פסק-דין בתיק עא 2114/02

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בנתניה (כב' השופט ה' גרובס) בת"א 102/95 מיום 28.04.2002, לפיו חויב המערער לשלם למשיבה 85,070 ש"ח, וכן בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד.

רקע

המערער הפעיל במקרקעיה של המשיבה מסעדה שהקים ללא היתר ומבלי ששולמו למשיבה דמי חכירה או שימוש. המקרקעין האמורים, הידועים כחלק מחלקה 45, גוש 8322, נמצאים בחוף הים מצפון לנתניה, ומהווים מקרקעי ציבור שהבניה בהם אסורה על פי תכנית מתאר ארצית לחופים (תמ"א 13) ותב"ע על/200.

המשיבה הגישה נגד המערער תביעה לפינוי המקרקעין (ת"א 1135/80 בבית משפט השלום בנתניה). ניתן פסק דין, בהסכמת הצדדים, המחייב את המערער לפנות את המקרקעין. בהמשך לכך, לבקשת המערער לדחיית ביצוע פסק הדין, הגיעו הצדדים להסכמות, לפיהן התחייב המערער, בין היתר:

"לשלם למינהל, מיד עם דרישה, כל סכום שיושת עלי, עפ"י קביעת השמאי הממשלתי שתהיה סופית ומוחלטת וללא כל זכות להשגה ולערעור, בתור דמי שימוש ראויים לגבי התקופה עד לפינוי השטח על ידי".

במכתב הנושא תאריך 06.06.1993 דרשה המשיבה מהמערער כי ישלם סך של 131,820 ש"ח דמי שימוש במסעדה בשבע השנים האחרונות. משהמערער לא שילם את הסכום הנ"ל, הגישה המשיבה תביעה (ת"א 102/95 בבית משפט השלום בנתניה). בתאריך 21.01.1997 נדחתה התביעה, לאחר שבית המשפט לא השתכנע מחוות הדעת מטעם המשיבה. המשיבה ערערה לבית המשפט המחוזי (ע"א 287/97), וערעורה התקבל בתאריך 05.07.1998 במובן זה שהתיק הוחזר לבית המשפט קמא על מנת שימנה שמאי מטעמו אשר יקבע את גובה דמי השימוש הראויים. בית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו:

"המדובר במקרקעין ששיכים למדינה. המשיב עשה במקרקעין אלה כבתוך שלו במשך תקופה ממושכת. גם הוא היה ער לכך שבגין עשייה זו עליו לשלם דמי שימוש ראויים. העובדה שהמדינה לא הצליחה על ידי השמאי מטעמה להוכיח לדעת בימ"ש קמא את גובה דמי השימוש, לא אמורה למנוע מביהמ"ש ליתן פס"ד צודק. חלק מעשיית הצדק במקרה הנוכחי זה למנות שמאי מטעם ביהמ"ש שהוא יקבע את שווי דמי השימוש הראויים; שאם לא כן יצא החוטא נשכר. דהיינו, אותו אחד שמחזיק בשטח לא לו, ללא הסכמה, תקופה כה ממושכת, מקבל פרס מביהמ"ש בצורה של שלילת תשלום ראוי למדינה שאמורה לייצג את האינטרסים של כלל הציבור".

להשלמת התמונה יש להעיר כי בקשת רשות ערעור שהגיש המערער לבית המשפט העליון (רע"א 5582/98) נדחתה ללא הנמקה בדיון שהתקיים ביום 05.09.1999 במעמד הצדדים.

לאחר שהתיק הוחזר לבית משפט השלום בנתניה, מונה מר נסים מוסקונה כמומחה מטעם בית המשפט. בחוות דעתו של מר מוסקונה מיום 15.03.2000 העריך מר מוסקונה את דמי השכירות של הקרקע ב-740 דולר ארה"ב לחודש. בעקבות זאת, ביקשה המשיבה לתקן את כתב תביעתה (בש"א 11567/00), ובית המשפט דחה את בקשתה בתאריך 29.06.2000. בקשת רשות ערעור שהגישה המשיבה בעניין זה לבית המשפט המחוזי (בר"ע 2574/00) התקבלה בתאריך 11.01.2001, וכתב התביעה תוקן. בתאריך 11.09.2001 נחקר המומחה על חוות דעתו, ועם תום חקירתו הורה בית המשפט לצדדים לסכם בכתב. בתאריך 28.04.2002 ניתן פסק הדין. התביעה התקבלה חלקית, והמערער חויב בתשלום דמי שימוש ראויים בסך 85,070 ש"ח, וכן חויב המערער בתשלום הוצאות המשפט ושכר טרחת עו"ד.

פסק דינו של בית המשפט קמא

בית המשפט קמא קבע כי חובתו של המערער לשלם דמי שימוש ראויים אינה מוטלת בספק, וכי היא נובעת הן מהמצב העובדתי והן מהתחייבותו המפורשת למשיבה. עוד ציין בית המשפט כי הדיון בפניו נועד אך ורק לצורך קביעת שיעור דמי השימוש, ולעניין זה הראייה היחידה הינה חוות דעתו של המומחה, לרבות חקירתו בבית המשפט בדיון. יחד עם זאת, הבהיר בית המשפט כי ראיה זו הינה "ראיה רגילה שיש לשקול אותה ככל ראיה אחרת".

בהמשך, דחה בית המשפט את עמדת ב"כ המערער ,לפיה חוות דעתו של המומחה אינה מבוססת כדבעי ומשכך דינה של התביעה להיכשל בשנית, ופנה לבחון את חוות הדעת לגופה. בית המשפט התרשם כי:

"המומחה ערך בדיקה סבירה ומקצועית. כמו כן אין פסול בכך שראה לנכון לקבל מידע מגורמים שונים ואפילו אימץ חלק מדבריהם- הרי חוות דעתו היא שלו ולא של אחרים".

יש להדגיש, כי בית המשפט לא התעלם מכך שהמומחה יכול היה לברר עניינים שונים בצורה מדויקת יותר. כך למשל, נתן בית המשפט דעתו לכך שנתונים שהביא המומחה באשר למסעדה שכנה לזו של המערער הובאו לידיעתו באמצעות מאן דהוא.

כמו כן, לא נעלם מעיני בית המשפט קמא כי בחוות הדעת לא ניתן ביטוי למצב התכנוני של המקרקעין. ברם, משתיקן עצמו המומחה בחקירתו הנגדית, והסכים כי יש להפחית את הסכום לשיעור של 25% מזה שציין בחוות דעתו, מצא לנכון בית המשפט לאמץ קביעה זו, ובהתאם לכך, חישב את דמי השימוש הראויים.

לאחר שקילת מכלול הנתונים הגיע בית המשפט קמא למסקנה כי דמי השימוש הראויים לקרקע הם בסך 85,070 ש"ח באמצעות החישוב של מכפלת 185 דולר ארה"ב לחודש (שהם 25% של 740 דולר ארה"ב, הסכום אותו ציין השמאי בחוות דעתו כדמי השכירות של הקרקע לחודש) במספר החודשים ובשער הדולר היציג נכון למועד מתן פסק הדין.

טענות בעלי הדין בערעור

בהודעת הערעור חוזר המערער על טענתו כי חוות דעתו של השמאי המומחה מטעם בית המשפט התבססה אך ורק על שיחה שניהל עם פקידה בעיריית נתניה, ולא ניתן לדלות ממנה כל ממצא עובדתי ממשי. יתר על כן, המערער מסביר כי חוות הדעת הקודמת- שערך השמאי המומחה מטעם המשיבה, היתה יותר יסודית מזו הנוכחית- שערך השמאי המומחה מטעם בית המשפט; ועל כן, משנפסלה חוות הדעת הקודמת בשלוש ערכאות הרי שמקל וחומר אין להיזקק לחוות הדעת הנוכחית. לשיטת המערער, הסתמכות על חוות הדעת הנוכחית יוצרת את הרושם "כי בית המשפט פסק מתוך מטרה לסיים את המחלוקת בכל מחיר", ומבלי שניתן משקל מתאים לטעותו של המומחה בעניין המצב התכנוני של הנכס. לסיום, מלין המערער על כך שלא הוכחה התעשרותו מהנכס ואף לא הוכח כי נגרם הפסד למשיבה, וכן עותר המערער כי בית המשפט יעשה שימוש בסעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 (להלן- "החוק"), ויפטור אותו מתשלום למשיבה, וזאת נוכח הנסיבות, בהן לא פעלה המשיבה לפנויו מהנכס במשך למעלה מעשרים שנים. במסגרת סיכומיו מרחיב ומבסס המערער את הטענות שהעלה בהודעת הערעור לעניין טיב חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט ולעניין הפעלת סעיף 2 לחוק, ולחילופין מבקש לבחון מחדש את שיעור דמי השימוש הראויים בו חויב.

