פרוטוקול בתיק פ 2286/00

הכרעת דין

1.         עקב לחץ עבודה רב בו אני מצוי לאחרונה, התעכבה הכרעת דיני והנני משמיע אותה בעת חופשת שבתון שלי. עם בעלי הדין הסליחה.

נתוני רקע

2.         הנאשמת 1 ב-ת.פ. 2286/00 (להלן, גם "תיק מע"מ") והנאשמת 1 ב-ת.פ. 8405/99 (להלן, גם "תיק מס הכנסה"), היא חברה הרשומה כחוק בישראל ועיסוקה בקבלנות בניין ופיתוח (להלן, גם "חב' גליק"). הנאשמת 2 בתיק מס הכנסה  היא חברה הרשומה כחוק בישראל, שלובה עם חב' גליק, ועיסוקה בניהול נכסים (להלן, גם "ים ניהול"). הנאשם 2 בתיק מע"מ, הוא הנאשם 3 בתיק מס הכנסה (להלן, גם "גליק"), הוא מנהלן הפעיל של חב' גליק וים ניהול.

3.         הונחו בפניי, ונדונו במאוחד, שני כתבי אישום שהוגשו כנגד הנאשמים בגין עבירות שונות של מע"מ ושל מס הכנסה. בתיק מע"מ נדונו שלושה אישומים. בגדר האישום הראשון נטען כי בין השנים 1997-1998 נעברו 12 עבירות של ניכוי מס תשומות מבלי שיש לגביהן מסמכים כאמור בסעיף 38 לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975 (להלן - "חוק מע"מ"). האישום הוא בניגוד לסעיף 117(ב)(3) לחוק מע"מ. בגדר האישום השני נטען כי בשנים 1995 ו- 1997-1998 נעברו שלוש עבירות של הגשת דוחות הכוללים ידיעות לא נכונות ללא הסבר סביר, מתוך כוונה להתחמק מתשלום מס, בניגוד לסעיפים 117(א)(3) וסעיף 117(ב) לחוק מע"מ. בגדר האישום השלישי נטען לעבירה של אי הוצאת חשבונית מס למרות שהייתה חובה להוציאה, בניגוד לסעיף 117(א)(13) לחוק מע"מ. ככל שעסקינן בגליק הוא הואשם ביחד עם חב' גליק, בהתאם לסעיף 119 לחוק מע"מ.

            בתיק מס הכנסה נטען, בגדר האישום הראשון, כי חב' גליק לא העבירה ניכויים ממשכורות ומתשלומים לעובדים ומקבלני משנה שלה בגין החודשים מאי 97' עד אוקטובר 97', בסכום קרן של 2,676,083 ש"ח, שהן 15 עבירות לפי סעיף 219 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן - "פקודת מס הכנסה"). בגדר האישום השני נטען כי ים ניהול לא הגישה במועד דוחות ניכויים בגין החודשים יולי 98' עד נובמבר 98' בניגוד לסעיף 215 לפקודת מס הכנסה. בגדר האישום השלישי נטען כי ים ניהול לא העבירה ניכויים ממשכורות עובדיה בגין החודשים אוקטובר 97' עד יוני 98' בסכום קרן של 316,480 ש"ח ובגין החודשים יולי 98' עד נובמבר 98' בסכום בלתי ידוע. בכך נעברו עשר עבירות לפי סעיף 219 לפקודת מס הכנסה.  כל אלו בנוסף לחיובו של גליק, בהתאם לסעיף 224א. לפקודת מס הכנסה.

4.         הנאשמים כפרו במכלול האישומים ונשמעה מסכת ראיות ארוכה וממושכת. מטעם המאשימה נשמעו, בין היתר, עדויותיהם של גב' אתי נמני (להלן - "נמני"), מנהלת החשבונות של חב' גליק במועדים הרלוונטיים, רו"ח מרק ינובסקי (להלן - "ינובסקי"), רואה החשבון שלה במועדים הרלוונטיים, מר זאב כהן (להלן - "כהן"), מבקר חשבונות במע"מ ומי שהיה מופקד על החקירה בעבירות מע"מ וגב' חגית יחזקאל (להלן - "יחזקאל"), עובדת מחלקת גבייה וניכויים במשרד פקיד שומה חיפה, שהייתה מופקדת על חקירת מס הכנסה בתיק זה. בהמשך הדרך נסמכו הנאשמים על חוות דעתו המקצועית של רו"ח תדהר כהן (להלן - "רו"ח כהן"; נ/31). במענה לכך הגישו המאשימות חוות דעת נוגדת של רו"ח אבי בן-צבי, סגן ממונה מע"מ עכו (להלן - "רו"ח בן-צבי"; ת/30). אף אלו נחקרו על חוות הדעת שלהם. במוקד הגנתם של הנאשמים אף נשמעה עדותו הממושכת של גליק. לאחר מסכת הראיות הונחו בפניי סיכומי טענות. ראיתי אף להידרש, בגדר הכרעתי, לתשובות שהוגשו בעקבות סיכומים אלו.

