פרוטוקול בתיק פ 3946/04

ב"כ המאשימה לעונש:

מגיש רישום פלילי.

הנאשם הודה והורשע בעבירות של כניסה לישראל שלא כדין, התחזות לאחר ושימוש במסמך מזויף. התחזה לאחר בכך שהיתה לו תעודת זהות מזויפת עם התמונה שלו.

מפנה את ביהמ"ש לגזר דינו של הנאשם מביהמ"ש צבאי בחברון, לפיו הודה והורשע ואף נגזר עליו מאסר בפועל בעבירות של שימוש והצגת מסמך מזויף, לפי החוק הירדני. אני מסכים כי התנאי לא חל. מפנה לעובדה כי הנאשם התחזה  בדיוק לאותו אדם כשנתפס בתיק זה. הלקח לא נלמד.

מגיש פסיקה לעניין העונש. פ. 1941/02 (ב"ש) ו-פ. 2742/02 (ב"ש).

אני מזכיר לביהמ"ש כי לנאשם שתיכניסות לישראל שלא כדין ועבירת התחזות.

אבקש לגזור עליו עונש מאסר לתקופה שלפחות 14 חודשים, מאסר על תנאי אורך ומרתיע. אני מזכיר את רף הענישה לעניין השב"ח במחוזותינו שמדבר על 4 חודשים.

ב"כ הנאשם לעונש:

איננו מזלזלים בעבירה. עם זאת, אנו נבקש לזקוף לזכות הנאשם את הודאתו בהזדמנות הראשונה, חסך זמן שיפוטי יקר. אציין שעברו איננו מכביד, אין לו עבירות כעבריין בעניינים אחרים. גם העבר הרלוונטי הוא ישן משנת 96' וניתן להתעלם ממנה. העבירה השניה קיימת, אך היא מלפני כשנתיים.

מדובר בנאשם שהוא אב ל-7 ילדים, אדם שעובד ובעל עסק בשטחים, כאשר יש לו קשרי מסחר עם ישראל. יש משאית שבבעלותו שנהג ישראלי נוהג עליה. באותו יום הוא נתפס בדרכו בחזרה מהשטחים כאשר באותו יום הוא נכנס. כלומר, מדובר בכישלון, אף כי צריך להענש אליו, הוא לא התכוון לשהות בצורה ארוכה, זו היתה טעות חמורה בשיקול דעתו, אותו נהג היה חולה והוא היה חייב להביא את אותה סחורה.

אציין, שמעתי את דברי חברי. מה שאגיד זה לא משהו אישי נגד חברי. אני חושבת שפרט למקרים נדירים ביותר, זה לא ראוי שהתביעה תנקוב במספר חודשים.

מוכרת לי ההנחיה של ביהמ"ש בב"ש שאושרה בבית המשפט העליון, שבהיות העבירות האלה, שב"ח ונושאיו כולל הסעות, מכת מדינה, עבירות שהזמן גרמן. יש נטיה לכיוון המאסר בפועל כלל. זה למעשה כל מה שאושר על ידי ביהמ"ש העליון בהלכת חט'יב. כל מה שמעבר לכך, הייתי מסתייגת ממנו. אני מתייחסת לפסק דין ע"פ 7437/04, שם המדובר בשב"ח.

העקרון שהנטיה היא לכיוון מאסר בפועל ונסיבות אישיות לא שוללות ברוב המקרים את המאסר בפועל עצמו, אפשר להתווכח כשאין עבר או יש עבר, מה שלי לא נראה ופסיקת המחוזי במקרה זה מנחה, השיטה שלנקוב ברף שהוא למעשה מחירון, לא מקובלת עלי.

נכון שיש את העניין של אחידות הענישה, אבל הענישה במשפטנו היא ענישה אינדיבידואלית. כל מקרה ונסיבותיו.

מגישה פסיקה. מביהמ"ש השלום בירושלים של כב' השופטת אגמון גונן, שעניינה כי הענישה צריכה להיות אנידיבדואלית וכל ענישה אחרת מנוגדת לכבוד האדם וחירותו, בו היא מצטטת אף פסק דין של כב' השופט בועז אוקון בעניין זה וכן פסק דין של השופט יחזקאל ברקלי המצטט פסק דין של ביהמ"ש העניין בנשוא גנאים הנוגע לעבירות שעניינן מכת מדינה. גם פסק דין של מותב זה, קיבל את עקרון האינדבידואליות.

אני סבורה שגם בעבירות של שב"ח, שרף אוטומטי מבלי להתייחס לנסיבה של 4 חודשים, יש מן הבעייתיות. הדברים משליכים גם לכיוון שלנו. אציין, שהרף לא יכול להיות של 4 חודשים ולא של 3 חודשים ויום, אבל אם אנו מסתכלים במאסר בפועל, העבירה הנילוות במקרה זה, היא לא עבירה של פשע נפרד בישראל. אני לא מזלזלת בסכנה הקונסטורקטיבית מעצם עבירות השב"ח, בגין עצם ההסתובבות של אנשים. אבל יש לזכור כי העבירה הנילווית כאן היא נבלעת.

אני סבורה שבנסיבות שלו, בטעות החד פעמית שלו וכאשר למעשה מאסר ממושך צריכים להסתכל גם על ההרתעה הספציפית. העבירות הן עבירות כלכליות. הנאשם נפל בשיקול דעתו באופן החד פעמי, בגלל שיקול כלכלי, הוא היה צריך שהעסק לא ישבות ולמעשה, העונש לא חייב להיות, הוא לא הדוגמא המייצגת של אותם שב"חים שבאים לעבוד חודשים במדינת ישראל. המקרה שלו שונה. כל יום במעצר, זה מוטט אותו מבחינה כלכלית, צריך להסתכל כי תקופת ענישה "קצרה" עבור שב"ח רגיל עבורו היא תקופה ארוכה.

במקרה הספציפי של הנאשם אפשר גם לנקוט בעונש מעורב, שהוא כלכלי. לדעתי אפשר להסתפק בתקופת מעצרו עם קנס. אני סבורה כי בנסיבות העניין, מבחינת הרתעה אישית שלו זה יכול להספיק. זה לא יפגע בשיקולי הענישה האחרים, כי מאסר מעבר לחודשים הספקים 3-5 חודשים, זה אומר שכל עולמו יחרב. מהבחינה הזו אני סבורה שהתיק שונה, כל תיק ונסיבותיו.

בד בבד במכלול השיקולים, אנחנו ערב חג הקורבן, אנחנו לא יכולים להתעלם מהשינויים שחלים מסביב. אני סבורה עם אותה נימה של החמרה, לא צריכים יותר מידי להחמיר ואפשר להסתפק בהצעה שהוצעה. ההחמרה שמצויינת בבית המשפט המחוזי, שההחמרה צריכה להיות הדרגתית, ולא יתכן לקבל את המלצתו של חברי, לפיה תהיה קפיצה משמעותית ברף הענישה.