פסק-דין בתיק עא 2954/04

1.         ערעור זה הוגש על פסק דינו של בית משפט השלום (כב' השופט רניאל) שניתן במאוחד בשתי תביעות שהתבררו בין הצדדים לערעור. האחת, ת.א. 25304/97 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' יצחק אנגלנדר וזלמה אנגלנדר, והשניה, ת.א. 11198/01 שהוגשה על ידי יצחק וזלמה אנגלנדר כנגד בנק לאומי לישראל.

            תביעת הבנק הוגשה בסדר דין מקוצר ועניינה היה שני חשבונות שיקים שפתחו הנתבעים בסניפו של הבנק (חשבון מספר 46415/35 וחשבון מספר 47764/05).

            בכתב התביעה טען הבנק כי יתרת החוב בחשבון הראשון ל- 12.10.97 היתה 203,171.46 ש"ח כולל ריבית ל- 30.9.97 ויתרת החוב בחשבון השני ל- 2.11.97 היתה בסך 7,226.54 ש"ח כולל ריבית ל- 30.9.97.

            עוד טען הבנק לסכומים שהמערערים נדרשו לשלמם ל-2.11.97 בגין כרטיסי אשראי.

            הבנק דרש מהנתבעים את תשלום חובם ומשלא נענה הגיש תביעתו לתשלום סך 240,265.28 ש"ח בצירוף ריבית קונטוקורנטית עד לתשלום בפועל.

            בתביעתם של ה"ה אנגלנדר, שהוגשה כ- 4 שנים לאחר שהוגשה תביעת הבנק, טוענים התובעים כי ב- 25.11.93, עת עמד חשבון העו"ש של התובעים ביתרת חובה של כ- 100,000 ש"ח הציע פקיד הבנק לתובעים לסלק סילוק מלא ומוקדם של הלואה שהתובעים קבלו מהבנק כשנה קודם לכן לצורך רכישת קרנות נאמנות של הבנק, ולקבל מהבנק הלואה חדשה על סך 200,000 ש"ח לרכישת קרנות נאמנות אחרות של הבנק.

            נטען כי התובע מתוך אמונה בבנק קיבל את ההצעה האטרקטיבית והבנק רכש עבור התובעים קרנות נאמנות בסכום של 200,000 ש"ח אותו העמיד כהלואה לצורך האמור. התובעים טוענים כי לא היו מודעים לעובדות רלוונטיות שהוסתרו מהם על ידי הבנק והיו בסיס להצעת הבנק.

            נטען כי ב- 2/94 נפלו שערי קרנות הנאמנות בבורסה באופן דרסטי בעקבות דרישת המפקח על הבנקים להפסיק לאלתר את מבצע השיווק של קרנות הנאמנות. הבנק הרגיע את התובעים תוך ציון שנפילת השערים היא זמנית, הרגעה שהתבררה כעבור זמן כנטולת בסיס כשנטען שמקורה בהנחיה מטעם הנהלת הבנק שלא למכור קרנות כדי לא לגרום לפאניקה בקרב הלקוחות.

            הבנק חידש את ההלוואה שניתנה לתובעים מידי שישה חודשים, בלא שהתובעים התבקשו לחתום על בקשה לחידוש, כאשר אף לא חתמו על ההסכם ההלואה המקורי.

            מצוין כי בדיעבד הסתבר לתובעים כי הבנק שינה חד צדדית את שיעור הריבית על ההלואה שהיה 10% והחל לחייב את תובעים בריביות חריגות בניגוד למוסכם. מצויין כי כתוצאה מנפילת שערי קרנות הנאמנות וחיוב התובעים בריבית חריגה נוצר הפרש משמעותי בין שווי קרנות הנאמנות לסכום ההלואה. נטען כי הבנק לא דרש מהתובעים באותו שלב למכור את קרנות הנאמנות והתובעים ציפו לקיום הבטחות הבנק כי שערי הקרנות יעלו בחזרה.

            בשלב מסויים בשנת 95 החל מנהל הסניף ללחוץ על התובעים להחזיר את ההלואה בין על ידי מכירת קרנות הנאמנות או על ידי הזרמת כספים חיצוניים.

            התובעים טוענים כי לא ידעו אותה עת את הנסיבות האמיתיות בהן ניתנה להם ההלואה לרכישת קרנות הנאמנות ואת פרטי המבצע וחשו שלא בנוח מהעובדה כי בחשבונם הפרטי יתרת חובה שנגרמה עקב נפילת שערי קרנות הנאמנות. להקטנת הנזק הציעו התובעים למנהל הסניף לקבל מהבנק הלואה בין יפני לכיסוי יתרת החובה בחשבון ובמקביל להמתין עד להתאוששות שערי המניות. הצעת התובעים נדחתה כאשר מנהל הסניף ביקש בטחונות להלואה והבנק הגביר את לחציו להחזרת ההלואה תוך חיוב חשבונם של התובעים בריבית גבוהה בהרבה מהריבית המוסכמת בעת קבלת ההלואה.

            התובעים טוענים כי כתוצאה מלחץ שהפעיל עליהם מנהל הסניף בדבר יצירת קשר בין החשבון הפרטי לחשבון העסקי של החברה שבבעלותו וניהולו של התובע, וכן באיום להקטנת מסגרת האשראי של החברה, נאלצו התובעים למכור את קרנות הנאמנות דווקא במועד בו הגיעו לשיא השפל ב- 7/96 ולשבור תכנית חסכון בסכום של כ- 110,000 ש"ח ב- 9/97 על מנת להזרים כספים לחשבונם לכיסוי יתרת החובה. התובעים מציינים כי סכום זה שימש בחלקו לכיסוי חוב בגין כרטיסי אשראי של התובעים שאינו קשור לתביעה זו והיתרה, כ- 50,000 ש"ח, שימשה לכיסוי חלקי של חוב ההלואה. מו"מ בין התובעים לבין מנהל האיזור לגבי יתרת החובה לא הוכתר בהצלחה מאחר שהבנק עמד על תשלום מלוא יתרת החוב למרות שרובה נוצר כתוצאה מחיובי ריבית חריגה בעוד הריבית המקורית על ההלואה היתה 10% בלבד.

            התובעים טוענים כי במהלך השנתיים וחצי שחלפו מאז הוגשה בקשת הרשות להתגונן כנגד הבנק ערכו בירור יסודי של התנהגות הבנק, אספו חומר, והתבררו להם העובדות ששימשו רקע למכירת קרנות הנאמנות על ידי הבנק כפי שצויין בסעיף 8 לתביעתם, ואזי ביקשו וקיבלו רשות לתקן את בקשת הרשות להתגונן.

            התובעים טוענים כי מעשיו של הבנק נגועים בחוסר תום לב ומהווים הפרות של חוק וצווים סטטוטוריים הנוגעים לדיני חוזים ובנקאות וכן טוענים להפרת חובת הגילוי, תרמית, הפרת חובת נאמנות.

            כתוצאה מהנ"ל טוענים התובעים כי נגרמו להם נזקים והם:

1.         תשלום לכיסוי חלקי של חוב ההלואה בסך כ- 50,000 ש"ח ב- 9/97, סכום שהם זכאים להשבתו בתוספת ריבית.

2.         הוצאות ועוגמת נפש בגין ההליכים המשפטיים, לחצים ואיומים אותו הם מעמידים על כ- 125,000 ש"ח.

                        משכך, הגישו תביעתם לתשלום דמי נזק בשיעור 250,000 ש"ח .