קונטרס בנושא "חלוקת דירת בני זוג והשלכותיה על חיוב הכתובה" - הרב שניאור פרדס ראב"ד נתניה

(ח"א) סימן תתקנז דוקא שהיא בחזקת שיש לה נכסי מלוג, וטוענת כן, אז הדין עמה, אבל אם אינה מוחזקת בכך, עליה להביא ראיה, ואינה נאמנת אפילו בשבועה. דכל מה שיש לאשה בחזקת בעלה הוא, כי סתם אשה נושאת ונותנת תוך הבית, ועוד האריך בזה".

נצטט את דברי הרשב"א שם (ח"א סימן תתקנז) שכתב וז"ל:

"שאלת, ראובן קנה בתים, ועשה השטר בשמו ובשם אשתו, ומת ראובן ובאת האלמנה לגבות כתובתה. ויורשי ראובן טוענין כי הבתים כולם שלהם. כי אף על פי שהבתים הם בשמה, והיא אומרת שמנכסים שנפלו לה מבית אביה קנו אותם, תוספת על מה שכתב לה בכתובתה (הרשב"א להלן נתחבט בכוונת האשה, ולכאורה נתערבו כאן בדברי הרשב"א שתי טענות, אחת כי הנכסים נקנו מכסף שלה, שנפל לה מבית אביה, וטענה שניה כי בעלה קנה את הנכס עבורה במתנה, בנוסף על כתובתה). הודיעני אם טענתה טענה, ואם היא נאמנת דיהיב לה תוספת על מה ששעבד לה בשטר הכתובה, ואפילו קנאן מנכסיו שתטול כתובתה ויהיו הבתים שלה.

תשובה, אילו קנה ראובן מנכסיו, אף על פי שכתב השטר בשם אשתו לא קנתה, כדאיתא בפרק הגוזל קמא (ב"ק קב, ב) בשמעתא הלוקח שדה בשם ריש גלותא. ומשום דמימר אמרינן לפיוסא בעלמא הוא דעבדא, להבריח מבעל חוב.

ויראה מדבריה שהיא מודה בכך, ומתוך טענה שאמרת שהיא תוספת על כתובתה. אבל אם היא טוענת שקנתה, שנפלו לה מבית אביה, רואים אם מוחזקת בכך שיש לה נכסי מלוג או לאו. ואם הוחזקה בכך וטוענת כן, הדין עמה. אבל אם אינה מוחזקת בכך, אינה נאמנת ואפילו בשבועה, לפי שכל מה שיש לה לאשה הוא בחזקת הבעל.

ותדע לך, מדגרסינן פרק חזקת (ב"ב נא, א) אין לאיש חזקה בנכסי אשתו (ולא לאשה בנכסי בעלה). הא ראיה יש (ואם תביא האשה שטר ראיה כי בעלה מכר לה קרקע, תזכה בה), ולימא לגלויי זוזי הוא דבעא (יכול הבעל לטעון כי חתם על שטר זה, רק בכדי שתגלה האשה את הכספים המוסתרים שיש לה, אבל באמת לא מכר לה), כלומר והדין כן שהם שלו, ועליה להביא ראיה, כל שכן כאן שהם שלה (צ"ל: שלו). ועוד דאמרינן וכן האשה שהיתה נושאת ונותנת בתוך הבית, והיו אונות ושטרות יוצאות על שמה, עליה להביא ראיה. וסתם אשה בחיי בעלה נושאת ונותנת בתוך הבית, ועליה להביא ראיה, כל שלא חלקה".

הרי שכתב כאן הרשב"א שני דינים, הדין הראשון הוא שאם הנכס נקנה מכספי הבעל, אין בעובדה שרשם אותו על שמה כדי לתלות שנתן לה אותו במתנה, ולמד כן מדברי הסוגיא בב"ק (קב, ב) שמי שקנה שדה וכתב בשטר הקניה את שמו של הריש גלותא, הנכס קנוי לזה שקנאו, ולא לריש גלותא.

ועוד כתב הרשב"א דין שני, כי גם אם תטען האשה שהנכס נקנה מכספה, אינה נאמנת, אלא אם כן היא מוחזקת שיש לה נכסי מלוג שהם שלה. אבל אם לא ידוע כן, הרי בסתמא כל מה שיש לה הוא בחזקת בעלה, אף על פי שנכתבו על שמה, וכדין אשה הנושאת ונותנת בתוך הבית, המבואר במסכת בבא בתרא (נב, ב), וכפי שהובא לעיל.

