פסק-דין בתיק עא 2779/04

השופט א. שיף:

בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בנהריה (כב' השופט א. שחורי) בת.א. 1508/98. תחילתו של התיק היא בבקשה לביצוע שיק על סך 50,000 ש"ח (להלן: "השיק") שהוגשה ע"י המערער (להלן: "הבנק") כנגד המשיב. המשיב הגיש התנגדות לביצוע השטר. מדובר בשיק שנמשך ע"י המשיב לפקודת חברה בשם מושקוביץ מוצרי חלב (להלן: "החברה") ותאריך פירעונו ב-25.05.95. החברה, המנהלת את חשבונה אצל המערער, הסבה את השיק לבנק במסגרת עסקת ניכיון שיקים שביצעה עימו, כך שלאחר הסבת השיק נרשם זיכוי בחשבונה השווה לסכום השיק. השיק חולל ע"י הבנק הנמשך בשל הוראת ביטול. לאחר חילול השיק חייב הבנק את חשבון החברה בסכום השיק.

המשיב טען בהתנגדותו כי נכרת הסכם בין החברה לבין הבנק לפדות את השיק שחזר ע"י הפקדת מזומנים בסכום זהה וכי אכן החברה הפקידה סך של 50,000 ש"ח ביום 9.6.95, כפי שעולה מדפי החשבון של הבנק. עוד נטען כי על פי ההסכם אמור היה הבנק להחזיר את השיק לחברה, אולם חלק זה בהסכם לא כובד ע"י הבנק, ובמקום זאת בחר הבנק להגיש את השיק לביצוע כשנתיים לאחר מכן. עוד טען המשיב כי השיק ניתן לחברה כשיק טובה, על סמך הבטחה כי לפני מועד הפירעון ישולם סכומו במלואו.

הבנק הכחיש את קיום ההסכם לפדיון השיק.

ביהמ"ש קמא, בפסק דינו מיום 27.05.03, דחה את התביעה השטרית של הבנק. אליבא דביהמ"ש קמא, לא היה צורך להכריע בטענותיהם החולקות של הצדדים. ביהמ"ש קבע כי משהופקד סכום של 50,000 ש"ח במזומן וכוסתה יתרת החובה בחשבון, נכון למועד ההפקדה, ממילא נפרע גם השיק נשוא הדיון "ואין כל אפשרות לראות במושך חייב ללא הגבלה בזמן לכל החובות של החברה הנפרעת המתחדשים חדשות לבקרים כלפי הבנק".

הבנק ערער על פסק דינו של ביהמ"ש קמא (ע"א 1493/03). הערעור נדון בפני הרכב השופטים ברלינר, עמית ואלרון. בפסק הדין בערעור, מיום 23.03.04, ביטל ביהמ"ש המחוזי את פסק דינו של ביהמ"ש קמא בקובעו כי שגה בכך שלא הכריע בטענות הצדדים. אליבא דביהמ"ש המחוזי לא היה מנוס מלהכריע בשאלה העובדתית האם ההפקדה של 50,000 ש"ח נועדה לפרוע את השיק. לפיכך, פסק הדין של הערכאה הראשונה בוטל והתיק הוחזר אליו על מנת שיקבע, אם אותה הפקדה אכן נועדה לפירעון השיק.

בפסק דינו מיום 16.08.04 קבע ביהמ"ש קמא כי לא הייתה הסכמה בין הבנק לחברה שלאחר הפקדת הסכום של 50,000 ש"ח יוחזר השיק. נקבע שסכום הכסף הופקד במסגרת הפעילות השוטפת של החברה בלא שנתלוו להפקדה זו דיונים מיוחדים שהייתה להם מטרה ספציפית כלשהי. עם זאת, קבע ביהמ"ש קמא כי היות ולאחר הפקדת המזומנים הצביע החשבון על יתרת זכות, יש לקבוע כי החיוב המגולם בשיק נפרע ועל הבנק להחזיר את השיק לחברה הנפרעת. עוד ציין ביהמ"ש קמא כי ייתכן שהשיק נשאר בחזקת הבנק כבטחון לחיובים עתידיים של החברה, אולם במקרה זה על הבנק להוכיח כי קיים הסכם בינו לבין החברה לפיו רשאי הבנק להוסיף ולהחזיק בשיק, ואילו הבנק לא עמד בנטל זה. ביהמ"ש קמא מצא תימוכין למסקנתו דלעיל בכך שהבנק הגיש את תביעתו רק כעבור כשנתיים.

בערעורו טוען הבנק,  כי ביהמ"ש קמא בפסק דינו השני דחה את תביעת הבנק בשל אותו נימוק שעמד בבסיס פסק דינו הראשון, וזאת בניגוד להנחייתו של ביהמ"ש המחוזי.

הבנק טוען כי עם ביצוע עסקת ניכיון השיק נעשה הבנק אוחז כשורה בשיק. במקרה זה הדרך היחידה העומדת למשיב להתגונן היא להוכיח כי השיק נפרע. אולם, כאמור לא עלה בידי המשיב להוכיח כי סכום של 50,000 ש"ח הופקד כפירעון של השיק.

עוד טוען הבנק כי שגה ביהמ"ש קמא בקביעתו לפיה לאחר הפקדת הסכום של 50,000 ש"ח הראה החשבון יתרת זכות. אליבא דהבנק, עיון בדפי החשבון מלמד כי ביום בו נעשתה ההפקדה נעשו גם חיובים שונים של החשבון, כך שבסופו של היום הראה החשבון יתרת חובה.

עוד נטען, כי אף אם מסקנתו של ביהמ"ש קמא לפיה הראה החשבון יתרת זכות היא נכונה, עדיין אין בה, כאמור, כדי לבסס את המסקנה כי פקעה חבותו השטרית של המשיב.

זאת ועוד, שגה ביהמ"ש קמא בכך שלא הכריע בטענות הצדדים אלא השתית את פסק דינו על נקודה שלא עמדה כלל למחלוקת ולא הועלתה כטענה המחייבת הכרעה.

המשיב טוען כי דין הערעור להידחות מנימוקיו של ביהמ"ש קמא. עוד טוען המשיב כי לאחר שהשיק חולל, חויב חשבון החברה ע"י הבנק בסכום השיק. לפיכך, היות ולאחר מכן נמצא החשבון ביתרת זכות, אין הבנק יכול להיפרע בהליך נוסף כנגד המשיב בקשר לאותה המחאה.

ההכרעה בערעור

במצבים מסוימים במסגרת היחסים בין בנק ללקוח עשוי הבנק, שאליו העביר הלקוח שיק, להגיע למעמד של אוחז בעד ערך של אותו מסמך, ואף למעמד של אוחז כשורה, במקרה שמתקיימים התנאים הקבועים לכך בחוק. יש להבחין בין מקרים בהם הבנק משמש כשלוח של הלקוח לצורך גביית השיק לבין המקרים בהם רוכש הבנק אחיזה בשטר. כאשר מתבצעת עסקת ניכיון, הבנק המנכה שיק קונה את השטר, ולכן הופך לאוחז בעד ערך (ראו בן אוליאל, דיני בנקאות, עמ' 268). עסקת ניכיון פירושה מכירת השטר לפי ערכו הנוכחי, כלומר הסכום הנקוב בו, פחות ריבית. משנמכר השטר, זוהי עסקה מוגמרת שאין לבטלה ולתבוע השבת התמורה (ע"א 375/66 מלר נ' שטיינשניידר, פ"ד כ(4) 93, עמ' 95).

בענייננו, לאחר שהשיק חולל, חייב הבנק את חשבון החברה בסכום השיק. לכן, נראה כי לא מדובר בעסקת ניכיון "טהורה". עם זאת, עדיין אפשרי לומר כי הבנק במקרה דנן קיים את דרישת התמורה לפי סעיף 26 לפקודת השטרות הקובע כי: "תמורה בת-ערך לשטר יכול שתהא... כל תמורה המספקת כדי להעמיד התקשרות פשוטה...". התמורה שנתן הבנק היא עצם האפשרות שניתנה לחברה למשוך מחשבונה משיכות יתר בשווי השיק, לאחר זיכוי החשבון תמורת הפקדת השיק (בן אוליאל בספרו הנ"ל, עמ' 268; ראו גם ע"א 569/70 סלמה נ' בנק הפועלים, פ"ד כה(1) 525). על כן, ניתן לומר שהבנק נחשב כאוחז בעד ערך ואולי אף כאוחז כשורה, אם התקיימו שאר התנאים הקבועים לכך בפקודת השטרות.

אם כך, קמה לבנק עילה שטרית כנגד המשיב. במצב הדברים נראה כי צודק הבנק כי על מנת להתגונן מפני התביעה השטרית על המשיב היה להוכיח טענת פירעון השיק. אכן, זו היא דרך ההגנה שבחר המשיב בטוענו כי החברה הגיעה להסכם עם הבנק, לפיו השיק יוחזר תמורת ההפקדה של 50,000 ש"ח.

ביהמ"ש המחוזי, בדונו בערעור בגלגולו הראשון, קבע בפסק דינו כי יש צורך להכריע בשאלה העובדתית האם ההפקדה בוצעה כנגד פירעון השיק, אם לאו. בשאלה זו קבע, כאמור, ביהמ"ש קמא כי לא עלה בידי המשיב להוכיח כי היה הסכם בין החברה לבנק לפיו הפקדת סך של 50,000 ש"ח נועדה לפירעון השיק. אם כן, נראה לכאורה, כי הצדק עם הבנק - יש לו עילה שטרית כנגד המשיב, ולא הוכחה הגנת הפירעון או כל הגנה אחרת.

בנסיבות לכאורה דומות, בהן חשבון  של נפרע היה ביתרת חובה, נפסק בע"א 345/78 בנק הפועלים נ' סרדס, פ"ד לג(1) 683 (להלן: "הלכת סרדס"), כי חיוב חשבונו של חייב, העומד בין כה וכה ביתרת חובה, לא יתפרש כפירעון, אלא אם כן הסכימו הצדדים אחרת. אולם, נראה כי במקרה דנן המצב שונה. להבדיל מהנסיבות בפרשת סרדס, החשבון של החברה היה פעיל ואף, כאמור, הראה יתרת זכות בחלק מהתקופה הרלבנטית. ביום 9.6.05, הופקדו ע"י החברה 51,050 ש"ח וחשבון העו"ש של החברה היה ביתרת זכות של 12,661 ש"ח. בסיומו של אותו יום היה החשבון ביתרת חובה של 23,897 ש"ח. נראה לומר כי בנסיבות אלה אין הלכת סרדס חלה.

במקרה דומה פסק בית המשפט העליון כי: