בפני ערעור על החלטת רשם ההוצאה לפועל בבאר שבע ( כבוד הרשם פרי מנוביץ' ) מיום 21.6.2015 לפיה נתקבלה בחלקה בלבד טענת " פרעתי" שהוגשה ע"י המערערת במסגרת תיק ההוצל"פ
14-08028-12-0( להלן : " תיק ההוצל"פ" ).
רקע עובדתי ודיוני:
- ביום 4.12.1997 הגיעו המשיבה ומר XXX (להלן: "החייב 1") להסכם, אשר ניתן לו תוקף של פסק דין במסגרת תיק תמ"ש 5850/97 (להלן: "ההסכם המוקדם'").
בהסכם המוקדם נקבע, בין היתר, כדלקמן:
"ב. במסגרת חלוקת רכוש בין בני הזוג הבעל יקבל לבעלותו:
(1) את כלל הזכויות במגרש בחדרה הידוע כגוש 10010 חלקה 28/38.
(2) את כלל זכויות האישה בחברות לרבות מניותיה בXXX בע"מ, XXX בע"מ, XXX בע"מ, XXX בע"מ, XXX בע"מ. המניות יועברו בערכן הנקוב.
ג. האישה תקבל לבעלותה את כלל הזכויות בבית ובמגרש ברח' XXXהידוע כגוש XXX חלקה XXX, כשהן נקיות מכל חוב ושיעבוד.
הבעל ידאג להסיר את השיעבוד שרובץ על הבית לטובת XXX בע"מ.
בנוסף תקבל האישה סך של 162,000 דולר עפ"י שער הדולר האמריקאי היציג בעת התשלום בפועל, וזאת ב-8 תשלומים שווים ורצופים שהראשון בהם ב- 20.12.1997 ובכל 20 בחודש.
לתשלום סה"כ יערבו 2 ערבים טובים אשר יחתמו על כתב ערבות תוך 7 ימים מהיום.
התשלום יבוצע לידיו הנאמנות של עו"ד שניידר אשר יעביר הכסף לאישה, מלבד סך של 30,000 דולר, אשר יעביר לידיה במעמד סידור הגט בין הצדדים.
......"
- בעקבות ההסכם חתמו המערערת, שהינה אחות החייב 1, ומר XXX על כתב ערבות והתחייבות, בלתי חוזרת ובלתי מותנית, כדלקמן:
"הננו ערבים בזאת בערבות מוחלטת ובלתי מותנית להתחייבותיו של הבעל, מר XXX ת.ז. XXX ("הבעל") בסך של 162,000$ על פי שער הדולר האמריקאי היציג בעת התשלום, כפי שקיבל על עצמו, עפ"י הוראות ס' ג' להסכם שנחתם בין האשה והבעל ואושר בתמ"ש 5850/97 ע"י ביהמ"ש לענייני משפחה בבאר שבע ביום 4.12.1997 ("ההסכם")".
- ביום 27.3.2000 הגיעו המשיבה (אשר נקראה בהסכם "צד א'" ), המערערת, החייב 1 ומר XXX (אשר נקראו בהסכם "צדדי ב'") להסכם נוסף, אשר ניתן לו תוקף של פסק דין במסגרת תיק תמ"ש 5851/97 (להלן: "ההסכם המאוחר"), וזאת בעקבות תובענה שהוגשה ע"י המשיבה.
בהסכם המאוחר נקבע, בין היתר, כדלקמן:
"2. ההסכם הקודם ופסק הדין שניתן בעקבותיו, לרבות הערבויות שנחתמו על ידי מר XXX ומרת XXX יישארו בתוקפם עד לביצוע מלא וסופי של התחייבויות הצדדים על פי הסכם זה.
- למקרה שלא יקוימו ההתחייבויות על פי הסכם זה, כולן או חלקן, יהיה על הצדדים למלא אחר ההסכם הקודם על פי התחייבויותיהם ולגביו לצד ב' או מי מהם לא תהיה כל טענה ו/או טענת הגנה ו/או תביעה כנגד קיום התחייבויותיו על פי ההסכם הקודם.
- במקרה כמפורט בסעיף 3 דלעיל תהיה רשאית צד א' לנקוט בהליכי הוצל"פ נגד כל אחד מיחידי צד ב' מבלי כל צורך לחזור ולעתור מחדש בפני בית משפט לענייני משפחה בבאר שבע וזאת בכל הנוגע ליתרת הסכום שבין הסכום הקבוע בסעיף ג' סיפא בהסכם הקודם לבין הסכומים שנגבו בפועל."
כמו כן, נקבע בהסכם המאוחר- בסעיף 10 כי כל יחידי צדדי ב' (קרי, המערערת, החייב 1 ומר XXX) מתחייבים לשלם לידי המשיבה סך כולל של 58,000 $.
כן נקבע בסעיף 14 להסכם המאוחר כי:
" הצדדים מאמצים מחדש את הוראות סעיפים ב', ד', ה', ו', ז', ט', י' של ההסכם הקודם אשר יישארו בתוקפם ...."
בסעיף 15 להסכם המאוחר התחייב מר XXX לעשות את כל הדרוש והנחוץ לצורך העברת מניות המשיבה בחברות השונות, וזאת עד ליום 15.5.2000.
בסעיף 18 להסכם המאוחר נקבע כדלקמן:
" עם קיום הוראות הסכם זה כמפורט בסעיפים 5, 7, 10 לעיל כלשונם ובמועדו, יבוטל ההסכם הקודם בכל הנוגע לאמור בסעיפים ג', ח' שבו, לרבות כתב הערבות עליו חתמו ה"ה ב.א וב. ביום 10.12.1997".
(הערה: המשפט המודגש- נוסף בהסכם בכתב יד)
- המשיבה הגישה בקשה לביצוע פסק דין בלשכת ההוצאה לפועל ע"ס של 162,000$ כנגד המערערת וכנגד החייב 1 ומר XXX.
המערערת הגישה ללשכת ההוצאה לפועל בקשה ב"טענת פרעתי" במסגרתה טענה, בין היתר, כי המשיבה קיבלה לידיה את מלוא הכספים מהחייב 1 בהתאם להוראות פסק הדין והסכם הפשרה. וכן טענת לעניין השיהוי הרב שחלף מאז מתן פסק הדין ועד למועד פתיחת תיק ההוצאה לפועל.
- ביום 21.6.2015 ניתנה החלטתו של כב' הרשם מר פרי מנוביץ ביחס לבקשה ב"טענת פרעתי" (להלן: "ההחלטה").
בהחלטתו, המנומקת והמפורטת, קבע כב' הרשם כי החייב 1 לא עמד בהתחייבותו להעברת המניות בחברות, XXX בע"מ ובחברת XXX בע"מ, על שמו, כמתחייב מהוראות סעיף 15 להסכם המאוחר, וכי הדבר מקים למשיבה הזכות לנקוט בהליכי הוצל"פ כנגד החייבים, ביחד ולחוד, בכל הנוגע ליתרת הסכום שבין הסך של 162,000$ לבין הסכומים שנגבו בפועל לאורך התקופה, וזאת מבלי כל צורך לחזור ולעתור מחדש בפני בית המשפט לענייני משפחה, בהתאם לקבוע בסעיפים 3-4 להסכם המאוחר.
כן נקבע בהחלטה כי שולם למשיבה, לאורך כל התקופה הרלוונטית, סך של 89,600$, ועל כן, הורה כב' הרשם על הפחתת סכום קרן החוב בתיק ולהעמידה ע"ס של 275,989 ₪.
בהחלטתו הורה כב' הרשם שלא להוסיף לחוב הפרשי ריבית, וזאת נוכח השיהוי בהתנהלות הזוכה.
- ביום 3.11.2015 התקיים דיון בפני בערעור וניתנו הוראות להגשת סיכומים.
טענות הצדדים:
- לטענת המערערת, בסעיף 18 להסכם המאוחר ישנו פטור גורף לערבים מערבותם ואין עוד מקום לחיוב כלשהו שיופנה כלפי הערבים או לחייבם בתשלום הסכום הנקוב בסעיף ג' להסכם המוקדם.
כן טוענת המערערת כי הואיל ונקבע עובדתית בהחלטתו של הרשם כי קוימו הוראות סעיפים 5, 7, ו-10 להסכם המאוחר, הרי חייבים להסיק מכך כי התקיימו הוראות הפטור שבסעיף 18 להסכם המאוחר ועל כן אין מקום להחלת הוראות סעיף ג' להסכם המוקדם.
מדגישה וטוענת המערערת כי הוספת הסיפא של סעיף 18 להסכם המאוחר בכתב יד מצביעה על החשיבות שנתנו הצדדים להוראות סעיף הפטור.
עוד טוענת המערערת כי המשיבה יכלה לבדה לפעול עפ"י סעיף 13 להוראות ההסכם ולהעביר המניות בחברות על שמה ועל כן, אי העברת המניות ברישומי רשם החברות במשך כל השנים הינו מחדל של המשיבה, לפחות באותה מידה שהדבר מהווה מחדל של החייב 1.
מוסיפה וטוענת המערערת כי השיהוי בהתנהלותה של המשיבה, אשר "ישנה" על זכויותיה משך למעלה מ-12 שנים יש בו משום ויתור וזניחת זכות התביעה.
כאשר, לטענת המערערת, מהלך כל אותן שנים לא פנתה המשיבה למערערת, לערבים או לחייב 1 בבקשה כלשהי להסדרת נושא העברת המניות. וע"כ, לטענתה, לא ידעו הערבים כי הפעולה לא נעשתה ונמנע מהם לפנות לחייב 1 על מנת לחייבו לפעול בעניין זה.
- המשיבה טוענת, מנגד, כי החייב 1 לא עמד בהתחייבויותיו עפ"י ההסכם המאוחר בעניין העברת המניות ותשלום חובן של החברות ועל כן המשמעות הינה כי חובו של החייב 1 נותר כפי שהיה עפ"י ההסכם הראשון ועל הערבים לפרוע אותו.
כאשר, לשיטתה, עפ"י הוראות ההסכם המאוחר נושאים הערבים כחייבים עיקריים באחריות למילוי כל סעיפי ההסכם. וכך נושאת המערערת באחריות לעובדה כי החייב 1, תוך הפרת ההסכם, לא העביר על שמו את המניות בחברות המשותפות.
עפ"י ההסכם המאוחר, לטענת המשיבה, הסכימה המשיבה להפחתת סכום החוב בתמורה לקיומם של תנאים מסוימים ומשתנאים אלו לא קוימו שבה הערבות המקורית על כנה.
מוסיפה וטוענת המשיבה כי סעיפים 3 ו-4 להסכם המאוחר הינם תנאי היסוד להסכם, שניתן להגדירם כתנאי מתלה, כך שללא קיומם לא תתקיים כלל ההפחתה של החוב, אלא שהמערערת תמשיך ותחוב בחוב המקורי, לו הסכימה בהסכם המוקדם.
בהעדר קיום התנאי המתלה, לטענת המשיבה, ממילא לא נכנסו לתוקף הוראות סעיף 18 להסכם ועל כן, אין להסתמך על ההסדר שבסעיף זה.
עוד טוענת המשיבה כי החייב 1 לא קיים את הוראות סעיף 10 להסכם המאוחר, שכן על מנת שהוראות סעיף 10 להסכם ייכנסו לתוקפן, כמו יתר התנאים המקלים נשוא ההסכם המאוחר, נדרש כי החייב 1 יקיים את התחייבויותיו ומשהדבר לא התבצע, הרי שהוראות ההסכם המוקדם נשארו בתוקפן וממילא החייב 1 לא עמד בתשלום הקבוע בסעיף 10 להסכם, כיוון שהסכום לתשלום נותר ע"ס של 162,000$.
