פסק-דין בתיק עא 11253/07

בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט רפאל יעקובי) בת"א 18996/01 מיום 30.5.07, לפיו נדחתה תביעת המל"ל לקבלת שיפוי מהמשיבות בגין גמלאות נכות כללית אותן הוא שילם ומשלם לאדם שנפגע ביום 19.9.94 בתאונת דרכים, כאשר מונית המבוטחת על-ידי המשיבות פגעה בו בהיותו הולך רגל (להלן - הנפגע). תביעת המל"ל התבססה על הסכם כללי בינו לבין המשיבות, המסדיר את האופן והתנאים לשיבוב (חלקי) של המל"ל בגין הגמלאות אותן הוא משלם לנפגעי תאונות דרכים.

מאחר שמדובר בגמלאות נכות כללית, שאינן משתלמות בהכרח בגין גורם ספציפי, נדרש המל"ל להוכיח במסגרת התביעה את קיומו של קשר סיבתי בין תאונת הדרכים לבין תשלום הגמלאות. בהסכמה דיונית אליה הגיעו הצדדים בבית משפט קמא נקבע כי יוגשו הפרוטוקולים של קביעות רופאי המל"ל בעניינו של הנפגע, וכן חוות הדעת הרפואיות אשר ניתנו בתביעה שהנפגע הגיש נגד המשיבות על-פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. עוד הוצהר על-ידי המל"ל במסגרת אותה הסכמה דיונית, כי אין בידו מסמך המעיד על הסיבה אשר בגינה זומן הנפגע לוועדה רפואית נוספת ביום 27.12.01. בהתייחס לאלו הוסכם כי "בכפוף להצהרה האמורה, ולמסמכים שיוגשו, יטען כל צד את טענותיו לענין הקשר הסיבתי שבין התאונה לבין תשלום גמלאות המל"ל".

בפסק הדין קבע בית משפט קמא כי לא עלה בידי המל"ל להוכיח קיומו של קשר סיבתי, מאחר שבאבחון הרפואי שנערך על-ידי רופא המל"ל ביום 29.8.99, נקבע כי הנכות הפסיכיאטרית ממנה סובל הנפגע נובעת מ"הפרעת אישיות עם קווים גבוליים", וכי "נראה שמדובר בבחור עם הפרעת אישיות גבולית, בעיות סוציאליות ומשפחתיות". אמנם באבחון רפואי מאוחר יותר, מיום 27.12.01, שנערך על-ידי רופאת המל"ל נקבע כי הנפגע סובל מנכות פסיכיאטרית בשיעור 40% בגין "תסמונת פוסטראומה עם מרכיב אורגני" (בנוסף לנכות בשיעור 20% בגין הפרעה נפשית אנטי-סוציאלית, ולנכות בשיעור 10% בגין צלקות בפנים); אלא שבית משפט קמא קבע כי האבחון הקודם, מיום 29.8.99, עדיף על פני האבחון מיום 27.12.01, שכן האבחון הקודם הוא זה אשר על פיו המל"ל שילם לנפגע את הגמלאות לאחר שקבע את נכותו הצמיתה, וכי עצם זימונו של הנפגע לאבחון הנוסף ביום 27.12.01 תמוה על פניו ולא הוסבר על-ידי המל"ל. לחלופין, קבע בית המשפט, גם אם תאמר שיש מקום לתת משקל לאבחון הנוסף, הרי מדובר באבחונים סותרים של רופאי המל"ל עצמם; ומאחר שנטל ההוכחה בשאלת הקשר הסיבתי רובץ על המל"ל, די בעצם הסתירה כדי לומר כי נטל זה לא הורם.

המל"ל תוקף קביעות אלו בערעור: לטענת המל"ל, היה על בית המשפט ליישם את הכלל שנקבע בהלכה הפסוקה, ולפיו בתביעות המל"ל נגד חברות הביטוח מכוח ההסכם נודע משקל מכריע לקביעת רופאי המל"ל. במקרה שלפנינו, הקביעה האחרונה של רופאת המל"ל הכירה בקיומו של קשר סיבתי, ומשכך צריך היה ליתן לה את מלוא המשקל. זאת ועוד, לטענת המל"ל הכירו המשיבות בקיומו של הקשר הסיבתי במסגרת ההתדיינות בינן לבין הנפגע בתביעת הפלת"ד, עת טענו כי יש לנכות מהפיצויים המשולמים על-ידן את מלוא גמלאות המל"ל. משכך, טוען המל"ל, מושתקות המשיבות מלכפור במסגרת ההתדיינות הנוכחית בקשר הסיבתי. לחלופין טוען המל"ל כי היה על בית משפט קמא לכל הפחות לזקוף לחובת המשיבות את שיעור הנכות שלפי קביעת מומחי בית המשפט בתביעת הפלת"ד קשור בקשר סיבתי לתאונת הדרכים.

