פסק-דין בתיק עפ 166/05

בפנינו ערעור על הכרעת דינו של בית משפט השלום בחיפה, כב' השופט י. וגנר (להלן: "בית משפט קמא") בת"פ 8026/01. הערעור מופנה כנגד עצם ההרשעה בדין, וזאת לאחר שהמערער הודה בביצוע העבירה.

המערער הינו סוהר. במסגרת תפקידו מקבל המערער משב"ס אקדח. המערער ביקש רשיון פרטי לנשק כתחליף לאקדח שניתן לו ע"י שב"ס. על-פי הנוהלים פנה למפקד הגוש וביקש המלצה למתן רשיון לנשק. המפקד המוסמך בשב"ס החליט שלא לאשר המלצה למתן רשיון נשק למערער. על אף זאת הגיש המערער לתיק הרישוי במשרד הפנים מסמך מזויף, לפיו הומלץ לו לקבל נשק. יצוין כי הזיוף שבוצע במסמך הוא בסימון X במשבצת בה כתוב "מאשר", במקום במשבצת "לא מאשר". לא שונה באותו מסמך סעיף 5 בו נרשם במפורש כי אין הצדקה סבירה למתן רשיון לאקדח. 

כאמור, הואשם המערער בעבירה של שימוש במסמך מזויף, עבירה לפי סעיף 420 לחוק העונשין התשל"ז-1977. לאחר שהודה הנאשם הוא הורשע בעבירה הנ"ל. יחד עם זאת, ובמסגרת הטיעון לעונש, ביקש כי תבוטל ההרשעה. בגזר הדין המנומק שניתן ביום 6/12/04, דן בית המשפט קמא בבקשה והחליט כי אין מקום לבטל את ההרשעה וזאת בשים לב לחומרת העבירה, העובדה כי המערער הינו איש שב"ס וכן מכלול השיקולים לענין הרשעה בעבירה, הכל כפי שפורט בסעיפים 6 ו- 7 לגזר הדין.

כאמור, מופנה הערעור לענין ההרשעה.

בא-כוחו המלומד של המערער פרש בפנינו בהרחבה את נימוקיו. בין היתר, ציין הוא את תסקיר המבחן החיובי, את שרותו החיובי של המערער בשב"ס וקודם לכן בצה"ל. לענין זה הוגשו לנו אף תעודות הערכה, מהן עולה כי מדובר בסוהר ללא בעיות משמעת, סוהר המבצע את עבודתו באוירה טובה כאשר תפקודו תקין. בא-כח המערער טוען בפנינו, וגם טען בפני בית המשפט קמא, כי אם יורשע המערער בעבירה, כי אז צפוי הוא להיות מפוטר משרות בתי הסוהר, ובנסיבות אלו הנזק שיגרם לו כתוצאה מהרשעה יהיה חורג מהסביר ובלתי מידתי ביחס לחומרת העבירה.

המאשימה ביקשה בבית משפט קמא להרשיע את הנאשם ומתנגדת לביטול הרשעתו בפנינו.

סבורים אנו כי דין הערעור להדחות. הכלל הוא שנאשם אשר נקבע כי ביצע עבירה יורשע. רק במקרים חריגים ויוצאי דופן ימנע בית המשפט מהרשעתו של נאשם אשר נקבע כי ביצע עבירה, וזאת כאשר אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מן ההרשעה לבין חומרת העבירה. אמנם הענישה היא תמיד אינדוידואלית ואולם מהותה של עבירה, הצורך בהרתעת הרבים והצורך בהוקעת מעשי העבירה, ובמכלול שיקולי מדיניות הענישה, מהווים גורמים העלולים לגבור גם על שיקולי שיקומו של הנאשם. המנעות מהרשעה תהיה במקרים בהם יש מעצם ההרשעה פגיעה חמורה בשיקומו של נאשם, או במקרים בהם סוג העבירה ונסיבות ביצועה מאפשר להמנע מהרשעה, כל זאת מבלי לפגוע בשיקולי ענישה אחרים. ראה:

ע"פ 2083/96, כתב נ. מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337.

כאמור, טוען בפנינו המערער כי הרשעה תגרום ליחס בלתי סביר בין הנזק שיגרם לו ובין חומרת העבירה. בית משפט קמא שקל אף הוא טענה זו והחליט לדחותה. בית משפט קמא ציין כי "מדובר באדם בוגר העובד בשרות הציבורי ואשר נדרש ככזה לנהוג ביושר ובאמינות ומשלא עשה כן, יש להעדיף את האינטרס הציבורי, על פני נסיבותיו האישיות של הנאשם...". בשים לב לאמור לעיל, החליט בית משפט קמא שאין מקום לסטות מהכלל והשאיר את ההרשעה על כנה.

סבורים אנו כי אין להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא. הרשעתו של המערער עלולה להוביל לפיטוריו משב"ס (ויצויין כי אין מדובר בנגזרת הכרחית להרשעה, אלא שהנושא מסור לשיקול דעת הועדה בשב"ס). אין חולק כי פיטוריו משב"ס יגרמו לו לנזק ואין חולק כי הרשעה עלולה אף למנוע ממנו קבלה לעבודה במקומות אחרים. ואולם, מנגד סבורים אנו כי האינטרס הציבורי מחייב להשאיר את ההרשעה על כנה.

העבירה בה הורשע הנאשם, עבירה לפי סעיף 420 לחוק העונשין, היא עבירה חמורה. דינו של המשתמש במסמך מזויף הוא כדינו של מזייף המסמך עצמו. זיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר מה, הינה עבירה אשר העונש בגינה הוא 3 שנות מאסר. אין מדובר בעבירה קלה ובהתאם גם לא יטה בית משפט להמנע מהרשעה בעבירה בדרגת חומרה זו. ואולם, מעבר לכך, דווקא הנסיבות פועלות לחובתו של המערער. המערער הינו סוהר ולמעשה יש לראותו כאיש משטרה, וכחלק ממנגנון אכיפת החוק. בנסיבות אלו, ביצוע עבירה על ידו הינו מעשה חמור יותר מביצועה של אותה עבירה על-ידי אזרח מהשורה. אלו העוסקים באכיפת החוק מחוייבים להקפיד בהתנהגותם יותר מכל אחד אחר. הפרת הוראת החוק וביצוע עבירה על-ידי מי שאמור לאכוף את החוק, מהווה נסיבה לחומרה, ובהתאם גם שיקול שלא להמנע מהרשעתו. ראה:

ע"פ 64,126/86 מאיר עשש נ. מדינת ישראל, תק-על 86(2) 952 ;

ת"פ (מח'-י-ם) 183/03 מדינת ישראל נ. יעקב בן שלוש, תק-מח 2004(4), 1620;

ע"פ (מח'-ב"ש) 7149,7205/00 מ"י נ. שרון גדסי ואח', תק-מח 2001(1), 5628;

ע"פ (מח'-חי') 3257/03 מדינת ישראל נ. מוסא (טרם פורסם, פסק דין מיום 26/6/03) (פסק הדין אושר ברע"פ 7121/03, מוסא נ. מדינת ישראל, תק-על 2003

(3) 1747);

ע"פ (מח'-חי') 1337/04 מדינת ישראל נ. ניר קפון, פסק דין מיום 10/2/05.

נוסיף עוד כי לענין זה מקובלים עלינו הדברים שנאמרו ב ע"פ (מח'-ב"ש) 7149,7205/00 מ"י נ. שרון גדסי ואח' הנ"ל, על-ידי כב' השופט נ. הנדל:

"תשובתי לכך היא כי אין זה מתפקידו של בית-המשפט קמא לקבוע אם איש משטרה ימשיך במשרתו לאחר ביצוע עבירה. תפקידו להחליט באם נעברה העבירה על ידו. אם תשובתו חיובית תפקידו בשלב הבא הינו להחליט אם להרשיעו ולגזור את דינו. תפקידו אינו מצטמצם בהחלטה על המשך תעסוקתו של השוטר. מלאכה זו מסורה בידי גורמים מתאימים במשטרה. נודה כי בימ"ש אינו מתמצא בסוגייה זו. אין הוא בעל נסיון בהכרעות מעין אלו.... בית המשפט אינו מתעלם מהשלכות אפשריות של פסיקתו, אך אל לו להיות מונחה יתר על המידה על ידי שיקולים חיצוניים, שאינם בגדר סמכותו. מתן דגש יתר על השלכת ההרשעה אינה אלא הפיכת היוצרות, דהיינו, במקום שבימ"ש פוסק את אשר עליו לפסוק והגורמים במשטרה שוקלים, בין היתר, את גזר דינו של בימ"ש הלה מונחה על שיקולים משטרתיים פנימיים. ראיית בית משפט את האינטרס הציבורי מקיפה את החברה כולה. אל לו להתמקד בצרכי השוטר העומד לפניו בלבד, אלא יש לשפוט אותו על פי מעשיו, תוך שיקול אינטרסים ציבוריים רחבים. מעמדו של הקורבן הפוטנציאלי במישור של הרתעה כללית בעל חשיבות. אין בית משפט מעוניין להחמיר במיוחד עם שוטר, בכל מקרה, בשל תפקידו בלבד, אך אל לו לתת לו הנחות שלא עולות בקנה אחד עם מעשיו".