5.         להלן אדרש לסוגיות הצריכות בגדר הכרעתי. אפתח בסוגיית "הגנה מן הצדק", שממנה יילמד הרקע הכללי לפרשה שבפניי.

סוגיית "הגנה מן הצדק"

6.         ככל שעסקינן בתיק מע"מ הקדימו הנאשמים והגישו עוד ביום 29.9.02 בקשה לביטול כתב האישום, בעיקר משום טענת "הגנה מן הצדק". בקשה זו נדונה ונדחתה ביום 4.11.02 על ידי כב' השופט שאנן, שהיה הראשון שדן באישומים שבפניי ושהתיקים נותבו אליי בעקבות פרישתו. את עיקר טענת ההגנה מן הצדק ביססו הנאשמים על כך שבגדר האישום הראשון שלהם הם נסמכו על כך ששורה של קבלני משנה וספקים עמם עבדה חב' גליק, לאורך שנים וביחסי אמון, סרבו להנפיק לחב' גליק חשבוניות מס בגין עבודות שביצוען הושלם. חשבוניות מס אלו, על פי הטענה, עלו לסך של 23,855,623 ש"ח והמע"מ המגולם בהן עלה לסך של  3,466,202 ש"ח. כך עשו קבלני המשנה והספקים, משעה שחשו שחב' גליק עומדת בפני קריסה, תוך ניצול ציני של מצבה הכלכלי המידרדר והולך.

7.         לפיכך, משהחלה החקירה, האיצו הנאשמים בשלטונות מע"מ לבוא בדברים עם שורה זו של קבלני משנה וספקים, על מנת שיגישו חשבוניות מס אלו, שניתן יהיה להכיר במרכיב מע"מ התשומות שלהן. אם כך היה נעשה, כך טענת הנאשמים, לא זו בלבד שחובם של הנאשמים למע"מ היה מתאפס, אף הייתה נוצרת יתרת זכות לזכותם. שלטונות מע"מ הניחו לנאשמים לבצע עבודה עניפה וממושכת בעניין זה, אם לעניין המצאת חומר רב באשר לחובות הנטענים, אם באשר לדרישות בכתב ובעל-פה מקבלני המשנה והספקים לעשות כן. הובטח לנאשמים, כך הטענה, כי מכל מקום ניתן יהיה להכיר בחשבוניות המס האמורות, לצורך ניכוי תשומות כנטען. לשיטת הנאשמים שלטונות מע"מ לא עמדו בדיבורם. אף ככל שסופקו חשבוניות מס באיחור הם לא הכירו בהן, משום שהונפקו בחלוף 6 חודשים ונטען, איפוא, שהן לא ראויות להכרה ולקיזוז.

8.         כאמור, השופט שאנן דן בטענה האמורה והוא ראה לדחותה. הוא ציין, בין השאר, כי "אינני נזקק לבדוק, עד כמה מדויקות טענות הנאשמים, שכן גם אם היו נכונות לחלוטין, לא היה בכך כדי לבסס הגנה של סעד מן הצדק". כך, משום שעוסק זכאי לקזז מס תשומות רק על פי חשבוניות מס שקיבל. בנדוננו קוזזו תשומות מחשבוניות מס שלשיטת הנאשמים הם אמורים היו לקבל, אך לא קיבלו. כך, אף משום שהשופט שאנן סבר ששלטונות מע"מ אינם חייבים לדאוג, לטובת הנאשמים, לאכוף על עוסקים אחרים להוציא חשבוניות. ככל שעל שלטונות מע"מ לאכוף את חוק מע"מ הרי חובה זו "נועדה לקיום מדיניות המיסים ולמילוי קופת המדינה ולא להגנה על זכות הנאשמים, לקיזוז מס תשומות". ועוד, משום שהגנתם של הנאשמים חלה אך לעניין האישום הראשון, וממילא לא דנה ביתר האישומים. לנוכח כל אלו, כך סיכם השופט שאנן, בוודאי התנהלות המאשימה אינה בבחינת "התנהגות 'שערורייתית' או משהו דומה".

9.         משעה שנותב התיק בפניי חזרה ונשנתה הבקשה לביטול כתב האישום הנ"ל, בגין אותה טענה. בהחלטתי מיום 19.9.03 הבעתי מורת רוחי מהתנהלות נפסדת זו בה מנסים הנאשמים מזלם בשנית, משעה שהתיק נותב לשופט אחר. ראיתי להבהיר כי "בית משפט השלום בחיפה הוא בית-משפט ולא בית-שופטים. משעה שכב' השופט שאנן החליט כאשר החליט בבקשה האמורה, החלטתו זו היא החלטת בית משפט השלום בחיפה, המחייבת את כל שופטיו, לרבות אלו שידונו בתיק, מסיבה זו או אחרת, כמו פרישת כב' השופט שאנן, וזאת כל עוד לא שונתה או בוטלה החלטה זו, על פי כל דין, על ידי ערכאת ערעור" (סעיף 5). ועם זאת ראיתי להוסיף כי טענת הגנה מן הצדק יכולה להיבחן כטענת-סף וכטענה הנטענת בגמר מסכת הראיות. לפיכך, כך הוספתי, "בחנתי את החלטת כב' השופט שאנן ולא גמרתי בדעתי האם היא סותמת את הגולל אף על האפשרות לטעון את הטענה, בגמר הדרך. ודוק: השאלה אינה אם עומדת לנאשמים, דרך מהות, טענת 'הגנה מן הצדק'. השאלה האחת שיתכן שעומדת היא הפרשנות הנאותה המתחייבת מהחלטת כב' השופט שאנן. כאמור, בשלב זה, שאלה זו, במשמעותה הפרשנית, ניצבת פתוחה בפניי. ככל שאגיע למסקנה, בגמר פרשת הראיות, כי החלטת כב' השופט שאנן  מאפשרת לי לשקול את טענת ה'הגנה מן הצדק', אשקול אותה לגופה בעת הכרעת הדין. ככל שאגיע למסקנה כי החלטת כב' השופט שאנן, בפרשנותה הנאותה, חוסמת דרכי מלשקול אותה לגופה, היא אף לא תישקל בעת הכרעת הדין" (סעיף 7).

            חזרתי ודנתי בעניין זה בהחלטתי מיום 3.12.04 בה הטעמתי כי "גביית הראיות בשאלת 'הגנה מן הצדק' נעשית 'על תנאי', שהרי היא תלויה בפרשנות משפטית צפויה באשר להחלטת כב' השופט שאנן, כמבואר מעלה" (סעיף 6).

10.        עניין זה משולב בבחינת השאלה האם יש להידרש לכתב תביעה שהגישו הנאשמים לבית המשפט המחוזי בחיפה ב-ת.א. 866/02, אף להחלטה שניתנה על ידי כב' השופט סוקול בגדרו של תיק זה, במסגרתה הוא מחק את מרבית עילות תביעה זו, אף לעניין הסדר פשרה אשר הושג בתיק זה ושניתן לו תוקף של פסק דין על ידי כב' השופט עמית (נספח א' לסיכומי הנאשמים).

11.        בגדר סיכום טענות ב"כ הנאשמים, הוא מתעלם לחלוטין מהמחסום הפרשני שרק התמודדות עמו, אולי, תפלס את הדרך לחזור ולהידרש לטענת "הגנה מן הצדק". בהחלטתי מיום 19.9.03, כאמור, הבהרתי כי קיימת בעניין זה, לגבי דידי, שאלה פרשנית כלשהי. מצופה היה, איפוא, שב"כ הנאשמים ינסה לשכנעני, על יסוד פרשנות ראויה לשיטתו של החלטת השופט שאנן, על שום מה אני רשאי בכלל לחזור ולשקול מחדש את טענת "ההגנה מן הצדק", בעת הכרעת הדין. ב"כ הנאשמים אינו מספק, ולו בדל-טיעון בסוגיה קריטית זו, ומדלג בקלילות לטיעונו לגופה של הגנה זו, שכבר חזר והושמע על ידו במספר הזדמנויות. לעומתו שוכנעתי מטיעון ב"כ המאשימה בתיק מע"מ כי אכן החלטת השופט שאנן הייתה סופית וסתמה את הגולל על בחינת הטענה פעם נוספת. כך, בעיקר, לנוכח קביעתו של השופט שאנן כי  "אינני נזקק לבדוק עד כמה מדויקות טענות הנאשמים, שכן גם אם היו נכונות לחלוטין, לא היה בכך כדי לבסס הגנה של הגנה מן הצדק". וחרף זאת בחנתי האם במכלול החומר שבפניי ניצב טיעון כלשהו שלא ניתן היה לטעון אותו בגדר טענת-סף, ושהתחדש רק בעקבות מסכת הראיות, ולא נמצא לי כזה.