המשיבות תומכות את יתדן בפסק הדין של בית משפט קמא: לטענתן, פסק הדין יישם נכונה את ההלכה הנוגעת למעמדן של קביעות רופאי המל"ל בכל הנוגע להסכם השיבוב. המשיבות דוחות גם את הבקשה החלופית של המל"ל ליישום קביעות מומחי בית המשפט בתביעת הפלת"ד. בענין זה טוענות המשיבות כי הן לא הסכימו בשום שלב לקביעות של מומחי בית המשפט, ואילו המל"ל דווקא טען לכל אורך הדרך כי הקביעות של המומחים מטעמו, ולא של מומחי בית המשפט, הן הקובעות באופן בלעדי. לטענת המשיבות, משנדחתה טענה זו, לא רשאי המל"ל לשנות את החזית ולדבוק לפתע במומחים שמונו על ידי בית המשפט. בנוגע לטענת ההשתק, סבורות המשיבות כי דינה להידחות, באשר במסגרת תביעת הפלת"ד לא הכריע בית המשפט בשאלת ניכוי גמלאות המל"ל, ומשכך אין לראותן כמי שנהנו מהעלאת הטענה בדבר אותו ניכוי.

לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. אמנם הכלל שנקבע בפסיקה הוא שבמסגרת תביעת המל"ל נגד חברת ביטוח מכוח הסכם השיפוי, יש ליתן עדיפות לקביעות של רופאי המל"ל, לרבות בשאלת הקשר הסיבתי. אולם פרוש הדבר איננו שכל קביעה של רופאי המל"ל מחייבת במסגרת התביעה ההסכמית. קביעה שכזו מחייבת ועדיפה על פני קביעות רפואיות אחרות, לרבות של המומחים שנתמנו בתביעת הפלת"ד, כל עוד מוכחת הזיקה בין קביעת רופאי המל"ל לבין הליך קביעת הנכות לצורך תשלום גמלאות המל"ל (וגם אז עשוי המעמד המיוחד של קביעת רופאי המל"ל להיות כפוף לתנאים נוספים, שאין זה המקום לדון בהם). במקרה שלפנינו לא הרים המל"ל את הנטל להוכחת זיקה כזו. במקרה שלפנינו שלח המל"ל למשיבות את דרישת השיפוי ביום 24.5.01. באותה עת, האבחון הרפואי אשר על פיו נקבעה עוד קודם לכן במל"ל נכותו היציבה של הנפגע היה מיום 29.8.99, בו קבע רופא המל"ל כי הנכות הנפשית של הנפגע נובעת מהפרעת אישיות עם קווים גבוליים. בהסתמך על קביעה זו, שלא הזכירה את תאונת הדרכים, דחו המשיבות (במכתבן מיום 20.6.01) את דרישת המל"ל. זמן לא רב לאחר מכן זומן הנפגע לבדיקה נוספת אצל רופאת המל"ל, שהתקיימה ביום 27.12.01. על יסוד הממצאים של בדיקה זו הוגשה ארבעה ימים בלבד לאחריה (ביום 31.12.01) התביעה הנוכחית. כל זאת (כאמור בהסכמה הדיונית) בלא שיש בידי המל"ל הסבר לפשר עריכת הבדיקה הנוספת. בצדק קבע בית משפט קמא כי התנהלות זו של המל"ל מעוררת תמיהות של ממש לגבי נסיבות עריכת האבחון הנוסף. תמיהות אלו העבירו, לכל הפחות, אל המל"ל את הנטל ליתן הסבר לדבר. משהוסכם כי הסבר שכזה איננו בנמצא, המסקנה היא כי לא הורם על-ידי המל"ל נטל ההוכחה בשאלת הקשר הסיבתי. נטל זה רובץ על המל"ל גם בתביעת שיבוב המיוסדת על ההסכם (ראו למשל ע"א (מחוזי י-ם) 6467/05 המוסד לביטוח לאומי נ' "מגדל" חברה לביטוח בע"מ, לא פורסם, מיום 27.12.05).