דיון והכרעה
- לאחר שעיינתי בהחלטתו של כב' הרשם ובטענות הצדדים, מצאתי כי יש, במקרה דנן, להכריע שתי סוגיות:
האחת, שאלת פרשנותו של ההסכם המאוחר, וביחוד ביחס לסעיפים 3-4 למול סעיף 18.
האחרת, שאלת השיהוי בפתיחת תיק ההוצאה לפועל ע"י המשיבה.
פרשנות ההסכם
- לא מצאתי כי נפלה טעות באופן פרשנותו של ההסכם ע"י כב' הרשם בהחלטתו.
המערערת לא היתה צד להסכם המוקדם, אלא ערבה בלבד, בהתאם לסעיף ג לאותו הסכם ולכתב הערבות שנחתם בעקבותיו.
עפ"י כתב הערבות ערבה המערערת, יחד עם מר XXX, על ערבות מוחלטת ובלתי מותנית להתחייבותו של החייב 1 לתשלום הסך של 162,000 $.
באשר להסכם המאוחר, המערערת הינה צד ישיר להסכם, ועל כן, מחויבת להבטחת קיומם כל תנאיו והוראותיו, כאשר הדבר בא לידי ביטוי באמור בסעיף 3 להסכם ולפיו:
"למקרה שלא יקוימו ההתחייבויות על פי הסכם זה, כולן או חלקן, יהיה על הצדדים למלא אחר ההסכם הקודם על פי התחייבויותיהם ולגביו לצד ב' או מי מהם לא תהיה כל טענה ו/או טענת הגנה ו/או תביעה כנגד קיום התחייבויותיו על פי ההסכם הקודם.".
- כמו כן, נקבעה, בסעיף 4 להסכם, סנקציה בגין אי מילוי אחר הוראות ההסכם, כולן או חלקן, ולפיה תהא רשאית המשיבה לנקוט בהלכי הוצאה לפועל כנגד צדדי ב', ובינהם המערערת, וזאת מבלי לעתור לבית המשפט, בכל הנוגע ליתרת הסכום שבין הסכום הקבוע בסעיף ג' להסכם הקודם לבין הסכומים שנגבו בפועל.
- ההסכם המאוחר מאמץ, בסעיף 14 שבו, חלק מהוראות ההסכם הקודם (כפי שפורט לעיל) ובכלל את הוראות ההסכם המוקדם העוסקות בהעברת המניות בחברות (סעיפים ב, ה, ו להסכם המוקדם)
עולה, אם כן, כי אף אם שולם הסכום הקבוע 10 להסכם המאוחר, עדיין תלויה ועומדת הסנקציה הקבועה בסעיף 4 להסכם המאוחר, וזאת עד למילוי אחר מלוא הוראות הסכם זה, לרבות ביחס להוראות הנוגעות להעברת המניות בחברות.
- סעיף 18 להסכם המאוחר אמנם קובע כי עם קיום הוראות סעיפים 5,7 ו-10 להסכם המאוחר (הסעיפים הנוגעים לסילוק המשכנתא, העברת הזכויות בבית והתשלום הכספי) יבוטלו סעיפים ג' ו-ח' להסכם המוקדם (סעיפים העוסקים בהעברת הזכויות בבית, התשלום הכספי והזכויות ברכב) וכן יבוטל כתב הערבות. אך, יחד עם זאת, סעיף 18 אינו מבטל את הסנקציה הקבועה בסעיף 4 להסכם המאוחר, המוטלת בגין אי מילוי הוראות ההסכם, כולן או חלקן, ואינו פוטר את יחידי צדדי ב' מקיום החובה עפ"י ההסכם בנוגע להעברת המניות.
- אין חולק כי לא בוצעו הוראות ההסכם המאוחר הנוגעות להעברת המניות.
בנסיבות אלו, קמה למשיבה הזכות להפעלת הסנקציה, הקבועה בסעיף 4 להסכם המאוחר, כלפי צדדי ב', וביניהם המשיבה, וזאת באמצעות נקיטת הליכי הוצל"פ בנוגע ליתרת הסכום שבין הסכום הקבוע בסעיף ג' להסכם המוקדם ובין הסכומים שנגבו בפועל.
שיהוי בפתיחת תיק ההוצאה לפועל
- תיק ההוצאה לפועל לצורך ביצוע פסק הדין נפתח ביום 31.7.2012, בעוד, ההסכם המאוחר אושר וניתן לו תוקף של פסק דין ביום 27.3.2000.
עפ"י סעיף 15 להסכם המאוחר היה על החייב 1 לפעול להעברת המניות לא יאוחר מיום
15.5.00.
עולה, אם כן, כי הזוכה השתהתה בניהול הליכי הוצל"פ לצורך ביצוע ההסכם, ביחס להעברת המניות בחברות ע"ש החייב 1, משך למעלה מ-12 שנה.
- בהחלטתו ציין כב' הרשם, בסעיף 23 להחלטה, כי המשיבה "ישנה על זכויותיה" ולכן קבע (בסעיף 23 (ה)) כי:
"בנסיבות אלה, לא יכול להיות ספק כי השיהוי בהתנהלות הזוכה, בעצם פתיחת תיק ההוצל"פ בחלוף למעלה מעשר וחצי שנים, לא רק שהרע את מצבה של החייבת אשר עקב השיהוי תפח חובה למימדי ענק, אלא אף יותר מכך- סבורני כי יש בשיהוי ארוך ומתמשך כאמור (למעלה מעשר וחצי שנים) כדי לבטא ויתור של ממש על החוב מצד הזוכה"
יודגש כי המשיבה לא הגישה ערעור נגד קביעתו זו של רשם ההוצאה לפועל לענין השיהוי.
- מעיון בהחלטתו של כב' הרשם לא ברור מדוע, נוכח קביעתו בעניין השיהוי בנוגע לגביית החוב הכספי, אשר יש בו, לדבריו, משום ויתור על החוב מצד המשיבה, אין קביעה דומה ביחס לאי העברת המניות בחברות וביחס לסנקציה הנובעת ממנה.
- אמנם, עפ"י סעיף 21 לחוק ההתיישנות, בידי זוכה תקופה של 25 שנים לצורך ביצוע פסק דין, אך כאשר זוכה אינו מממש את זכויותיו עפ"י פסק הדין משך תקופת זמן ממושכת ו"יישן על זכותו", מתעוררת השאלה באם נוכח התנהלות הזוכה והשיהוי הרב יש לראות בזוכה כמוותר על חובו.
נטל הראייה בבקשה בטענת "פרעתי" מוטל על החייב, אך במקרה של שיהוי חל היפוך נטל הראייה ועל הזוכה הנטל לסתור טענותיו של החייב ולהראות כי לא ויתר על חובו תוך מתן הסבר משכנע להשהייה בנקיטת הליכי הוצל"פ משך זמן רב (ר': המ 22/72 עמוס נדב נ' לילי נדב, פ''ד כו(1) 603, ע"א (ת"א) 1282/09 חפץ נ' דנובה (מיום 21.4.2010)).
- כב' השופטת שטופמן בע"א (ת"א) 1191/05 (אגוזי נועם נ' בנק דיסקונט סניף ראשי ת"א מיום 13.3.2007) נתנה דעתה לשאלת תום ליבו של זוכה בניהול הליכי הוצל"פ ולשיהוי בנקיטת הליכים לגביית החוב. לדבריה:
"עקרון יסוד בשיטתנו המשפטית, מחייב כי צד המחזיק בזכות כלפי רעהו, יפעל למימוש זכותו זו בתום לב, בגדרי עקרון תום הלב, ההולך וכובש מקום כעקרון-על בשיטתנו המשפטית.
חובת תום הלב, איננה מצטמצמת, אך ורק, לשאלת נסיבות פתיחתו של הליך ההוצל"פ או לפרעונו של החוב. חובת תום הלב, חולשת גם על אופן ניהולם של ההליכים בפני ראש ההוצל"פ. עקרון תום הלב בניהול הליכי הוצאה לפועל, מחייב את הזוכה בתיק ההוצאה לפועל, לפעול, באופן סביר, לקבלת סעד המימוש בהליכי ההוצאה לפועל, ואין הוא יכול "לישון על זכותו" זו, עד קץ כל הימים.
אכן, חוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958, מורה כי על הליכי הוצאה לפועל לא תחול התיישנות. ברם, אין בכך כדי לפטור את הזוכה מחובתו לחתור לסיומו של הסכסוך בין הצדדים, ולפרעון החוב בתיק ההוצל"פ.
תיק ההוצאה לפועל אינו יכול לשמש "תוכנית חסכון" לזוכה, אשר תמתין לזוכה, פרק זמן ממושך, ללא נקיטת הליכים, תוך צבירת הפרשי הצמדה וריבית.
ויודגש, אין המדובר בהטלת חובה על הזוכה "לרדוף" אחר החייב לשם מימושו של פסק הדין, ואין הוא חייב לנקוט בהליכים ארוכים וסבוכים על מנת לאתר את החייב ונכסיו.
אולם, חלה על הזוכה חובה לנקוט, בדרך סבירה, בפעולות במסגרת תיק ההוצאה לפועל, לשם מימושו של פסק הדין. כך תוגשם תכליתו של עקרון תום הלב בניהול הליכים משפטיים, תוך יעול הדיון ומניעת שימוש לרעה בו.
סבורה אני כי לאורה של חובת תום הלב בניהול הליכים משפטיים ומעמדו של עקרון זה, ימנע בית המשפט, דרך כלל, מליתן סעד לזוכה, אשר "ישן על זכותו", ולא נקט בהליכים למימוש פסק הדין, במסגרת הליכי ההוצל"פ."
- יחד עם זאת, בפסיקה נקבעו שני תנאים עיקריים הנבחנים בעת שמועלית שאלת השיהוי בנקיטת הליכי הוצל"פ:
האחד, האם השיהוי מבטא ויתור על הזכות מצד הזוכה.
והשני, האם הורע מצבו של החייב עקב השיהוי.
תנאי חלופי נוסף שהוזכר פסיקה הינו האם נגרם השיהוי עקב חוסר תום-לבו של הזוכה.
גם בהתקיימם של תנאים אלו, על בית המשפט לשקול, על דרך של איזון, את האינטרסים ההדדיים של בעלי-הדין ואת מאזן הנזקים ביניהם וכן את מהות התביעה והסעד המבוקש במסגרתה.
(ר': דבריה של כב' השופטת ארבל בע"א 2576/03 אהובה וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים (ניתן ביום 21.2.2007) וכן ע"א(חיפה) פרידלנדר נ' כאן גולן (מיום 12.4.2007) אשר אושר ע"י בימ"ש העליון ברע"א 4398/07 (מיום 27.2.2008))".
- במקרה דנן, כפי שיפורט להלן, מצאתי כי השיהוי בנקיטת הליכי הוצאה לפועל, בכל הנוגע להעברת המניות בחברות וביחס לסנקציה הנובעת מאי מילוי הוראה זו בהסכם, מבטא ויתורה של המשיבה על הזכות.
- החובה להעברת המניות, עפ"י ההסכם המאוחר, הוטלה על החייב 1.
המשיבה לא הראתה כי פנתה למערערת, במהלך השנים, לצורך יידועה בדבר אי ביצוע העברת המניות ע"י החייב 1.
בחקירתה הנגדית בפני רשם ההוצאה לפועל טענה המשיבה כי פנתה למערערת בעניין החוב הכספי באמצעות הטלפון (ר': בעמ' 6 לפרוטוקול הדיון מיום 4.12.2014 בפני כב' רשם ההוצאה לפועל).
המשיבה לא הציגה אסמכתא או ראייה כי פנתה אל המערערת, בכתב או בע"פ, והתריעה בפניה כי החייב 1 לא ביצע חובתו עפ"י ההסכם בכל הנוגע להעברת המניות.
זאת ועוד, ביום 31.7.2001 חתמו המערערת והמשיבה על הסכם, במסגרת תיק תמ"ש 5851/97 (בש"א 4360/99) לביטול צו המניעה שהוטל על דירתה של המערערת לצורך הבטחת ביצוע ההסכם המאוחר.
עפ"י ההסכם, הסכימה המשיבה לביטול הצו בכפוף לקבלת בטוחות לתשלום החוב בסך של
47,000 ₪.
בהסכם האמור לא היתה התייחסות לעניין העברת המניות או באשר לסנקציה הנובעת מאי העברתם.
מתן ההסכמה של המשיבה לביטול צו המניעה על דירתה של המערערת, וכאשר אינה מעדכנת את המערערת בדבר אי העברת המניות, יכלה להתפרש אצל המערערת משום ויתור על הוראה זו בהסכם או על הסנקציה הכספית הנובעת ממנה.
המשיבה אף לא הראתה כי פנתה למערערת בעניין זה אף לאחר ההליכים שהתנהלו בעניין החברות בבית המשפט המחוזי (פסק הדין מיום 18.9.2006 בבש"א 5603/04) ובבית משפט העליון (פסק הדין 29.4.2010 ברע"א 5808/07) כאשר בעקבותיהם חויבו החייב 1 והמשיבה בתשלום למפרק החברה בגין אחריות אישית לחובות החברה.
ניתן היה לצפות כי, ככל שאי העברת המניות גרמה נזק למשיבה בעקבות פסקי הדין שניתנו, תפנה המשיבה אל המערערת בעניין העברת המניות, דבר שלא נעשה.
- הסבריה של המשיבה בפני רשם ההוצאה לפועל בדבר השיהוי בנקיטת הליכי הוצאה לפועל נגעו למצבה הבריאותי, החשש לפגוע ביחסים שבין בנה ובין החייב 1 ובקשתו של בן זוגה הנוכחי (ר': סעיפים 43- 46 לסיכומי המשיבה בפני רשם ההוצאה לפועל).
סבורני כי צדק רשם ההוצאה לפועל בקביעתו (בסעיף 23ג להחלטתו) כי טענות אלו של המשיבה אינן מהוות הצדקה לשיהוי כה ממושך בנקיטת הליכי הוצאה לפועל כנגד המערערת.
- זאת ועוד, בסעיף 13 להסכם המאוחר ניתנה למשיבה האפשרות לבצע פעולות עפ"י ההסכם באמצעות הצגתו.
על כן, יכלה המערערת לסבור, נוכח הקבוע בסעיף 13, כי, ככל שהחייב 1 לא פעל להעברת המניות, עשתה כן המשיבה בעצמה, באמצעות הצגת ההסכם.
יוער כי לא הוצגה כל תשתית עובדתית לפיה ניסתה המשיבה להעביר המניות בעצמה וכי הדבר לא צלח.
- בנסיבות אלו, מצאתי כי התקיים התנאי הראשון ולפיו השיהוי בנקיטת הליכי הוצל"פ מטעם המשיבה מבטא ויתור על הזכות מצידה.
- מצאתי כי אף התקיים, במקרה דנן, התנאי השני, ולפיו השיהוי הרע את מצבה של המערערת.
ככל שהמשיבה היתה מעדכנת את המערערת סמוך להפרת ההסכם ע"י החייב 1 בגין אי העברת המניות יכלה המערערת להקטין הנזק ואף לוודא כי החייב 1 ימלא אחר חובתו, אך נוכח המצג שיצרה המשיבה, כאמור, בדבר ויתור על זכותה, נמנע מהמערערת לפעול בעניין זה ולדאוג להעברת המניות ע"י החייב 1 או לפנות לבית משפט בתביעה מתאימה כנגד החייב 1 על מנת לאכוף ביצוע ההסכם על ידו או בתביעה נזיקית לפיצוי הנזק הכספי שנגרם לה עקב מחדליו של הנתבע 1.
ברור כי כעת קיים קושי למערערת לנקוט הליכים בבית משפט כנגד החייב 1, הן בשל עזיבתו של החייב 1 את הארץ והן בשל בחלוף 12 שנה ממועד עריכת ההסכם.
אמנם, כב' רשם ההוצאה לפועל בהחלטתו מצא שלא להוסיף לסכום החוב הפרשי ריבית, אך סבורני כי עדיין יש מקום לקבוע כי פתיחת תיק הוצאה לפועל כנגד המערערת, לאחר תקופה כה ממושכת מיום חתימת ההסכם, למעלה מ-12 שנים, יש בה כדי לגרום נזק למערערת, אשר יכול היתה לסבור כי החיובים עפ"י ההסכם קוימו או כי המשיבה מחלה על פירעונם, מהטעמים שפורטו לעיל.
- נוכח קביעתי כי נתקיימו שני התנאים הנדרשים לקיומו של שיהוי, לא מצאתי מקום להדרש לתנאי החלופי בדבר שאלת תום הלב של המשיבה, הגם שנוכח האמור בסעיף 21 דלעיל יכול שיש בכך משום חוסר תום לב מצד הזוכה.
- באיזון בין האינטרסים ההדדיים של הצדדים ותוך שקילת מאזן הנזקים בניהם מצאתי כי הנזק שייגרם למערערת באם יימשכו הליכי ההוצל"פ כנגדה, חרף שיהוי, הינו גדול מהנזק שייגרם למשיבה, וזאת בשים לב כי באפשרותה של המשיבה לפנות לחייבים נוספים לצורך גביית החוב, לרבות החייב 1.
סבורני כי באיזון האינטרסים הנ"ל יש לתת משקל גם לאורכו של השיהוי, ובאופן שככל שהשיהוי גדול ומשמעותי יותר יטה הכף להעדפת האינטרסים של החייב ע"פ האינטרסים של הזוכה. יודגש כי במקרה דנן מדובר בשיהוי משמעותי ביותר שכן תיק ההוצל"פ נפתח רק בחלוף כ 12 שנים.
כמו כן, לא ניתן להתעלם מהתנהלות המשיבה וממחדליה בעניין אכיפת ההסכם והעברת המניות משך שנים רבות, ביחוד נוכח הקבוע בסעיף 13 להסכם, המאפשר למשיבה לפעול בעצמה לצורך העברת המניות.
- לאור האמור, אני קובע כי מחמת השיהוי הרב שנקטה המשיבה לצורך ביצוע פסק הדין כנגד המערערת יש לקבל טענת "פרעתי" שהוגשה ע"י המערערת ולדחות הבקשה לביצוע פסק דין שהוגשה ללשכת ההוצאה לפועל.
לסיכום
לאור האמור, הערעור מתקבל, באופן בו הבקשה בטענת "פרעתי", אשר הוגשה ע"י המערערת במסגרת תיק תיק ההוצל"פ שמספרו 14-08028-12-0, מתקבלת במלואה.
המשיבה תישא בהוצאות המערערת בסך של 3,000 ₪.
הנני מתיר את פרסום פסה"ד ללא שמות הצדדים וללא פרטים מזהים.
המזכירות תשגר פסה"ד לצדדים ותסגור את התיק.
ניתן היום, י"ט אדר ב' תשע"ו, 29 מרץ 2016, בהעדר הצדדים.