ומבואר מדברי הדרכי משה, שנקט כי הרשב"א חולק על דברי הרא"ש והטור, אשר נקטו כי אפילו אם האשה נושאת ונותנת בתוך הבית, מכל מקום אם הבעל כתב שטר על שמה, הרי הוא שלה.

ביאור דעת הרמ"א להלכה - מחלוקת סמ"ע וש"ך

נברר כמי נפסק להלכה, דהנה הרמ"א פסק בחו"מ (סימן סב סעיף א) וז"ל:

"לא היתה נושאת ונותנת תוך הבית, והיו שטרות כתובים על שמה, הם שלה. היו כתובים על שמה ועל שם בעלה, הם שותפות של שניהם (טור אבן העזר סוף סי' פו). וסתם אשה נושאת ונותנת תוך הבית (מרדכי פ' חזקת הבתים והרשב"א שם)".

הרמ"א העתיק כאן את דינו של הטור, רק באשה שאינה נושאת ונותנת בבית, וכבר העיר הסמ"ע שם (ס"ק ה) כי הטור באבן העזר כתב כן להדיא גם באשה הנושאת ונותנת בתוך הבית, וכשיטת אביו הרא"ש, וז"ל הסמ"ע:

"לא היתה נושאת כו', בטור אה"ע סוף סימן פו כתב דאפילו אם נושאת ונותנת בתוך הבית, מכל מקום אם הוא ידוע שהבעל עצמו כתב השטר על שמה, הרי הוא שלה, ואם כתבו הבעל על שם שניהם, הרי הוא של שניהם. (ומיישב הסמ"ע) ומור"ם איירי כאן בכתבה האשה מעצמה על שם עצמה או על שם שניהן, דאז צריכין דוקא שלא תהא נושאת ונותנת בתוך הבית, וק"ל".

לתירוצו של הסמ"ע עולה כי הרמ"א לא חלק על הטור, אלא שהרמ"א מיירי כאשר האשה היא שקנתה את הקרקע, וכתבה את שמה בשטר, ולא הבעל הוא שכתב את שמה של האשה, ובזה הדין הוא כמו שהבאנו מהגמ' בב"ב (נב, ב) כי באשה הנושאת ונותנת בנכסי בעלה, תולים כי למרות שנכתבו השטרות בשמה, אין זה מהוה ראיה כי אכן הם שלה, ויתכן שנכתבו בשמה מכיוון שהיא עוסקת בנכסי בעלה וקונה עבורו מכספו.

לעומת זאת הרא"ש והטור דיברו כאשר הבעל עצמו כתב את שם האשה בשטר, שאז ודאי לא היה עושה כן אם לא שבאמת הנכס הוא של האשה, ולכן אפילו כאשר האשה היא בגדר נושאת ונותנת בתוך הבית, מכל מקום מה שכתב הבעל על שמה, שייך לה.

אולם בניגוד לשיטת הסמ"ע, הש"ך שם (ס"ק ז) הביא את דברי הדרכי משה הנ"ל, אשר מהם עולה להדיא כי הרשב"א חולק על הרא"ש בזה, וסובר כי גם אם הבעל כתב את השטר בשם האשה, אין בכך ראיה שבאמת הוא שלה, וכפי שלמד מדברי הגמ' בב"ק לענין הקונה שדה וכתבה על שמו של ריש גלותא, שתולים שכתב כן מטעמים אחרים - או לבטחון או בכדי להבריח את הנכס מבעלי חובו, ולא משום שהאמת כן.

לדעתו של הש"ך, הרשב"א סובר כי אדרבה הכותב על שם אשתו, עוד גרע משטר הכתוב בשם אדם אחר, כי אם כתב את שם אשתו, אפילו אם לא ידוע מכספי מי קנה את הקרקע, הרי מכיוון שנושאת ונותנת בתוך הבית, ולא ידוע שיש לה כסף, אזי החזקה היא כי כל מה שיש לה הוא של בעלה, אלא אם כן יוכח שיש לה נכסים משל עצמה.

וז"ל הש"ך שם: