קובה ואח' נ' אשד

פסק דין

הצדדים לתביעה והעובדות הצריכות לה

1.התובעים הינם אנשי עסקים המתעסקים, בין היתר, בייבוא הלבשה תחתונה. בנוסף, התובעים הינם יזמי נדל"ן בעלי נכסים. על נכסיהם נמנה קניון "טקסטיל סנטר" בחולון (להלן: "הקניון"). הנתבע הינו עורך דין מוסמך מיום 31/5/01.

2.אין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבע, עוד בטרם למד משפטים והוסמך כעורך דין, הועסק במשך שנים אצל התובע 1 (להלן: "קובה"), וזאת עד שנת 1997. תחילה הועסק הנתבע בחברת ג'ק קובה בע"מ, אולם לאחר הקמת הקניון הועסק הנתבע ישירות על-ידי שני התובעים גם יחד. אין מחלוקת בין הצדדים שבין יתר תפקידיו טיפל הנתבע בעניינים הנוגעים לקניון מול עיריית חולון.

3.ביום 7/9/00 נערך הסכם בין הנתבע לתובעים. בהסכם זה, אשר צורף כנספח א' לכתב התביעה בסדר דין מקוצר, נכתב: "שכר תירחה (כך במקור) ע"ח החזר מיסים וכל החזר שהוא יועמד על 40% מסך הכסף שהתקבל מעיריית חולון" (להלן: "ההסכם"). הסכם זה נחזה להיות חתום על-ידי התובעים מצד אחד ועל-ידי הנתבע מהצד השני.

4.בכתב תביעתם בסד"מ טענו התובעים שמתוקף ההסכמות אשר היו בין הצדדים לפיהן יעניק הנתבע שירותים משפטיים בהליכים שניהלו מול עיריית חולון, ומכוח ההסכם הנ"ל, הגיש הנתבע בשם התובעים הליך משפטי כנגד עיריית חולון בת"א 5737/02 קובה ושטיינברג נ' עיריית חולון בבית משפט השלום בראשון לציון (להלן: "התביעה בערכאה הראשונה"). בסעיף 3 לכתב התביעה בסד"מ טוענים התובעים שעל-פי ההסכם אמור היה הנתבע לקבל שכר טרחה בשיעור 40% מכל סכום שיתקבל בסופו של יום מעיריית חולון.

5.אין מחלוקת שהתובעים זכו בתביעתם בערכאה הראשונה, והעירייה שילמה סך של 378,851 ₪, ראו נספח ב' לכתב התביעה. התובעים טענו בסעיף 4 לכתב תביעתם שתשלום זה נעשה באמצעות הנתבע, ובסעיף 5 לכתב התביעה טענו שהנתבע עשה דין לעצמו וקיזז מהכספים שעברו תחת ידו את שכר הטרחה בשיעור 40%, אך הוסיף לעצמו 15.5% בתואנה כאילו מדובר בכספי מע"מ, למרות שההסכם קבע סכום כולל וסופי, לרבות כל רכיב שהוא. בכתב תביעתם ממשיכים התובעים וטוענים בסעיף 6 שהנתבע לקח לעצמו מקדמה בסך 11,720 ₪ וגבה ביתר סכום של 23,070 ₪.

6.אין מחלוקת שהעירייה הגישה ערעור על פסק הדין של הערכאה הראשונה. אין מחלוקת שלאחר הגשת הערעור נחתם הסכם שכר טרחה ביום 20/9/06, מכוחו שכרו התובעים את שירותיו של הנתבע לייצגם בערעור (להלן: "הסכם שכר הטרחה בערעור", צורף כנספח ג' לכתב התביעה). בהסכם שכר הטרחה בערעור נקבע, בין היתר, ששכר הטרחה יעמוד על סך של 3,500$ בצירוף מע"מ. עוד התייחסו הצדדים בהסכם שכר הטרחה בערעור לשאלת ההוצאות. הערעור נקבע לדיון בבית המשפט המחוזי (מרכז) במסגרת ת"א 400-08-07. ביום 8/10/07 התקיים דיון בערעור, במסגרתו הסמיכו הצדדים את בית המשפט לפסוק לפי סעיף 79 א' לחוק בתי המשפט. באותו מועד ניתן פסק דין המחייב את התובעים להשיב לעיריית חולון 51%, ראו נספח ד' לכתב התביעה (להלן: "פסק הדין בערעור"). לאחר שניתן פסק הדין בערעור, השיבו התובעים לעירייה סך של 213,086 ₪, ראו נספח ו' לכתב התביעה.

7.בעקבות ההשבה החלקית של הכספים לעיריית חולון, הגישו התובעים את התביעה שבפניי כנגד הנתבע. בסעיף 9 לכתב התביעה בסד"מ טוענים התובעים כי מעבר לסכום אותו גבה הנתבע ביתר, כנזכר בסעיף 5 לעיל (23,070 ₪), אזי בהתאם להסכם, עליו להשיב 40% מהסכום שהושב לעירייה, דהיינו, סך של 85,234 ₪. שני הסכומים הללו, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית עד ליום הגשת התביעה, הם אלה הנתבעים במסגרת התביעה שבפניי.

8.עינינו הרואות, בתמצית טוענים התובעים בכתב התביעה בסד"מ שהבסיס לתביעה הינו ההסכם, מכוחו אמור היה הנתבע לקבל שכר טרחה בשיעור 40%, מסך כל הכספים שיתקבלו בסופו של יום מעיריית חולון; על בסיס זה מבקשים התובעים לבצע את ההתחשבנות בין הצדדים, והכל מתוך הכספים שנותרו בידם לאחר הערעור – כלומר, לשיטת התובעים יש לבצע את ההתחשבנות על פי התוצאה הסופית ולא על פי פסק הדין שניתן בערכאה הראשונה. מכאן דרישת ההשבה.

טענות הנתבע במסגרת הבקשה למתן רשות להגן וכן במסגרת הגנתו בתביעה שבפניי

9.תביעה זו נפתחה, כאמור, ככתב תביעה בסדר דין מקוצר, כשהיא מבוססת על מסמך בכתב, הוא ההסכם. הנתבע הגיש בקשת רשות להתגונן נתמכת בתצהיר, ובמסגרתו טען שכתב התביעה לוקה באי דיוקים רבים, ולמעשה שלא היה כל מקום להגיש את התביעה בכלל, ובסדר דין מקוצר בפרט. בין היתר, טען הנתבע שנספח א' כלל לא נחתם על-ידו. הנתבע טען כי מדובר בחתימתו של התובע 2, שטיינברג (להלן: "שטיינברג", ראו סעיף 18 לתצהיר הבר"ל). בכל מקרה, טען הנתבע במסגרת תצהיר הבר"ל שההסכם נערך כשנה בטרם הוסמך כעורך דין, ולפיכך ברור כי לא סיפק שירותים משפטיים מכוח הסכם זה. הנתבע מפרט בסעיף 19 לתצהיר הבר"ל ובסעיף 14 לתצהיר העדות הראשית מטעמו שהסכם זה נחתם לאחר סיום עבודתו בקניון, ובעקבות פניה של קובה אליו בבקשה שיטפל בבדיקת חיובים בחשבונות של הבניין בו מצוי הקניון. הנתבע מפרט בתצהירו את הפעולות שבוצעו על-ידו במסגרת ההסכם, אולם מציין בסעיף 18 לתצהיר העדות הראשית שבסופו של יום פעילותו בעירייה לא צלחה, הוא לא הצליח לשכנע את העירייה שנפלו טעויות בחישוביה, ולא הושבו כספים כלשהם לתובעים. מכאן טוען הנתבע שלא היה כל מקום להגיש את התביעה בסדר דין מקוצר על יסוד ההסכם, שכלל אינו קשור למסכת העובדות שתוארו בהמשך כתב התביעה.

10.ממשיך הנתבע ומציין שכשנה לאחר חתימת ההסכם, ולאחר שהוסמך כעורך דין, פנה אליו קובה ופירט באוזניו כי הגישו לבית המשפט בתל אביב באמצעות עו"ד מיוחס תביעה כנגד העירייה בגין האגרות ששולמו ביתר, לטענתם. קובה ציין בפני הנתבע שהתביעה נדחתה על הסף בטענת ההתיישנות (סעיף 20 לתצהיר הנתבע), וכי עומדת להתקיים פגישה חשובה בעניין זה. הנתבע הוזמן על-ידי קובה לפגישה והוא אכן נטל בה חלק. לאחר אותה פגישה, טוען הנתבע שנערכה פגישה בינו ובין קובה, ולאחריה סוכם לשכור את שירותי הנתבע כעורך דין, בעניינים הקשורים לאגרות היתרי הבניה.

11. לטענת הנתבע, סוכם שהנתבע ייצג את התובעים בהליכים בבית המשפט לצורך השבת האגרות; שכר טרחתו יעמוד על 4,000$ במזומן, ובנוסף יקבל 40% מסך הכספים שיתקבלו בידי התובעים בעקבות ההליך, שאינו כולל ערכאות נוספות; בנוסף, יקבל הנתבע שכר טרחה לכל דיון בסך 250$; הנתבע יהיה רשאי לקזז את שכר טרחתו מהכספים שיתקבלו, ולשכר הטרחה יתווסף מע"מ; ההוצאות, לרבות חוות דעת מומחים, יהיו על חשבון התובעים, ושכר הטרחה ישולם באמצעות עו"ד דב פירר (להלן: "עו"ד פירר"), המנהל את עסקי התובעים בקניון (ראו סעיף 21 לתצהיר הנתבע). הנתבע מוסיף ואומר שביקש להחתים את שטיינברג על הסכמות אלו, אולם זה האחרון הרגיע אותו, ציין בפניו כי הם עובדים יחדיו שנים רבות, ולפיכך "מילה זה מילה" ואין צורך לחתום על ההסכם. הנתבע מפנה להסכמי שכר טרחה אחרים שחתם עם לקוחות באותם זמנים מהם ניתן ללמוד על התנאים כמפורט לעיל, ראו ההסכמים (אשר יכונו להלן: "הסכמי שכר הטרחה האחרים", נספח ב' לתצהיר הנתבע).

12.הנתבע הודף את הטענה כאילו כביכול ערך קיזוז עצמי וטען כי לאחר שיתקבלו הכספים מעיריית חולון שטיינברג הוא זה שערך את ההתחשבנות הסופית בכתב ידו, ראו נספח ג' לתצהיר הנתבע (להלן: "ההתחשבנות"). הנתבע טוען כי התחשבנות זו מלמדת, בין היתר, על כך שאין כל ממש בטענה לפיה שכר הטרחה אמור היה להיות משולם רק בסוף ההליכים כולם, אלא שכר הטרחה מתייחס אך ורק להליך בערכאה הראשונה והראיה ששולמו הסכומים כמוסכם. עוד מוסיף הנתבע וטוען בעניין זה כי אם היה ממש בטענת התובעים לפיה מדובר בתשלום מותנה בתוצאות בכל הערכאות, אזי לא היה כל מקום לחתום הסכם שכר טרחה בערעור, שכן לכאורה שירותי הנתבע אמורים היו להינתן משלב הגשת התביעה ועד לסיום הטיפול בערכאות כולן.

13.הנתבע מציין בסעיף 32 לתצהירו שהטיפול בתביעה בערכאה הראשונה ארך זמן רב, משנת 2002 עד שנת 2006, כולל עדויות רבות וחקירות מומחים. הנתבע מציין כי במהלך המשפט ובהערת בית המשפט נדרש לתת הוא את עדותו במהלך ההליכים. אי לכך, ובהסכמת התובעים, נשכרו שירותיו של עורך דין נוסף, עו"ד איינהורן. הנתבע מציין שבסופו של יום, ובניגוד לטענת התובעים, אזי הסכומים ששולמו על-ידי העירייה הועברו לעו"ד איינהורן ולא אליו, והוא קיבל רק מחצית משכר הטרחה המוסכם. הנתבע טוען שקיבל את שכר טרחתו בהתאם להסכמות שגובשו עובר להגשת התביעה, ולא כפי שטוענים התובעים בהתאם להסכם משנת 2000, שכלל אינו ממין העניין.

14.בכל הנוגע לערעור, טוען הנתבע שלאחר הגשתו על-ידי העירייה, פנה אליו קובה בבקשה לייצג את התובעים בערעור זה. הנתבע מציין שהתנהל משא ומתן בינו לבין התובעים, באמצעות עו"ד פירר מטעמם, כעולה מנספחים י"ד-י"ז לתצהירו. הנתבע מפנה למכתבו מיום 18/8/06 (נספח ט"ו לתצהיר), שם ציין במסגרת המשא ומתן בסעיף 3 למכתב: "אף אם יתקבל הערעור, לא יושב, מכל סיבה, כל סך מהחתום מטה לתובעים".

15.מכתב זה התקבל בידי התובעים ואף זכה להערות בכתב של שטיינברג, ראו נספח ט"ז לתצהיר הנתבע. בסופו של יום ערך עו"ד פירר מטעמם של התובעים הסכם שכר טרחה לייצוג התובעים בערעור, ראו נספח י"ח לתצהיר הנתבע. כפי שכבר ציינתי לעיל, הסכם שכר הטרחה בערעור קבע כי שכר טרחתו של הנתבע יעמוד על 3,500$ בצירוף מע"מ, אולם אין בו כל התייחסות ספציפית לנושא החזר/אי החזר הסכומים ששולמו בערכאה הראשונה.

16.לגבי הערעור עצמו, טען הנתבע שהמליץ לתובעים שלא לקבל את הצעת בית המשפט ולא להגיע לכדי פשרה. לטענת הנתבע, התובעים כלל לא היו נוכחים בבית המשפט המחוזי, אלא בנו של שטיינברג בלבד, ובניגוד להמלצתו של הנתבע, החליטו הם להסמיך את בית המשפט לפסוק לפי סעיף 79 א', ראו גם עמוד 26, שורות 12-15 לפרוטוקול. הנתבע מציין שרק לאחר שהתובעים השיבו על דעתם את הכספים לעירייה וזמן רב לאחר מכן, פנה אליו שטיינברג בלבד (ולא קובה) ובבדיחות הדעת שאל את דעתו להשבת חלק יחסי של שכר הטרחה. הנתבע ייחס לשטיינברג את הדברים הבאים: "אתה כמו סוכן אצלי, אם יש זיכויים בסחורה אני מקזז לו את העמלה המגיעה לו ממכירות וזיכויים שהתקבלו מהחנויות". הנתבע מציין כי ראה בפניה זו כבדיחה לא מוצלחת וסירב להשיב את הסכומים.

17.לאור כל האמור לעיל, טען הנתבע בתצהירו שיש לדחות את התביעה. הנתבע טען, כאמור, כי לידתה בחטא, כיוון שהסתמכה על מסמך שכלל לא נחתם על-ידו ואינו נוגע כלל לתביעה מול עיריית חולון; הנתבע טען כי בכל הנוגע לתביעה זו הושג הסכם שכר טרחה פרטני שהצדדים פעלו על-פיו ואשר נגע אך ורק לערכאה הראשונה; הנתבע דחה את טענות התובעים כאילו כביכול עשה דין לעצמו וקיזז סכומים ביתר, לטענתו כאמור פעל אך ורק על-פי ההסכמות שגובשו בין הצדדים; הנתבע טען שהסכם שכר הטרחה בערעור עומד אף הוא בסתירה לטענות התובעים, שאחרת אם נכונה הטענה לגבי שכר טרחה בשיעור 40% מהתוצאה הסופית, אזי לכאורה לא היה כל מקום לחתום הסכם שכר טרחה נוסף; הנתבע טען כי אם תתקבל תביעת התובעים, אזי התוצאה המתקבלת אינה צודקת, כיוון שמחצית משכר הטרחה עבר לעו"ד איינהורן, בידיעת התובעים.