פסק-דין בתיק עא 2108/06

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בת"א (כב' השופטת טולקובסקי) בת.א. 164752/02 מיום 27.3.06, אשר דחה את תביעת המערער לתשלום תגמולי ביטוח בגין אובדן כושר עבודה - (להלן: " התביעה").

רקע

1.         המערער בוטח על ידי המשיבה בפוליסת ביטוח חיים שכללה ביטוח אובדן כושר עבודה (להלן: " הפוליסה").

2.         טרם כריתת חוזה הביטוח בין הצדדים, חתם המערער, ביום 29.10.97, על הצעה לביטוח ועל הצהרת בריאות התומכת בבקשה להתקבל לביטוח, בה מינה את סוכן הביטוח להיות שלוחו - (להלן: " ההצהרה").

3.         בהצהרה הצהיר המשיב, בין השאר:

"היתה בעיית כיב קיבה אינה קיימת קיבלתי טיפול תרופתי לא זוכר איזה אישפוז 3 ימים (לפני שנה) בית החולים בלינסון לא ירדתי במשקל. לא היו דימומים ולא היתה צואה שחורה. בדיקות רפואיות הכל תקין. מדובר במקרה חד פעמי לפני כשנה של כאב בטן בקיבה קיבלתי תרופה אשר רפתה את הפצע כיום אינני סובל ולא מוגבל ואין התקפים כלל".

4.         לאחר ההצהרה אושפז המערער בבית חולים עקב כאבי בטן ובחילות, על רקע אירוע של חסימת מעי דק. בברור שבוצע בהמשך אשר כלל צילום מעי דק, אובחן כחולה במחלת קרון (להלן - " המחלה"). ב- 1.2.98 אושרה האבחנה בבדיקת קולונוסקופיה.

5.         לאחר גילוי המחלה המשיך המערער לעבוד כמכונאי רכב עד ליום 6.9.00, שאז החריפה המחלה. בהמשך נקבעה לו דרגת אי כושר בשיעור של 75% שזיכתה אותו בקצבת נכות מלאה בשיעור 100% מהמל"ל. המערער חדל לעבוד ופנה למשיבה בדרישה לקבל תגמולי ביטוח על פי הפוליסה (להלן: " הדרישה").

6.         המשיבה דחתה את דרישת המערער בטענה שלא גילה לה עובדות מהותיות וחיוניות לעצם קבלתו לביטוח, ואף הודיעה לו כי עקב כך, היא מבטלת את הפוליסה מתחילתה. מכאן התביעה - בערכאה הדיונית.

פסק דינו של בימ"ש השלום

בפסק הדין נדחתה כליל טענת המשיבה, כי המערער לא השיב תשובות מלאות וכנות לשאלות שנשאל בהצהרת הבריאות, ונקבע שהמערער לא הפר את חובת הגילוי בשלב מתן ההצהרה (ראו סעיפים 21, 23-25 לפסק הדין). יחד עם זאת, טענת המשיבה כי המערער הפר חובת גילוי יזום בתקופה שבין מתן ההצהרה לכריתת חוזה הביטוח, נתקבלה שם.

טענות המערערים

לטענת המערער, פסק הדין מנוגד להוראות קוגנטיות בחוק חוזה הביטוח תשמ"א-1981 (להלן: " חוק הביטוח"), היות וסעיפים 49, 52 ו- 54 לחוק הביטוח קובעים מפורשות כי סעיף 17 לחוק הביטוח אינו חל בביטוח חיים ואף לא בביטוחי תאונות, מחלות ונכות מכל סוג שהוא.

לטענתו, ביהמ"ש נדרש לסעיף 6(ג) לחוק הביטוח, למרות שלא נטען בכתב הטענות של המשיבה ולא יוחסה לו כוונת מרמה למערער. כן נטען, כי ביהמ"ש שגה בכך שקבע כי מועד כריתת הביטוח היה ביום 18.2.98, ולא התייחס להחלטה שרירותית של המשיבה לקבוע את מועד תחילת הביטוח כבר ביום 1.1.98. לטענת המערער, סוכן הביטוח היה שלוחה הסטטוטורי של חברת הביטוח, פרק הזמן שנדרש למשיבה להשלמת הליכי החיתום לא היה סביר ולא הוכחה מודעות המערער לקיומה של חובה המוטלת עליו לדווח על מצבו הבריאותי. למערער נודע כי הוא חולה במחלת קרון רק לאחר בדיקת הקולונסקופיה מיום 1.2.98 וכי לא ניתן היה לייחס לו כוונת מרמה, מה גם שכל הקשר של המערער עם חברת הביטוח נולד באמצעות המעביד.

טענות המשיבה בערעור

המשיבה סבורה, אין להתערב בממצאיו העובדתיים של בימ"ש השלום, לא לגבי מועד כריתת חוזה הביטוח, לא לגבי מועד אבחון מחלת הקרון אצל המערער ולא ביישום מסקנותיו המשפטיות על הממצאים העובדתיים.

דיון

עסקינן בערעור זה בשאלה אם המערער הפר חובת "גילוי יזום" בתקופה שבין ההצהרה לכריתת חוזה הביטוח.

בכתב סיכומיו בערכאה קמא (סעיף 3 למוצג 12 לערעור) הוצגו כפלוגתות מטעם המערער, בין השאר, השאלות "האם היתה חובה על התובע לדווח לסוכן הביטוח מטעמו לאחר חתימתו על הצעת הביטוח מיום 29.10.97 כי הינו סובל כעת מכאבי בטן וכי נשלח לבדיקות כאלו ואחרות וזאת עוד בטרם החלה תקופת הביטוח מיום 1.1.98" וכן "האם ניתן לייחס כלל לתובע כוונת מרמה במכלול פעולותיו ובהתאמה האם הפוליסה בוטלה כדין, הן עפ"י הפוליסה והן עפ"י הדין".

לפיכך, טענתו בערעור כי בימ"ש השלום חרג בפסק דינו מהמסגרת שהוצבה בפניו ע"י הצדדים כאשר "נדרש לסעיף 6(ג) לחוק הביטוח חרף העובדה, שהמשיבה עצמה לא הסתמכה עליו, לא במכתב הדחיה מיום 21.2.01, לא בכתב ההגנה ואף לא בכתב ההגנה המתוקן" (ראו סעיפים 4-6 לעיקרי טיעונו "נימוק שלא נטען ע"י המבטח") נדחית.

זאת ועוד, כיוצא מהנ"ל, וכן עפ"י העובדות שהציב המערער בתביעה, הפוליסה נכנסה לתוקף ב- 1.1.98 (ראו סעיף 2 לכתב תביעה מתוקן מוצג 3 בתיק מוצגיו, סעיף ג2, עמ' 12 לסיכומיו בבימ"ש השלום, מוצג 12 בתיק מוצגיו). המערער לא טען בתביעה (לא בכתב התביעה ולא בסיכומיו) כי המועד 1.1.98 נבחר על ידי המשיבה כמועד שרירותי במקום המועד 1.10.97 שננקב בהצעת הביטוח.

לכן, אין להתערב בממצאו העובדתי של בימ"ש השלום שאין "לייחס חשיבות לכך שבהצעת הביטוח נרשם כי מועד תחילת הביטוח הינו מיום 1.10.97 שכן התובע עצמו מודה בתצהירו וטוען בסיכומיו, כי תקופת הביטוח מתחילה ביום 1.1.98 ולא טען כי בשלב כלשהו, סבר אחרת" (ראה ס' 1 לתצהיר התובע - מוצג 10 בתיק המוצגים)" (סיפת סעיף 33 לפסק הדין).

המחלוקת בין הצדדים סבה לטעמה של הערכאה הדיונית על מועד כריתת החוזה ולא על כניסתו לתוקף, וכך הציבה לדיון בפסק דינו: האם "חוזה הביטוח נכרת ביום 1.1.98 כטענת התובע או שמא ביום 8.2.98, המועד בו אישר התובע באמצעות סוכן הביטוח את הסכמתו לתנאי החיתום שנקבעו על ידי הנתבעת" (ראו סעיף 4ב' לפסק הדין).

נעיר בהקשר זה כי לפי סעיף ה' לכתב הגנתה המתוקן של המשיבה היא תחמה את אי הגילוי היזום שייחסה למערער לתקופה שבין "מתן הצהרת הבריאות לבין כניסת הביטוח לתוקף". המועד 8.2.98 הופיע לראשונה בתצהיר עדותה הראשית של עו"ד פיק מטעם המשיבה (ראו סעיף 7 למוצג 11 בתיק המוצגים). ולכאורה, היה בגדר שינוי חזית אסור מטעמה.