המשיבה סומכת את חובתו של המערער לשלם דמי שימוש ראויים על עילה מדיני עשיית עושר ולא במשפט. לשיטת המשיבה, במסגרת תביעה ממין זה, קיומו של נזק אינו הכרחי, והסעד שיתקבל ישקף את השווי הסובייקטיבי של השימוש במקרקעין; ומכאן, שאין רלוונטיות לטענת המערער כי לא הוכח שנגרם חסרון כיס. עוד טוענת המשיבה, כי אין כל הצדקה להפעיל את "עקרון ההשבה" הקבוע בסעיף 2 לחוק בנסיבות המקרה שכן תנאי לתחולתו הוא תום ליבו של הנתבע-המערער. בהקשר זה מדגישה המשיבה כי היא פעלה עוד משנת 1982 לפינוי המערער, בעוד הלה פעל שלא בתום לב עת הפר התחייבויות שנתן, ולפיהן ישלם למשיבה מייד עם דרישה ובהתאם לקביעת השמאי הממשלתי. המשיבה מציינת שאף בית המשפט קמא סבר כי חובתו של המערער בתשלום דמי שימוש ראויים אינה מוטלת בספק, ומכאן שמוקד הדיון אינו בחובת התשלום כי אם בשיעורו.

בעניין זה מדגישה המשיבה כי חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט נערכה בשיטת ההשוואה הישירה, כלומר מתוך השוואה והתאמה לעסקאות הנעשות במקרקעין אחרים, דומים; ועל כן, בדין נדחתה טענת המערער לפיה ממצאי חוות הדעת אינם מבוססים על תשתית עובדתית ראויה. זאת ועוד, הסתייעותו של השמאי המומחה מטעם בית המשפט באחרים אינה פוסלת את חוות דעתו, שכן מדובר בחריג לכלל האוסר עדות שמיעה. המשיבה אינה מתעלמת מהעובדה שבחוות הדעת לא נלקח בחשבון המצב התכנוני של המקרקעין, אך לגרסתה, ניתן לדבר ביטוי הולם בחישוב דמי השימוש הראויים בפסק הדין. לבסוף, סבורה המשיבה כי אין להתערב בקביעותיו של בית המשפט קמא בעניין זה גם מן הטעם שאין זה ממנהגה של ערכאת הערעור להתערב בבחינת מהימנות עדים ובקביעות עובדתיות. באשר לטענתו החילופית של המערער לעניין חישוב שיעור דמי השימוש הראויים, טוענת המשיבה כי החישוב שערך בית המשפט קמא תואם את ההלכה, לפיה יש לבצע את ההשבה על פי ערכה הריאלי, ועל כן אין מקום לשנותו.

דיון

זהו מקרה שבו אין מקום לדחיית הממצאים העובדתיים כפי שנקבעו בפסק-הדין, הממצאים שנקבעו בפסק תומכים במסקנה המשפטית ואין לגלות בפסק כל טעות שבחוק.

במקרה מעין זה אל לנו להיכנס לפני ולפנים של כל המחלוקת העובדתית והמשפטית ולבחון אותה מבראשית, ואין אנו נדרשים להציג פסק-דין משלנו, העונה על מכלול השאלות שהתעוררו, לצד פסק-דינה של הדרגה הראשונה, אלא עלינו רק להיווכח כי מה שהחליטה הדרגה הראשונה עומד במבחן הראיות, המשתמע מהן ומהדין (ע"א 323/89 קוהרי נ' מ"י פ"ד מה(2)142, 168; ע"א 478/88 בקר נ' שטרן פ"ד מב(3)679,680 ; א. גורן סוגיות בסדר דין אזרחי מהדורה תשיעית תשס"ז, עמ' 638).