פסק-דין בתיק עא 2832/01

השופטת אסתר קובו:

1.   ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופט צבי דותן), לפיו התקבלה תביעת המשיב לביצוע השטרות אותם הגיש ללשכת ההוצאה לפועל כנגד המערערת, בתיקים מספר 2-98-71653-01 ו- 4-98-82000-01, המתייחסים לשיקים מס' 4744, 4779, 4861, 4982.

2.   העובדות:

חברת אוטומציה ירוחם (להלן: "המערערת") שכרה את שירותיו של מר שוקי דובב (להלן: "דובב"), בעל עסק לשליחויות בשם "צמד חמד", לביצוע שליחויות עבורה.

הסכום החודשי שהוסכם בין המערערת לבין דובב תמורת שירותיו היה 7,020 ש"ח. המערערת נתנה לדובב שישה שיקים דחויים על סך 7,020 ש"ח כל אחד, על חשבון השליחויות העתידיות שיבצע עבורה. תאריכי השיקים החל מיום 31/5/98 וכלה ביום 31/10/98. דובב הפקידם בחשבונו בבנק דיסקונט (להלן: "המשיב") בין החודשים ינואר-אפריל 1998.

ביום 15/5/98 נעצר דובב ע"י משטרת ישראל, וחדל ממועד זה, לבצע שליחויות עבור המערערת. החל מיום המעצר נכשלה התמורה בין המערערת לבין חובב כשלון תמורה מלא.

הבנק המחזיק בשיקים הגיש תביעה נגד המערערת לפירעונם שכן השיקים נמשכו על ידה

לפקודת "צמד חמד", עסק השליחויות של דובב.

3.       פסק הדין בערכאה הדיונית

בית המשפט הנכבד דן תחילה בשיק מס' 4744 (להלן: "השיק הראשון"). שיק זה תאריכו 31/5/98, כאשר כשלון התמורה המלא ארע ביום 15/5/98. לא היתה מחלוקת בין הצדדים כי לגבי חודש זה ניתנו שירותי שליחות עד מחצית החודש, על כן קבע בית המשפט כי את  מחצית סכום השיק על המערערת לשלם.

באשר ליתר השיקים קבע בית המשפט כי התמורה בין המערערת ודובב נכשלה כשלון מלא, ועל כן לגביהם בחן את שאלת מעמדו של המשיב, והאם בכוחו "לגבור" על טענת ההגנה של המערערת.

לגבי שיקים מס' 4779,4861,4982 (להלן: "השיקים הנוספים") התבסס בית המשפט הנכבד  על הלכת בית המשפט העליון בע"א 333/61 גוייסקי נ' מאיר פד"י ט"ז 595, לפיה טענת כשלון תמורה מלא אינה מהווה הגנה כלפי צד ג' אליו סוחר השטר טרם כשלון התמורה, וזאת בתנאי שאותו צד ג' הינו אוחז בעד ערך. בפסק הדין נקבע כי שני תנאים אלו מתממשים בעניין הנדון. ראשית ששת השיקים סוחרו לבנק (המשיב) בין החודשים ינואר-אפריל 1998, קרי, עובר לתאריך כשלון התמורה  (15/5/98), ומכאן - הסיחור קדם לכשלון התמורה. כן נקבע כי הבנק הינו בבחינת אוחז בעד ערך.  בשאלת ה"ערך" נתמך בית המשפט בשני נימוקים: הנימוק האחד הוא העובדה שהשיקים הופקדו בבנק לניכיון, כאשר עצם זיכוי חשבונו של דובב בסכום השיקים מהווה נתינת ערך תמורתם. בית המשפט לא קיבל את הטענה כי הבנק השיב את הערך בחזרה לידיו בכך שביטל את זיכוי החשבון בשלב מאוחר יותר, לאחר שחוללו השיקים וקובע שפעולה זו הינה בבחינת פעולה חשבונאית גרידא. נימוקו השני הוא זכות העכבון על השיקים שקמה לבנק עם הפקדתם. ע"פ סעיף 26(ג) לפקודת השטרות, אוחז שיש לו זכות עכבון רואים אותו כאוחז בעד ערך כדי הסכום שיש לו עכבון כנגדו. יתרת החובה בחשבון עלתה בכל המועדים הרלוונטים על סכום כל השיקים, ומכאן שהבנק הינו אוחז בעד ערך על מלוא סכום השיקים. 

לגבי שיקים מס' 5091 ו- 5092, (להלן: "השיקים האחרונים"), עלתה השאלה המקדמית האם הבנק הינו בבחינת "אוחז" לגביהם. ב"כ המערערת טענו כי לאור העובדה שהשיקים כלל לא הוסבו לבנק, אין הבנק בגדר "אוחז" ועל כן לא יכול לתבוע, כאוחז, את פירעונם.  בהחלטת ביניים קבע השופט הנכבד כי הואיל והשם המופיע לפרעון  - "צמד חמד", אינו שם של אישיות משפטית,  מדובר, בהתבסס על סעיף 6(ג) לפקודת השטרות, בשיקים שהינם בני פירעון למוכ"ז, ומשום כך סיחורם כלל אינו טעון חתימת היסב. בהמשך, שינה בית המשפט את עמדתו וקבע בפסק הדין כי אותו סעיף בפקודת השטרות, המתייחס ל"נפרע בדוי או שאינו קיים", חל אמנם בהגדרתו  אף על "גוף משפטי שאינו קיים", אך כי זה לא המקרה בעניין הנדון. זאת הואיל ולא מדובר בעניינינו בנפרע בדוי, אלא בשטר שנכתב לטובתו של אדם בשמו המסחרי, שהרי המילים "צמד חמד" הינן שמו המסחרי של מר דובב. דברים אלו התבססו על דרך פרשנותו של השופט זוסמן בספרו דיני שטרות, מה' 6, ע"מ 80, את סעיף 22(ב) לפקודת השטרות, סעיף המתיר לאדם לחתום על שטר בשם מסחרי - ככזה שמאפשר אף לזכות אדם בשמו המסחרי. 

לאור מסקנתו כי סעיף 6(ג) לפקודת השטרות אינו חל במקרה הנדון, קבע כי לא ניתן לראות בבנק "אוחז", אך ניתן לראותו כבעלים של השיקים, ועל כן זכאי הוא להיפרע על פיהם לאור סעיף 30(ד) לפקודת השטרות. אין עוד מדובר בתביעה שטרית, אלא קניינית, על כן על הבנק הנטל להוכיח את דבר בעלותו, וזאת יוכל לעשות אם יוכיח כי השטר נמסר לו בעד ערך (זוסמן, ע"מ 202). בהתבסס על הקביעה הקודמת כי בין הבנק ומר חובב התבצעה עסקת ניכיון, ניתן לומר, לדברי בית המשפט, כי השיקים נמכרו לבנק, ומכאן שניתן בעדם ערך.

עתה פנה בית משפט קמא לבחון האם הבנק, כבעלים, גובר על טענת כשלון התמורה.  בהתבססו על סעיף סעיף 30(ד) לפקודת השטרות, הקובע כי לנעבר תהא "אותה זכות קניין בשטר שהיתה לו למעביר", פוסק בית המשפט שזכותו של הנעבר אינה יכולה להיות עדיפה מזכותו של המעביר. מכאן, שאם עומדת למערערת טענת כשלון תמורה מלא כלפי מר דובב, עומדת לה אותה טענת הגנה גם כלפי הבנק. לפיכך - אין הבנק זכאי להיפרע עפ"י שני שיקים אלו.

לאחר קביעתו של בית המשפט כי לבנק ישנה זכות פירעון ביחס לארבעת השיקים ("השיק הראשון" ו"השיקים הנוספים"), פנה הוא לבחון את השאלה מי חייב בפירעונם. שכן, תביעתו של הבנק הופנתה לא רק כלפי המערערת אלא אף נגד מנהלה ישראל דקל, שחתם על השיקים. לטענת המערערת, בכך שדקל הוציא את השיקים בחתימתו היחידה (בעוד שרק חתימת שניים ממנהלי החברה מחייבת את החברה), פעל בהעדר הרשאה, או בחריגה מהרשאה, ועל כן "חב על פי השטר חבות אישית" כהוראת סעיף 25(א) לפקודת השטרות. בית המשפט קבע כי דקל פעל בחריגה מהרשאה, אך כדי לענות על השאלה את מי מחייבת פעולתו יש לפנות תחילה לסעיף 105 לפקודת החברות (היום סעיף 56 לחוק החברות תשנ"ט-1999), שהרי בשיקים של חברה עסקינן. אותו סעיף קובע כי רק כאשר הצד שכלפיו נעשתה החריגה מן ההרשאה ידע או היה עליו לדעת על החריגה, לא יהיה לה תוקף כלפי החברה. בית המשפט קובע כי הבנק לא ידע ולא היה עליו לדעת על החריגה, ומכאן משיכת השיקים ע"י דקל, על אף שחרג מסמכותו, מחייבת את המערערת.

4.       טענות המערערת

ראשית טוענת המערערת כי נפלה טעות בפסק דינו של בית משפט קמא ביחס לחובתה לפרוע את השיק הראשוןבמלואו.  לדבריה, בעוד שבפסק דינו קבע בית המשפט כי עליה לפרוע רק מחצית מהשיק הראשון, במסגרת סיכום פסק הדין קבע כי מוטלת עליה החובה לפרוע שיק זה במלואו.

ביחס לשיקים הנוספים טוענת היא כי טעה בית המשפט בקובעו כי הבנק, בהיותו אוחז בעד ערך בשיקים, גובר על טענת כשלון התמורה של המערערת, בהתבססו על הלכת בית המשפט העליון בע"א 333/61 אליעזר גוייסקי נ' חיים יוסף, פ"ד טז(1), 595. לטענתה אבד הכלח על הלכת גוייסקי, הן בהתבסס על הביקורת שהופנתה כלפיה במרוצת השנים באקדמיה ובספרות המשפטית, והן לאור פסיקת בית המשפט המחוזי בת.א. 74069/98 בנק אוצר החייל בע"מ נ' חיים אהרוני (טרם פורסם). חיזוק נוסף לדבריה מוצאת המערערת בע"א 1580/90 משה ציטיאט נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פ"ד מח(4), 498, שם הציב בית המשפט העליון עצמו הערת אזהרה לגבי הלכה זו.