פסק-דין בתיק עא 2041/02

השופט אברהם אברהם

התביעה

1.         מדינת ישראל היא הבעלים הרשום של חלקים מחלקה 55 בגוש 16962 שבדבוריה. הבעלות בשאר חלקים בחלקה היא לסלים נג'אר, ובינו לבין המדינה קיים הסכם שיתוף. המדינה פנתה (באמצעות המשיב) בתביעה לבית משפט קמא בטענה, כי המערערים פלשו לחלק הקרקע שנועד לה (לפי הסכם השיתוף), ועתרה לסילוק ידם מן הקרקע. הפלישה לקרקע נעשתה על ידי בניית בית מגורים (בשנת 1984) על חלקות 47 ו-55, כש-155 מ"ר ממנו נבנו על חלקה 55 בה עסקינן. לצד צו הסילוק ביקש המשיב לחייב את המערערים בתשלום דמי שימוש ראויים על השימוש שעשו במקרקעיו.

להגנתם טענו המערערים, כי רכשו את הקרקע בשנת 1984 תמורת 5,000 דולר מגב' חדיג'ה אברהים ז"ל (המנוחה), דודתו של המערער 1, שהחזיקה בקרקע ונהגה בה מנהג בעלים משך 40 שנה 'מאז המנדט', ובכך רכשה בה זכות בעלות מכוח חזקת שנים, ואת זכותה זו היא מכרה להם, כאמור. הם מודעים לכך, כי עניין לנו במקרקעין, שעברו הליכי הסדר ועתה הם רשומים בבעלותה של המדינה, ולכן העברת הבעלות בהם לידי המערערים אינה אפשרית, ומכאן טענתם החילופית, כי המנוחה רכשה זיקת הנאה או זכות חכירה בקרקע, וזכות זו היא מכרה להם, באותו הסכם משנת 1984.

עוד לחילופין טענו המערערים להגנתם, כי הם ברי רשות בקרקע, ורשות זו איננה הדירה לפי נסיבות העניין, וכל זאת מכיוון שהמשיב לא הביע התנגדות לבניית ביתם, ולשימוש שהם עשו בו אחר בנייתו.

לבסוף טענו המערערים, כי תביעת המשיב לסילוק ידם מן הקרקע נגועה בחוסר תום לב, ולו משום שבינו לבינם התנהל משא ומתן למכירת הקרקע, ומשמשא ומתן זה עלה על שרטון (בשל מחיר מופקע שדרש המשיב) - פנה המשיב בתביעת פינוי לבית המשפט.

פסק הדין קמא

2.         את טענתם של המערערים לזיקת הנאה או לזכות חכירה בקרקע דחה בית המשפט קמא, משלא ראה לטענה כל בסיס שבדין או בראיות שהונחו בפניו.

3.         באשר לטענת המערערים בדבר רכישת זכות בידי המנוחה בשל חזקת שנים קבע השופט קמא, כי משהושלמו הליכי ההסדר - מתבטלת כל זכות סותרת לזכויות נטענות אחרות, ובכלל זה זכותה הנטענת של המנוחה מכוח חזקת שנים, אפילו היו המערערים מוכיחים את החזקתה הנוגדת משך שנים בקרקע, עובדה שהשופט קמא לא ראה כי הוכחה, ולו משום שלא הוכח בפניו מתי נסתיימו הליכי ההסדר במקרקעין, ומכאן שאין אנו יודעים משך כמה זמן החזיקה המנוחה בקרקע, כמו שאיננו יודעים האם משך החזקתה בקרקע עונה למניין שנות ההתיישנות. משלכך הגיע השופט קמא - הוא לא ראה להיזקק לשאלה האם החזקתה של המנוחה בקרקע היתה בחינת 'חזקה נוגדת'. על כך הוסיף השופט קמא, כי העובדה שהמערער 1 פנה מספר פעמים למשיב בבקשה לרכוש זכות בקרקע מהווה הודאה שלו בזכות הקניין של המדינה בקרקע, כמשמעה בסעיף 9 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (חוק ההתיישנות).

3.         גם את טענתם של המערערים לרשות בלתי הדירה בקרקע דחה השופט קמא, ולו משום העובדה, כי המערער 1 פנה למשיב בשעתו וביקש את אישורו/הסכמתו לבנות בקרקע, והמשיב הביע את התנגדותו לבניה. מסקנה זו נתחזקה מפניותיו של המערער 1 למשיב לרכוש ממנו את הקרקע, ללמדך כי רשות (ודאי בלתי הדירה) לא ניתנה מעולם.

4.         גם הטענה של חוסר תום לב שדבק במשיב בהגשת תביעתו (לאחר שנכשל משא ומתן למכירתה למערער 1) דחה השופט קמא, משלא ראה בפעולתו של בעל קרקע לסלק את מי שפלש לתוכה כמעשה משולל תום לב.

5.         את תביעת המשיב לדמי השימוש דחה השופט קמא על שום שלא הוכיח את שווי הקרקע, והסתפק בהגשת הדרישה שמסר בשעתו למערערים, ובכך לא סגי.

6.         סיכומו של פסק קיבל בית המשפט קמא את תביעת המשיב בחלקה, והורה למערערים להרוס את המבנה ולהשיב את החזקה בקרקע לידי המשיב תוך 6 חדשים.

הערעור

7.         בערעורם חוזרים המערערים על טיעונים שהשמיעו בבית משפט קמא, והמשיב עונה לטענותיהם אלה, כשם שהשיב להם בהתדיינות הראשונה.

            לא למותר לציין, כי משהגיעו בעלי הדין להידון בפנינו הפנינו אותם לעשות נסיון נוסף לסיים את הסכסוך בדרכי שלום, בדרך שהחלו הולכים בה עובר להגשת התביעה בבית משפט השלום, משמע מכירת הזכויות בחלקה למערערים בתמורה מלאה, אלא שהנסיון, שארך שנים אחדות, לא עלה יפה. באה שעתנו, איפוא, לפסוק את הדין בערעור.

התיישנות

8.         אמנם נכון, בפני בית משפט קמא לא הוכח מועד השלמתם של הליכי ההסדר שנתקיימו בקרקע הנדונה, אלא שמנסח רישום היסטורי שצרף המשיב לסיכומי טענותיו בערעור למדנו, כי הליכי ההסדר נשלמו עוד בשנת 1942, שאז נרשמה הקרקע בבעלות הנציב העליון, ואחריו נרשמה על שם המדינה, לפי חוק נכסי המדינה, התשי"א-1951.

9.         הקרקע הנדונה היא בבחינת 'מקרקעי ישראל', כמשמעם בחוק יסוד: מקרקעי ישראל, ומכאן שחלה עליה הוראת סעיף 1 לחוק היסוד, המורה: