פסק-דין בתיק ת.א. 32957/07

1.         בתום שמיעת הראיות הסכימו ב"כ הצדדים כי ההכרעה בתובענה תעשה על דרך הפשרה בהתאם לסעיף  79 א' לחוק בתי המשפט (נוסח משולב).

            ב"כ הצדדים הסכימו כי פסק הדין שיינתן יהיה בו משום סיום כל הטענות והדרישות והתביעות של הצדדים, האחד כנגד משנהו, בכל הקשור והנובע מההסכם נשוא התביעה, ולרבות דרישתו של הנתבע להשבת הכספים ששילם וטענתו לנזקים שנגרמו לו.

            במסגרת השיקולים תובא בחשבון העובדה המוסכמת כי הנתבע שילם לתובעת, על חשבון ההסכם, סך של 10,000 דולר מתוך סכום כולל של  25,000 דולר.

2.         יש להוקיר את ההסכמה הדיונית האמורה שכן גם בתום שמיעת הראיות עדיין נותרו סוגיות ועניינים שלא הובהרו מסיבות כאלה ואחרות ובעיקר משום שאת ההסכם ערכו הצדדים בעצמם, בלשון עילגת במידת מה.

            הצדדים מסכימים כי ההסכם נחתם ביום  21.8.06, ומתייחס לעסק שנהלה התובעת בבית ההסתדרות ברח' קרניצקי 6 רמת גן, כאשר "מסירת" העסק נקבעה ליום 1.9.06.

            מהראיות שהובאו עולה כי העסק "נמסר" במועד שנקבע וממועד זה ואילך היה ברשותו, בחזקתו ובאחריותו של הנתבע שאף היה זכאי להכנסות העסק.

3.         בהסכם נקבע כי כל הציוד נשאר ונמסר לנתבע אך לא נערכה רשימה של הציוד.

            הנתבע טען כי ציוד שנכלל במסגרת הציוד שהיה אמור לקבל לא נמסר או נעלם בפרק הזמן בו ישב שבעה בשל פטירתו של אביו.

            היקף הציוד לו טוען הנתבע לא מתיישב עם מה שהעיד עד ההגנה מר ירחמיאל גלר, ואיננו מתיישב עם הרשימה בנספח ב' לתצהיר הנתבע לעומת נספח  ה  לתצהיר, ואף סותר את מה שטען הנתבע בתצהיר הבר"ל מיוני 2007.

            לעומת גרסתו הבעייתית של הנתבע לא נסתרה גרסתה של עדת התביעה, גב' דבורה אברט.

4.         באשר לרשיון לנהול עסק לא יכולה היתה גב' אברט למסור ברורות האם נוהל העסק ע"י התובעת ברשיון אם לאו ואיש מהצדדים לא הביא עדות ברורה מעיריית רמת גן בשאלת הרשיון.

            יחד עם זאת, מודה גם ב"כ הנתבע, כי רשיון לנהול עסק הינו רשיון אישי שאיננו ניתן להעברה, כפי שנרשם בהסכם אך טוען כי קיומו של רשיון מקל על בעל העסק החדש בקבלת היתר על שמו, שכן איננו נדרש לבצע עבודות כתנאי לקבלת היתר.

            הנתבע הגיש בקשה לקבלת היתר לנהול בית קפה שכן לטענתו בהסכם הוגדר העסק בתור "בית קפה מסעדה" ובשל כך נדרש ע"י הרשויות לדרישות שלטענתו לא יכול היה לעמוד בהן.

            התובעת טוענת כי העסק נשוא ההסכם הינו מזנון ולא כל סוג אחר של בית אוכל.

5.         מאידך, בהסכם השכירות שחתם הנתבע עם הבעלים, מועצת פועלי רמת גן, מוגדר הנכס כמזנון בקומת הכניסה ומטרת השכירות הינה לנהול מזנון, למכירת מזון מהיר (סעיף 4 להסכם השכירות).

            לא הובאו ראיות להבדל, מבחינת קבלת היתרים לנהול עסק, בין מזנון לבית בית קפה הגם שעל פניו נראה כי הדרישות לגבי מזנון קלות יותר, מאשר לבית קפה  ובוודאי לא מחמירות יותר.

6.         נספח ב' לתצהיר הנתבע נחזה להיות בקשה לקבלת רשיון עסק/היתר זמני שהוגשה מטעמה של התובעת ביום 28.6.06 ובו מתואר העסק בתור "מזנון".

            לא הובהר האם במועד ההסכם היה לתובעת היתר או היתר זמני בר תוקף, אשר ממילא לא יכול היה להועיל לנתבע שנדרש לבקש היתר על שמו.

            אף לא הובהר כיצד הסכם השכירות נחתם ביום 1.6.06, בין ההסתדרות לבין התובעת כאשר גב' אברט העידה על נהול העסק כשנה או שנתיים קודם למכירתו לנתבע ועוד טוענת בלשון רפה כי לעסק היה רשיון למזנון.