ק.ג. נ' מדינת ישראל משרד הבריאות ואח'

השופטת י. שבח, סג"נ

ערעורים הדדיים על פסק דינו של בית המשפט השלום בתל אביב מיום 27.08.16 בת"א 40452-11-10 (כבוד השופט ד"ר מנחם קליין) לפיו התקבלה תביעתו של המערער בע"א 26025-10-16 באופן שהמערערת בע"א 32025-10-16 חויבה לפצותו בסך של 490,000 ₪ בתוספת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.

לאור הגשת הערעורים יכונה המערער בע"א 26025-10-16–המערער, ואילו המדינה המערערת בע"א 32025-10-16 תכונה- המשיבה.

רקע עובדתי

1.המערער יליד שנת 1936 עלה ארצה בשנת 2003 מאוקראינה, וסמוך מאד למועד עלייתו פנה לקופת חולים על מנת לקבל טיפול רפואי ברגליו, משסבל מבעיות שונות, בעיקר בפרקי הירכיים. לאחר סדרת בדיקות וצילומים הומלץ למערער לעבור ניתוח החלפת מפרק ירך שמאל. ניתוח זה אמנם בוצע ביום 01.01.2004 בבית חולים ברזילי שבאחריות המשיבה, במהלכו הוחלף מפרק ירך שמאל במשתל מלאכותי. הניתוח בוצע בגישה קדמית תוך שימוש בתותבת המולבשת כמעין כיפה על צוואר עצם הירך. ימים ספורים לאחר הניתוח החל המערער לסבול מעליית חום, וביום 08.01.2004 אובחנה אצלו צניחת רגל שמאל, ובהמשך אובחנה גם פקקת בווריד הפמוראלי של רגל שמאל. ביום 10.05.2007 עבר המערער ניתוח רביזיה בבית חולים "הדסה" שהסתיים בהצלחה, במהלכו הוצא המשתל הראשון ותחתיו הושם משתל אחר.

רקע דיוני

2.זו הפעם השנייה שהסכסוך בין בעלי הדין מגיע לפתחה של ערכאת הערעור. בשנת 2010 הגיש המערער נגד המשיבה תביעה נזיקית בה עתר לחייבה לפצותו בגין הנזקים שנגרמו לו בעקבות טיפול רפואי רשלני. המערער תמך תביעתו בחוות דעת רפואית מטעם פרופסור מנדס מיום 08.11.2010 ואילו המשיבה נסמכה על חוות דעתו של ד"ר שטיינברג מיום 30.11.2011. בפסק הדין הראשון שניתן ביום 13.06.2015 (להלן- פסק הדין הראשון) דחה בית משפט קמא את תביעת המערער תוך חיובו בהוצאות, בקבלו את קו ההגנה של המשיבה לפיו לא נפל כל דופי במהלך הניתוח והטיפול הרפואי שניתן למערער לאחריו.

המערער לא השלים עם דחיית תביעתו, והגיש ערעור על פסק הדין הראשון, שהתברר לפני מותב הערעורים הנוכחי, בהרכב מעט שונה. בפסק הדין שניתן ביום 04.07.2016 נתקבל הערעור, פסק הדין הראשון בוטל, והתיק הושב לבית משפט קמא על מנת שיתן דעתו למכלול טענותיהם של בעלי הדין, ויוציא מלפניו פסק דין חדש.

פסק הדין השני

3.בפסק דינו השני מיום 27.08.2016 נהפכה הקערה על פיה. זו הפעם קבע בית משפט קמא כי הוא מעדיף את חוות דעתו של פרופ' מנדס על פני זו של ד"ר שטיינברג, מכיוון ש"מומחה ההגנה לא הצליח לשכנע על קיום אפשרות אחרת לגרימת הפגיעה בעצב הסיאטי מלבד הניתוח, ובנוסף נגרם גם נזק ראייתי, אשר מביא הלכה למעשה לכך שלא ניתן להכריע באשר להתרשלות או היעדרה...".

כן קבע כי "סבורני כי מאחר והפעם שוכנעתי כי אכן לא נרשם 'נראה הולך' ולאור העובדה שד"ר שטיינברג לא התייחס לטענות מומחה התביעה לשבר הירך שנגרם כתוצאה מהשמת המשתל בצורה שגויה ומהלחץ ההדרגתי שנגרם, יש לקבל לעניין זה את חוות דעתו של פרופ' מנדס. בנוסף יש לראות את הימנעות הנתבעת מבדיקת הדופלקס החוזרת כפגיעה בסיכויי התובע להינצל מקרישת הדם, ולראות בהימנעות בדיקת רגלו של התובע לאחר הניתוח כחריגה מפרקטיקה מקובלת", הגם שלטעמו לא הוכח הקשר בין קרישת הדם לבין אי מתן תרופת ה"קלקסן".

מכאן נפנה בית משפט קמא ובחן את שאלת גובה הנזק, ופסק למערער את הסכומים הבאים: עזרת הזולת- 165,000 ₪; הוצאות רפואיות והוצאות ניידות- 25,000 ₪; כאב וסבל- 200,000 ₪; ופגיעה באוטונומיה- 100,000 ₪, ובסך הכול 490,000 ₪.

4.שני הצדדים לא השלימו עם פסק דינו השני של בית משפט קמא והגישו את הערעורים שלפנינו.

טענות המערער

5.המערער, שתביעתו התקבלה, קובל על מיעוט הפיצוי. במיוחד יוצא המערער נגד הפיצוי שנפסק לו בראש נזק עזרת הזולת -סך של 600,000 ₪ - לעבר ולעתיד גם יחד, ממנו אף נוכה ערכה של גמלת הסיעוד אותה הוא מקבל בעין מהמוסד לביטוח לאומי, עת לטעמו הפיצוי ההולם ראש נזק זה והמשקף עלות העסקת עובד זר מתבטא בסך של 1,473,000 ₪. כן קובל המערער על הפיצוי בראש נזק ניידות, בגינו נפסק לו סך של 25,000 ₪ בלבד, ועל הסכום הנמוך לטעמו שנפסק לו בגין כאב וסבל.

המערער דוחה את טענות המשיבה בשאלת האשם וסומך ידיו על מסקנותיו של בית משפט קמא.

טענות המשיבה

6.בערעור שהגישה, כמו גם בעיקרי הטיעון מטעמה, פרשה המשיבה יריעת טיעון רחבה וחזרה על כל הטענות שנטענו על ידה בבית משפט קמא, משל היה זה מתפקידה של ערכאת הערעור לשמוע את התיק מחדש. המשיבה טוענת כי מהלך הניתוח היה תקין; כי הבדיקות שבוצעו למערער לאחר הניתוח הצביעו על הצלחתו; כי בניגוד לקביעת בית המשפט בוצעו לאחר הניתוח כל הבדיקות הנדרשות; כי בית משפט קמא שגה בפרשנות הרישומים הרפואיים; כי בית משפט קמא התעלם מרישומים רפואיים; כי חוות דעתו של פרופ' מנדס נסתרה ולא הייתה מהימנה; כי לא הוכח כל חסר ברישומים הרפואיים; כי בית משפט קמא התיר הרחבת חזית; כי הפגיעה העצבית כלל לא נגרמה במהלך הניתוח; כי גם אם נפל כשל בניתוח הרי זה "תוקן" בניתוח המוצלח בבית חולים הדסה, שהביא את המערער למצב בו היה נמצא לו הניתוח בבי"ח ברזילי היה נוחל הצלחה מלאה.