12.        לנוכח כל אלו אין בדעתי להידרש, כל עיקר, לבחינה נוספת של טענת "הגנה מן הצדק", לגופה, מעבר לאשר נדון והוכרע בהחלטתו הראשונה של השופט שאנן. ממילא אין מקום להידרש לתובענה האזרחית ולאשר נקבע בה. וממילא אין להידרש לעתירתם של הנאשמים, לה לא נעניתי, לספק לב"כ הנאשמים, ולו באורח אנונימי, ראיות ופירוט של סכומי מע"מ העסקאות אשר נקבעו בשומות אשר הוצאו לעוסקים שונים, קבלני משנה וספקים של חב' גליק, בגין עסקאות אשר ביצעו עמה ולא הוציאו בגינן חשבוניות. אכן, בהחלטתי מיום 3.12.04 סבור הייתי כי לעניין זה, וחרף החלטתי האמורה, "ככל שיסתבר לי, בהמשך הדרך, כי המאשימה, בהימנעות מחשיפת ראיה זו או אחרת, סיכלה את האפשרות להביא לליבון הוגן של טענת 'ההגנה מן הצדק' של הנאשמים, שרכיביה והגדרתה הוצבו במדויק על ידי סנגורם המלומד, יישקל נתון זה בבוא השעה, לזכות הנאשמים" (סעיף 7). משעה שהכרעתי כי לא אדרש לטענת "הגנה מן הצדק" אף נתון זה היה לחסר משמעות.

לעניין היסוד הנפשי לפי חוק מע"מ

13.        אין חולקין כי לנוכח חילוקי הדעות המינוריים  בסוגיות העובדתיות, נודעת משמעות רבה לבחינת היסוד הנפשי במסכת שבפניי. וכך, ככל שעסקינן בעבירות המנויות בסעיף 117(ב) לחוק מע"מ, יש להוכיח כי הן נעשו "במטרה להתחמק או להשתמט מתשלום מס". ועוד מסכימים ב"כ הצדדים, לנוכח דרישת סעיף 5 לחוק העונשין, כי ככל שחל שינוי בהגדרתה של נורמה פלילית לאחר מועד ביצוע העבירה, "יחול על העניין החיקוק המקל עם העושה". לנוכח זאת, אף לנוכח העובדה שבעקבות תיקון מס' 20 לחוק מע"מ חל כיום, לעניין האישום הראשון, סעיף 117(ב)(5) לחוק מע"מ, מוטלת על המאשימה החובה להוכיח קיומו של יסוד נפשי, העולה כדי "מטרה מיוחדת", היא כאמור "במטרה להתחמק או להשתמט מתשלום מס".

14.        ככל שעסקינן בהוכחתה של זו מורה אותנו כב' השופט קדמי כי " כאשר מדובר בנסיבות שבהן התוצאה האסורה - הבאה לכלל ביטוי בדרישת 'הכוונה המיוחדת' - הינה תוצאה הכרחית ובלחי נמנעת מעשיית המעשה האסור, והעבריין יודע זאת - רואים את העבריין כמי שהתכוון להשיג אותה תוצאה, גם אם בפועל מקבלים מפיו כי המניע והתכלית לעשיית המעשה היו אחרים. לשון אחר: דעתי היא, כי עשיית מעשה מתוך ידיעת התוצאה ההכרחית הכרוכה בעשייתו משמעותה - עשיית המעשה מתוך כוונה לגרום לאותה תוצאה; שה'ידיעה', בנסיבות אלו, שקולה כנגד ה'חפץ' באותה תוצאה. מי שיודע מהי התוצאה הכרוכה בהכרח במעשהו - מוחזק כמי שחפץ באותה תוצאה, גם אם בפועל ביקש להשיג תוצאה אחרת. כזה הוא הדין לגבי 'כוונה' בדרך כלל; ואין הוא משתנה כאשר מדובר ב'כוונה מיוחדת', אלא אם כן נאמר אחרת, לאמור: אלא במקום שכוונת המחוקק היא ש'המניע' ייכלל בין רכיבי הלך נפש הדרוש להרשעה" (ע"פ 236/88 איזמן נ' מדינת ישראל, פ"ד מ"ד(3) 485, בעמ' 517-518)