רו ס ואח' נ' בלדוט ואח'

פסק דין

תביעה ותביעה שכנגד הוגשו בשל סכסוך בין שוכרת דירה למשכיריה. הצדדים התקשרו בחוזה שכירות לתקופה של 12 חודשים החל מיום 1.11.11 ועד ליום 31.10.12. לחוזה צורף "נספח" הקובע את מועד הפינוי ביום 30.6.12. הצדדים אישרו שלמעשה ציון תקופת השכירות היה מעשה הונאה, שנועד להקטין את תשלומי הארנונה והחוזה ה"אמיתי" היה לתקופה שנקבעה בנספח. מובן שבהודאות כאלה יש כדי לפגום מאוד באמינות שניתן לייחס לעדויותיהם.

התובעת הטענה לליקויים שונים שהיו בדירה במתקניה ובתכולתה עוד בטרם נכנסה אליה ולטענתה הנתבעים התחייבו לתקנם. בגין זה התובעת מבקשת פיצוי בסך 2,100 ₪. הנתבעים מכחישים את הטענה מסתמכים על נוסח החוזה שבו צויין כי התובעת ראתה ובדקה את הדירה ואת מתקניה ותכולתה ומצאה אותם תקינים. טענת הגנה זו נראית נכונה מבחינת הדין, ואין בידי התובעת להעלות כיום טענות בע"פ הסותרות את המסמך הכתוב שעליו היא חתומה.

אחד הליקויים שהיו בדירה, לטענת התובעת, היה במנעול דלת המרפסת. דרך דלת זו התרחשה פריצה שבה נגנב תכשיט יקר. התובעת מלינה על שהנתבעים לא הפנו אותה לחברת הביטוח שבה מבוטחת הדירה על תכולתה עפ"י הצהרתם בפניה ביום חתימת החוזה. בשל הגניבה שהתאפשרה בשל המנעול הפגום מבקשת התובעת 12,000 ₪. הנתבעים מפקפקים בקיומו של אותו תכשיט וטוענים שלא היה זה מחובתם לבטח את תכשיטיה ואת רכושה של התובעת. מעיון בטענות הצדדים נותרה תמיהה גדולה לענין המנעול: אם היה המנעול פגום עוד בעת קבלת הדירה, לא ברור מדוע שכרה אותה התובעת תוך הצהרה על תקינותה. אם התקלקל תוך כדי מגוריה שם, ברור שמדובר בתיקון שיש לערוך בבהילות כאשר ההתחשבנות הכספית נערכת מאוחר יותר (במקרה זה קוזזה עלות התיקון משכר הדירה ממילא). מכאן שהנתבעים אינם נושאים בחבות ישירה בשל עצם כך שהקלקול במנעול איפשר את הפריצה. לא מצאתי שבהסכם התחייבו הנתבעים שחפציה האישיים של התובעת יהיו מכוסים בביטוח של הדירה. דומה שהתחייבות כזאת כלל אינה הגיונית. דומה שגם ערכו של התכשיט לא הוכח כראוי. לאור זאת, אין ממש גם בראש נזק זה שבתביעה.

התובעת טוענת שבמשך תקופה ארוכה נפלה קורבן להטרדות על רקע מיני מצד שכנים ועובדי אחזקה במקום. הטרדות אלה (שכללו ביטויים מילוליים, הצעות מגונות, ניתוקי חשמל ומים, השלכת אשפה ואף ניסיון הרעלה בגז) המאיסו עליה את המגורים בדירה והפכו את המשך מגוריה שם ובאילת בכלל למסוכנים. במקביל – ולא ברור אם הדברים קשורים זה לזה או לא - סבלה התובעת ממפגעי ריח קשים ממערכת הביוב בבנין. בשל כל אלה היא סבלה נזקים בריאותיים, עזבה את עבודתה, את הדירה ואת אילת. התובעת צירפה מכתב של שכנה התומכת בתיאורה את מקצת האירועים, העתקים של תלונות במטרה וגם מכתבים של העירייה המאשרים את קיומם של מפגעי הריח ומציינים שיש לטפל בהם באמצעות שרברב פרטי. התובעת טוענת שהנתבעים התחמקו ממשלוח שרברב לטיפול במפגע, והשרברב ששלחו לבסוף, נשלח אך למראית-עין, שכן הם ידעו בעת המשלוח שהיא כבר עזבה את אילת. התובעת מבקשת שיושבו לה דמי שכירות וארנונה לשארית החודש שבמהלכו עזבה את הדירה. עוד היא מבקשת 5,000 ₪ בגין הטיפולים הרפואיים שנאלצה לעבור, ההתקשרויות הטלפוניות ועוגמת הנפש הקשה מנשוא שסבלה.

הנתבעים סבורים שהתובעת החליטה לעזוב את הדירה מפני שהחליטה לעזוב את אילת. הם סבורים שדבריה הזויים ושקריים ואינם אלא תירוץ לכך שעזבה את הדירה בטרם השלמת תקופת השכירות. הנתבעים סבורים שאפילו יש ממש במקצת טענות התובעת, אין הם נושאים בכל אחריות להתנהגות פלילית של אנשים אחרים. הם הגישו גם תביעה שכנגד ובה טענו שהתובעת חייבת לשלם להם 8,400 ₪ עבור דמי שכירות ו – 1320 ₪ בגין ארנונה לשארית תקופת השכירות המיועדת – וכן 2,000 ₪ נוספים בגין "נזקים והוצאות שנגרמו לי עקב אי מילוי חובותיה". בין השאר טענו שהותירה את הדירה מלוכלכת ובמצב מוזנח – ואילו היא טוענת שהותירה את הדירה במצב טוב משקיבלה אותה. עוד הם טוענים ליתרת חוב בסך 562 ₪ בגין חובות חשמל גז ומים.

במהלך הדיון התברר שלמעשה נמצא דייר חלופי לאחר זמן קצר והדירה עמדה ריקה רק כשלושה שבועות. מכאן, שעיקר הסכומים שבתביעה שכנגד נתבעו בתואנת שווא תוך ניסיון לקבל תשלום כפל - הן מהתובעת (כנתבעת שכנגד) והן מהדייר ששכר את הדירה אחריה.

הנתבעים טוענים שהתובעת החליטה לעזוב את אילת וטענותיה אינן אלא תירוץ להפסקת השכירות. אלא, שמפגע הריח מתועד היטב במסמך רישמי, על הפריצה ועל האיומים הוגשו תלונות במשטרה ועל אווירת הפחד הפסקות החשמל והמים התכופות בשעות הלילה ועל תחושת האיום במקום תיעוד כתוב של שכנה. סביר שבנסיבות כאלה יחליט שוכר סביר שאינו מוכן עוד לגור בדירה. לא ניתן לייחס לנתבעים במישרין את האחריות להטרדות או למפגעים שנוצרו בדירה במהלך תקופת שכירותה (ומכאן גם לא לנזקים הרפואיים שלהם טוענת התובעת). עם זאת ברור שיחסם של הנתבעים – כפי שבא לידי ביטוי בטענותיהם במשפט – "עודד" את התובעת לעזוב את הדירה.

לאור האמור, לא מצאתי בסיס לקבל את רוב התביעה העיקרית ואת רוב התביעה שכנגד בנוגע לפרטיהן שצוינו קודם. מיעוט רכיבי התביעה והתביעה שכנגד שלהן מצאתי בסיס יפורט להלן: בסופו של דבר עזבה התובעת את הדירה ולא קיבלה תמורה לדמי השכירות וארנונה שכבר שילמה המסתכמים ב- 565₪. רכיב זה של התביעה העיקרית הוכח. כנגד זה הודתה התובעת בחוב בשיעור 457 ₪ (בגין מים חשמל וגז) שאותו יש לקזז מהפיצוי המגיע לה. התובעים טוענים שיתרת החוב האמיתית היא 562₪ ומכאן שהסכומים מתקזזים.

לאור זאת התביעה והתביעה שכנגד נדחות ללא צו להוצאות.

על פסק-דין זה ניתן לבקש רשות ערעור בבית-המשפט המחוזי בתוך 15 יום.

ניתן היום, א' אב תשע"ב, 20 יולי 2012, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: