבי בלבד, אשר קובע את זהות היורשים וחלקיהם בעיזבון, אך אין בו כדי ליצור זכויות קנייניות יש מאין, או להכשיר הכללת נכס שאינו חלק מעיזבון.

אי לכך, עתרה היא במסגרת תביעתה לפסק דין הצהרתי, מושא ההליך קמא, להצהיר עליה כיורשת יחידה של הזכויות בנכס.

בית משפט קמא נעתר תחילה לבקשתה של המבקשת וכאמור, ניתן ביום 19.4.26 צו מניעה, אולם זה בוטל במסגרת ההחלטה קמא מהטעמים הבאים:

א.          משניתן צו ירושה עוד ב-2010 המכריז על יורשיו של המנוח וחלקו היחסי של כל אחד מהם – המבקשת והמשיבה בלבד, כאשר כל אחת זוכה במחצית העיזבון. המערערת טענה שאינה מכירה את צו הירושה ונודע לה עליו רק לאחרונה, אולם גם אם תתקבל גרסתה זו, עדיין תביעתה מעוררת קושי רב, משמטרתה החרגת הנכס מצו הירושה מבלי לתקוף את צו הירושה גופו.

ב.           העדר ראיות לכאורה המצדיקות את הותרת הצו על כנו כאשר אין בידי המבקשת צוואה המעידה על כוונות אביה המנוח לחלק את עיזבונו אחרת מאשר המפורט בצו הירושה, הגם שקודם השתמע מתביעתה אחרת.

ג.            מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשת עת קיימים שיקולי נגד משמעותיים הפועלים לחובתה, בין היתר שיקולים שביושר ובצדק, תום לב ומידתיות, עת השיהוי המשמעותי בו הועלו טענות המבקשת חרף מועד פטירת המנוח והזמן שחלף מהלכו לא נקטה כל פעולה רישומית עד אשר ניגשה לעשות כן במסגרת תביעה שהגישה בשנת 2026, 16 שנים לאחר מתן צו הירושה, ובחלוף 26 שנים מפטירת המנוח.

כאמור, החלטתי לדחות את הבקשה משלא מצאתי כי נפלה שגגה בהחלטת בית משפט קמא המצדיקה את התערבות ערכאת הערעור, ועת נימוקיו, כולם, מקובלים עלי.

כידוע, אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בנקל בהחלטות ביניים של הערכאה הדיונית, כך גם בהחלטות לסעדים זמניים, כאשר מתן סעדים אלה או ביטולם נמצאים בליבת שיקול הדעת השיפוטי הרחב המסור לערכאה המבררת.

בית משפט קמא עמד במסגרת החלטתו על השיקולים והמבחנים הרלבנטים – ראיות לכאורה, סיכויי התביעה ומאזן הנוחות, והסיק את המסקנות המתחייבות מן הנסיבות והנתונים שהונחו לפניו.

כאמור, ערכאת הערעור אינה נוהגת להחליף את שיקול דעתה של הערכאה המבררת אלא במקרים חריגים וכלל זה מקבל משנה תוקף כאשר ההחלטה ניתנה לאחר דיון במעמד הצדדים, כשם שהיה במקרה דנן (ראה למשל רע"א 8937-12-25 אורלנדו נדלן נ' חיים יהודה (5.3.2026)).

ומעל הכל, אין בתביעת המבקשת לפסק דין הצהרתי כל נימוק משפטי משכנע, אף הייתי אומר נימוק לכאורה, מכוחו ניתן להחריג את הנכס מעיזבון המנוח ולראות בו כמי שהוקנה בחייו לבתו המבקשת. הלכה למעשה, המבקשת אף אינה טוענת כך. לטענתה, מדובר בנכס פנים עיזבוני, אולם אין להכיר בזכויות ירושה של האלמנה בנכס זה, וכי היא – המבקשת, הינה היורשת היחידה שלו.

טיעון זה סופו דחייה לאור הוראת סעיף 11(א) לחוק הירושה התשכ"ה-1965 המורה כי אם הניח המוריש ילדים או צאצאיהם, כי אז בן הזוג יורש מחצית העיזבון, ובמקרה דנן אין חולק כי הנכס נמנה על עיזבון המנוח, משהיה בבעלותו ואף רשום על שמו.

לצד זאת לחובת המבקשת ניצבות הוראות חוק הירושה - סעיף 69 העוסק בתוכנם של צו ירושה וצו קיום, כאשר צו ירושה מצהיר על שמות היורשים ועל חלקו היחסי של כל אחד מהם בעיזבון, ובמקרה שלנו צו ירושה ניתן בשנת 2010 בגדרו נקבע כי המשיבה יורשת מחצית העיזבון. כך גם יש לזכור כי בהתאם לסעיף 71 לחוק הירושה, צו ירושה וצו קיום כוחם יפה כלפי כל העולם, כל עוד לא תוקנו או בוטלו, כאשר הביטול או התיקון ייעשה בהתאם להוראות סעיף 72 לחוק הירושה ושלא על דרך תביעה למתן פסק דין הצהרתי אשר ממילא, גם בהתעלם מהדרך, אינה מגלה עילה לכאורה לשינוי או תיקון הצו על פי חוק הירושה.

ודוק: יש לדחות טענות המבקשת המערבבות בין דיני השיתוף וזכויות בן זוג בנכסי בן זוגו מהלך חיי הזוגיות לרבות על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג, לבין זכויות בן הזוג בנכסי בן זוגו שנפטר, אגב ירושה, משסבורה היא כי מערכת אחת משליכה על השניה. במילים אחרות, נכס שאינו משותף לבני הזוג או שאינו חוסה תחת משטר איזון המשאבים, אינו נכס חוץ עזבוני, או נכס שכללי הירושה על פי דין אינם חלים עליו, ובן הזוג הנותר בחיים זוכה במנה ממנו בירושה, כפי חלקו המתחייב על פי חוק הירושה.

נוכח כל האמור לעיל, הבקשה נדחית והצו הארעי מבוטל.

משלא התבקשה תשובה אין צו להוצאות.

מותר לפרסום לאחר מחיקת שמות הצדדים והשמטת פרטים מזהים.

ניתן היום, כ"ד תשרי תשפ"ז, 05 אוקטובר 2026, בהעדר הצדדים.