פעולה משפטית של אדם שפעל על דעת עצמו לא תבוטל למרות שמונה לו אפוטרופוס

השופט נ' הנדל:

1.         השאלה המשפטית שמתעוררת בבקשה למתן רשות ערעור המונחת בפנינו הוצגה כדלקמן: "מהו דין עסקאות שנעשו על ידי מי שמונה לו אפוטרופוס על פי סעיף 33(א)(4) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות ולאחר מכן ביצע עסקה בכוחות עצמו". תשובת המבקשים לשאלה זו היא שנשללה מן החסוי היכולת לבצע עסקה באופן עצמאי - וזאת בניגוד לפסיקתם של בית משפט השלום והמחוזי שדנו בתיק וכן בניגוד לעמדת המשיבים.

העובדות הצריכות לעניין

2.         המחלוקת בין הצדדים רחבת היקף ומשתרעת על פני תקופה ארוכה ודיונים שונים בכל הערכאות. לצורך הכרעה בבקשה זו יש להתרכז בסוגיות הרלוונטיות לשאלה, אשר הציבו המבקשים בפנינו ועל בסיסה הם עותרים למתן רשות ערעור. הנכס נשוא המחלוקת מצוי בשכונת סילואן במזרח ירושלים - חלקה 60 בגוש 30125. מחודש מאי 1961 ועד לחודש ספטמבר 1987 היה הנכס רשום בספר המקרקעין על שם אחמד חסין מוסא אלעבאסי (להלן: המנוח) ואשתו פאטמה אלעבאסי (להלן: המנוחה). בחודש ספטמבר 1987 הוציא המפקח על נכסי נפקדים תעודה לפי סעיף 30(2) לחוק נכסי נפקדים התש"י-1950, בה אישר כי הנכס נפקד ומוקנה לאפוטרופוס על נכסי נפקדים. בחודש יוני 1988 מכר האפוטרופוס את הנכס לרשות הפיתוח וזו מסרה את ניהולו של הנכס לעמידר. עמידר השכירה את הנכס בשכירות מוגנת לעמותת אלעד - היא משיבה 1 (להלן: העמותה). התנהל הליך ראשון בבית המשפט המחוזי שנדון על ידי כבוד השופט ברנר (ת.א. 895/91), בסיומו נפסק כי הבעלות בנכס היא במשותף ובחלקים מסוימים שייכת לאפוטרופוס וליורשי המנוח שאינם נפקדים. המבקשים נמנים עם יורשי הבעלים של אותן הזכויות. הערעורים שהוגשו על פסק הדין נדחו (ע"א 5685/94, ע"א 7908/96 וע"א 7620/96). לאחר מכן עתרה העמותה לבג"צ - לביטול שתי אמירות בע"א 5685/94, לפיהן לעמותה אין זכות להחזיק בנכס - עתירה אשר נדחתה (בג"צ 6496/99 עמותת א.ל.ע.ד אל עיר דוד נ' בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים, פ"ד נה (1) 193). בסיום פסק הדין הובהר כי במסגרת הגנת העותרת מפני תביעה לסילוק ידה מהנכס רשאית היא לטעון ששאלת זכותה להחזיק בנכס לא הוכרעה.

המבקשים הגישו תביעה לבית משפט השלום לסילוק ידה של העמותה מהנכס, והעמותה הגישה תביעה שכנגד לסילוק ידם של המבקשים ולפירוק השיתוף בנכס. כבר אומר כי שתי התביעות נדחו על ידי בית משפט השלום בירושלים (ת.א. 19168/91, השופטת אפעל -גבאי) ועל ידי בית המשפט המחוזי (ע"א 4476/03 וע"א 5067/04 מפי השופטים ב' אוקון, י' ענבר ומ' מזרחי). הבקשה המונחת בפנינו מכוונת נגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי (להלן 'פסק דינו של בית המשפט המחוזי ובית משפט השלום'). בהליכים אלו טענה העמותה כי היא רכשה חלק מזכויותיה בנכס דרך צד ג' ממשיבה 2 (להלן 'המשיבה'). האחרונה רכשה את הנכס על פי הסכם מכר מיום 25.1.81. הסכם זה נחתם בין המנוחה, היא אמה של המשיבה, לבין המשיבה (להלן 'עסקת המכר'). המבקשים טוענים כי עסקת המכר הנה חסרת תוקף מהטעם שבעת חתימת ההסכם היה מבקש 1 האפוטרופוס של האם על פי כתב ההרשאה שכונה "צוואה" ואשר אושר על ידי בית הדין השרעי וניתן ביום 9.11.80. על פי הטענה, לאחר שמונה אפוטרופוס לאם היא אינה יכולה לחתום על עסקת מכר שלא באמצעות האפוטרופוס ומכאן שעסקת המכר חסרת כל תוקף משפטי. בית משפט השלום קבע כי הואיל והמנוחה לא הוכרזה כפסולת דין, הרי שמינויו של האפוטרופוס אינו מוביל לביטול פעולות משפטיות שנעשו על ידה. המבקשים, כאמור, הגישו ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי, אולם הערעור נדחה תוך אימוץ גישתו של בית משפט השלום.

טענות הצדדים

3.         כאמור לעיל, הוציא בית הדין השרעי בשנת 1980 כתב מינוי, לפיו מונה מבקש 1 כאפוטרופוס על אמו המנוחה וזאת "כדי שינהל את ענייניה בצורה שתביא לה תועלת ולשמור על האינטרסים שלה" (כלשון כתב המינוי). לטענת המבקשים, כתב המינוי האמור שולל מבחינה משפטית את זכותה של האם להעביר את זכויותיה בהסכם לבתה זריפה - היא המשיבה - הסכם שנחתם חודש בלבד לאחר מינוי האפוטרופוס.

לגישת המבקשים, בחינת מהות האפוטרופסות והאינטרס הציבורי תוביל למסקנה המשפטית, לפיה חסוי אינו יכול לבצע פעולה משפטית לאחר מינוי אפוטרופוס. זוהי שאלה משפטית חשובה, מורכבת וסבוכה המצדיקה, על פי הנטען, מתן רשות ערעור לבית המשפט העליון.

כדי לבסס את העמדה לפיה מדובר בסוגיה משפטית מובהקת, הדגיש ב"כ המבקשים כי מינוי אפוטרופוס נעשה לא אחת לאנשים חולים - קשישים ותשושים שאין באפשרותם לתפקד באופן עצמאי, יכולת הבנתם מוגבלת והם נתונים ללחצים והשפעות מגורמים שונים, הגם שאינם פסולי דין מבחינה משפטית. על פי קו זה, יש להגן על אוכלוסייה זו במצב בו הוחלט כי יש למנות אפוטרופוס אשר יבטיח כי לא יפלו קורבן למעשי מרמה. פרשנות אחרת תרוקן מתוכן את תכלית החוק ותמנע מהאפוטרופוס את האפשרות לשמור על נכסי החסוי, כדרישת המחוקק בסעיף 39 ו-41 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962 (להלן 'חוק הכשרות').   

עוד מפנה ב"כ המבקשים לסעיף 43 לחוק הכשרות, הקובע כי החסוי חייב למלא אחר הוראות האפוטרופוס. מכאן לומדים המבקשים כי החסוי אינו יכול לפעול באופן עצמאי, אלא חייב לפעול בהתאם להוראות האפוטרופוס באופן המונע ממנו להתקשר עם צדדים שלישיים. כן, נטען כי גישת בית משפט קמא לפיה קיימות הגנות בדיני החוזים, דוגמת עושק וכפייה, שאמורות להגן על אנשים מפני ניצול מצבם, הינה גישה שאינה נותנת הגנה מתאימה. זאת, משום שיחלוף זמן עד שיתגלה לאפוטרופוס דבר ביצוע העסקה - מה שיקשה על ביטולה. כמו כן, עלול להיווצר מצב של עסקאות נוגדות בין החסוי לבין האפוטרופוס אם ההגנה היא רק על פי דיני החוזים שחלים אף ללא המינוי. עוד מפנים המבקשים לסעיף 39 לחוק הכשרות, לפיו חייב האפוטרופוס לדאוג לעניינים שנמסרו לו על ידי בית המשפט. בענייננו, צו המינוי קובע כי נאסר על האפוטרופוס למכור נכס ללא אישור בית משפט.

המשיבה תומכת בבקשה למתן רשות ערעור מנימוקי המבקשים. משיב 3 - הוא האפוטרופוס על נכסי נפקדים - שיגר הודעה לבית משפט, לפיה אין לו חלק במחלוקת בין הצדדים.

העמותה תומכת בעמדת בית משפט השלום והמחוזי. לטענתה, סומכים המבקשים את טיעוניהם על צו אפוטרופוס שניתן ביחס למנוחה, בעוד שלמעשה מדובר בצו הרשאה בלבד שהוגש שלא כדין ואינו מהווה ראייה לאמיתות תוכנו. בנוסף, נטען כי אין חולק שהמנוחה לא הייתה פסולת דין לאחר שנתברר עובדתית כי הייתה בדעה צלולה, מסוגלת לגבש רצון עצמאי ולממשו ואילו האפוטרופוס שמונה רק ביצע אחר הוראותיה. משיבה 1 הדגישה כי הטענה האמורה כלל לא נטענה בבית משפט השלום, אלא רק בבית המשפט המחוזי ומשום כך יש לדחותה על הסף. כן נטען כי ההלכה הפסוקה תומכת בעמדת המשיבים ולא בעמדת המבקשים. שלילת כושרו של אדם לביצוע עסקאות ברכוש אינה יכולה להיעשות באופן אגבי כיוון שמדובר בפגיעה קשה בזכות הקניין, בכבודו ובחירותו של אדם - זכויות שזכו להגנה חוקתית.

דיון

4.        הצבת שאלה משפטית עקרונית, כללית ובעלת חשיבות מהווה תנאי הכרחי לקבלת מתן רשות ערעור לבית המשפט העליון בגלגול שלישי. תנאי הכרחי, אך אינו מספק. כך, למשל, יש לבחון האם נסיבות המקרה המסוים מתאימות לבירור הסוגיה המשפטית. אולם, בענייננו על המבקשת לעבור משוכה מקדמית המובנת מאליה - והיא שהשאלה המשפטית טרם זכתה למענה בפסיקת בית המשפט העליון. ברי כי אם עניין מסוים נדון פעם, ודאי פעמיים - אין הכרחיות להידרש לסוגיה במסגרת בקשה למתן רשות ערעור. אינני מתעלם מכך שייתכן מצב בו בשל צוק העתים או העמקת ההנמקה ראוי לדון בעניין מחדש אף בבקשה למתן רשות ערעור. עם זאת, מעבר לכך שקו כזה לא הועלה על ידי המבקשים, אף לא נעור כאן כל צורך בכך, כפי שיובהר להלן.

בע"א 445/81 סיברוק נ' צוקר ואח', פ"ד לז (3) 440 התייחסה השופטת ח' אבנור לסוגיה הנדונה, לרבות סעיף 33(4) לחוק הכשרות, באופן הבא: "מינוי האפוטרופוס לפי סעיף זה אינו שולל את סמכותו של החסוי למכור נכסיו או לעשות בהם כרצונו..".  באותו עניין הובאו דברי הנשיא א' ברק, שדן בבקשה לסעד זמני במסגרת אותו הליך (המ' 424/81 (לא פורסם)): "נאמר על - ידי על השופט ברק... כי מינוי האפוטרופוס כשלעצמו אינו שולל את כושרה של האם לבצע פעולות משפטיות בנכסיה, ואין בו כדי לשלול את הרשאתו של האח, אם יש לו הרשאה שכזו".

השופטת ע' ארבל פסקה בשנים האחרונות: "מקום שעסקינן בחסוי שאינו פסול דין כבענייננו, הרי שעל פניו החסוי כשר לפעולות משפטיות..." (ע"א 4377/04 הולצברג נ' מירז). נכון הוא כי בפסקי הדין שהובאו שופטים אחרים בהרכב ציינו שאין הם נדרשים לשאלה האמורה כדי להכריע בתיק הנדון. אך, לא הובאה כל עמדה אחרת על-ידי בית המשפט העליון בתיקים אחרים לעומת הפסיקה שהוצגה. בעניין פלוני ציין השופט א' רובינשטיין כי: "פתרונות למקרים של עסקאות שנעשו "טרם יוכרז אדם פסול דין" יימצאו אפוא במסגרת דיני החוזים (ד' פרידמן, נ' כהן, חוזים (כרך ב' תשנ"ג)1015)" (בע"מ 946/08, פלוני נ' פלוני). גישה זו משתלבת עם המסקנה שפעולת החסוי אינה מבוטלת רק מפני שהאפוטרופוס לא אישר אותה, אלא שהעניין ייבדק על-פי כללי דיני החוזים.

5.       הייתי מוסיף כי עמדת הפסיקה תואמת את חוק הכשרות ומשקפת מדיניות מאוזנת. אבהיר: כפי שצוין, טוענים המבקשים שחוק הכשרות אינו מביע עמדה ברורה בסוגיה. ניתן להסתכל על העניין באופן אחר; סעיף 2 לחוק הכשרות קובע כי "כל אדם כשר לפעולות משפטיות, זולת אם נשללה או הוגבלה כשרות זו בחוק או בפסק דין של בית משפט". חזקת כשרותה של פעולה משפטית מעוגנת בדין. השופט י' אנגלרד היטיב להציג את הנקודה: "בית המשפט העליון ראה בהוראת סעיף זה חזקה משפטית לקיומם של היסודות הנפשיים הדרושים לעריכת עסקה... שכן סעיף 2 לחוק הכשרות... מעמיד כל אדם בחזקת כשר" (י' אנגלרד, חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב - 1962, עמ' 48).

לאחר הצגת חזקת הכשרות לפעולות משפטיות בסעיף 2, מתייחס חוק הכשרות לקטין ולפסול דין. ההתייחסות איננה דומה בשתי הקטגוריות, אך יש מספר פעולות המוגדרות כבטלות או כניתנות לביטול (ראו סעיפים 4-7 לחוק). הפרק השלישי בחוק כותרתו "אפוטרופוס על פי מינוי". צודק ב"כ המשיבים בטענו כי בניגוד לפעולותיו של שלוח, פעולותיו של אפוטרופוס בנות פיקוח על ידי בית המשפט - זאת אף מלכתחילה. יושם אל לב, תוכנו האמור של סעיף 41 לחוק הכשרות, המחייב אפוטרופוס במילוי תפקידו "לנהוג לטובת החסוי כדרך שאדם מסור היה נוהג בנסיבות העניין". זוהי אמת מידה שמאפיינת את מלאכתו. עם זאת, המבקשים לא הצביעו על מקור בדין שסותר את חזקת הכשרות של החסוי, במובחן מהקטין ומפסול הדין. על פני הדברים, הסיבה איננה קיומו של חסר בחוק, אלא היפוכו של דבר: חזקת הכשרות בסעיף 2 חלה גם על החסוי.

מכאן, ראוי לעבור לטענה הנוספת של המבקשים, לפיה מצב משפטי כאמור אינו רצוי. ב"כ המבקשים התייחס לדוגמת הקשישים והאנשים המוגבלים שאינם מסוגלים לדאוג לעניינם. מצב משפטי בו אדם מסוג זה רשאי לפעול על דעת עצמו - חרף קביעת בית משפט קמא בדבר הצורך למנות עבורו אפוטרופוס על פי סעיף 33(א)(4) - רק יפגע בו. לטענה זו הייתי משיב באופן הבא: אמת היא כי המציאות טופחת על פני סיווגים חדים, מסודרים ונקיים. תהליכי הזקנה עלולים ליצור התפתחות לפיה את אשר אדם מסוגל היה לעשות אתמול, לא יהא מסוגל הוא לעשות היום. יתר על כן, החוק אמנם שואף לשוויון, אך גורלנו כיחידים שונה הוא. אף בגיל צעיר יותר - ישנם המוגבלים מבחינה פיסית ומבחינות אחרות, גם כאשר לא מדובר בקטין או בפסול דין. ברם, באופן מפתיע גיוון זה הוא הנותן. כוונתי היא שאין זה נכון מבחינה משפטית ואף לא מבחינה מעשית להניח כי כל אדם הזקוק לאפוטרופוס על פי דין דומה למשנהו. סעיף 33 (א)(4) לחוק מתייחס לכך באמרו: "בית המשפט רשאי למנות אפוטרופוס - לאדם אחר שאינו יכול, דרך קבע או דרך ארעי, לדאוג לענייניו כולם או מקצתם, ואין מי שמוסמך ומוכן לדאוג להם במקומו". ספקטרום המצבים השונים שמצדיקים מינוי אפוטרופוס רחב הוא. בהתאם, המחוקק נתן ביטוי לכך בהענקת מנעד רחב לשיקול דעתו של בית המשפט בדבר היקף המינוי (ראה למשל סעיף 39 לחוק הכשרות).