למעלה מכך: לאור הנטל הנזכר, וקיומם של אבחונים סותרים מטעם רופאי המל"ל בשאלת הקשר הסיבתי, צדק בית משפט קמא באומרו כי גם אם נתעלם מהבעייתיות הכרוכה באבחון האחרון מיום 27.12.01, הרי עצם הסתירה בין האבחונים של רופאי המל"ל לבין עצמם, אינה מאפשרת לראות את המל"ל כמי שהרים את נטל ההוכחה. דברים אלה יפים גם לגבי האבחון של רופא המל"ל מיום 6.8.98, על פיו שולמה לנפגע קצבת נכות זמנית למשך שלוש שנים, אף שבאותו אבחון נקשרה נכות זמנית זו לתאונת הדרכים. לא זו בלבד שהאבחון מיום 29.8.99 סותר את האבחון מיום 6.8.98, אלא שבאבחון מיום 6.8.98 נכתב: "יש לציין שאין בתיק שום חומר לגבי התאונה", וכי למרות שהנפגע נמצא לדבריו מאז התאונה בטיפול שוטף בתחנה לבריאות הנפש בנתניה, הוא לא הציג חומר מאותה תחנה. לפיכך הונחה הנפגע בסוף האבחון מיום 6.8.98: "לוועדה הבאה יש צורך להמציא חומר עדכני מבריאות הנפש". הוועדה הרפואית הבאה, שנתנה את האבחון ביום 29.8.99, אכן שללה את הקשר בין הנכות הנפשית של הנפגע לבין תאונת הדרכים, ובמקום זאת תלתה את הנכות בהפרעת אישיות גבולית ממנה סובל הנפגע. קביעה זו, שיצאה אף היא מוועדה רפואית של המל"ל, מונעת מהמל"ל את הרמת נטל ההוכחה באמצעות קביעת הוועדה הרפואית מיום 6.8.98, כשם שהיא מונעת את הרמת הנטל באמצעות קביעת הוועדה הרפואית מיום 27.12.01.   

אשר לטענת ההשתק, סבורים אנו כי יש לדחותה ולו מן הטעם שהמשיבות לא הפיקו תועלת במסגרת תביעת הפלת"ד מהעלאת הטענה בדבר ניכוי גמלאות המל"ל. בתחשיבי הנזק שהמשיבות הגישו לבית משפט השלום בהרצליה באותה תביעה, השורה התחתונה הייתה שתביעתו של הנפגע נגדן "נבלעת" כולה בגמלאות המל"ל, ועוד נותר עודף של הגמלאות על פני נזקו של הנפגע בסך של 593,534 ש"ח. לעומת זאת, בהסדר הפשרה בין הנפגע לבין המשיבות התהפכה הקערה, והמשיבות הסכימו לשלם לנפגע פיצוי בסך של 141,088 ש"ח. במצב דברים זה אין כל הוכחה לכך שטענת המשיבות בדבר ניכוי גמלאות המל"ל נתקבלה על-ידי בית המשפט והסבה להן תועלת. אין גם הוכחה לטענת המל"ל (שהועלתה לראשונה במסגרת הערעור ולא נזכרה בסיכומיו בבית משפט קמא) לפיה הסכום ששולם לנפגע בהסדר הפשרה מבטא את אותם 25% שאינם ניתנים לניכוי לפי סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995. ממילא לא מתקיים השתק שיפוטי (ע"א 513/89 Interlego A/S   נ' Exin Lines Bros S. A, פ"ד מח(4) 133, 194). במסקנה זו תומך גם פסק הדין שניתן לאחרונה בבית משפט זה בע"א (מחוזי י-ם) 11122/07 המוסד לביטוח לאומי נ' אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ (לא פורסם, מיום 11.11.07),  ושעליו ביקשה ב"כ המל"ל להסתמך בטעון לפנינו.  כפי שנאמר שם (בפסקה  10), "הדעה הרווחת היא שתנאי לתחולתו של ההשתק השיפוטי הוא שטענת בעל הדין בהליך הקודם (שלה הוא מתכחש בהליך הנוכחי) התקבלה". מסקנה זו עולה בקנה אחד גם עם מגמתו של ההסכם להפריד בין מערכת היחסים החוזית של המל"ל מול חברת הביטוח לבין מערכת היחסים הסטטוטורית של הנפגע מול המזיק וחברת הביטוח. עמד על כך בית המשפט העליון בדנ"א 10114/03 המוסד לביטוח לאומי נ' "אררט" חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, מיום 5.1.06, פסקה 13 לפסק הדין של השופט ריבלין):

"עובדת היותו של ההסדר החוזי הסדר כולל וקבוע מראש, העומד על רגליו שלו ואיננו תלוי בצלע האחרת במשולש - זו הנמתחת בין הניזוק למזיק - היא העומדת בבסיס יעילותו והיא המגשימה את תכליתו".

ניתן לדחות את טענת ההשתק השיפוטי גם מטעם דיוני: ההסכמה הדיונית בין הצדדים בבית משפט קמא הייתה שהכרעתו בשאלת הקשר הסיבתי תינתן על יסוד הנתונים שפורטו בהודעה המוסכמת של הצדדים מיום 4.1.07, כלומר: הפרוטוקולים של קביעות המל"ל; חוות הדעת הרפואיות שהוגשו בתביעת הפלת"ד; והודעת המל"ל שאין בידו מסמך המסביר את זימון הנפגע לוועדה הרפואית הנוספת ביום 27.12.01. הסכמה זו קיבלה תוקף של החלטה. בהתאם לה, לא היה המל"ל רשאי להעלות בסיכומיו טענה המבוססת על תחשיבי הנזק או על הסדר הפשרה בתיק הפלת"ד, שאינם חלק מהמסמכים שהוגשו על פי ההסכמה הדיונית.  

כאמור, המל"ל טוען לחלופין, כי אפילו יוחלט שאין להסתמך על האבחונים הרפואיים של רופאיו, הרי יש מקום להכיר בקשר סיבתי לתאונה בהתאם לשיעור שקבעו המומחים מטעם בית המשפט בתביעת הפלת"ד. יש לדחות טענה זו, ולו בשל היותה טענה חדשה שלא הועלתה בפני בית משפט קמא. המל"ל לא כלל בתביעתו ובסיכומיו בבית משפט קמא דרישה לסעד חלופי של שיפוי בשיעור מופחת בהתאם לקביעת המומחים בתביעת הפלת"ד. טענתו היחידה של המל"ל שם הייתה ש"הוא זכאי במקרה זה לשיבוב בגין מלוא הגמלאות" (סעיף 3 לסיכומים; ראו גם סעיפים 50-52). חוות הדעת של המומחים בתביעת הפלת"ד הוזכרו על ידי המל"ל בבית משפט קמא אך ורק בהקשר של הוכחת עצם קיומו של הקשר הסיבתי בין הנכות לבין התאונה, אך לא בהקשר של הוכחת שיעורהנכות. לגבי שיעור הנכות דבק המל"ל לכל אורך הדרך בקביעות הרופאים מטעמו ולא הסכים, אף לא לחלופין, לקביעות המומחים בתביעת הפלת"ד (פרקים ד.2 ו-ה לסיכומי המל"ל). בנסיבות אלו אין להתיר למל"ל לטעון לראשונה בערכאת הערעור כי הערכאה המבררת שגתה משלא פסקה לו סכום המבוסס על חוות דעת המומחים בתיק הפלת"ד. המל"ל גם אינו רשאי לטעון כי המשיבות הודו בבית משפט קמא בזכותו לקבל שיפוי בשיעור מופחת כזה. אמנם בסיכומי המשיבות הועלתה טענה חלופית בדבר ניכוי חלקי של הגמלאות בהתאם לקביעת הרופא הפסיכיאטר שנתמנה בתביעת הפלת"ד (שהעריך את הנכות הנפשית הנובעת מהתאונה ב-10%). אולם המשיבות הבהירו (בסעיף 38 לסיכומים) כי אין מדובר אלא בטענה חלופית בלבד, שתהייה תקפה "רק אם לא תתקבל טענתה היסודית כי דין התביעה להדחות על הסף בשל העובדה כי התובע לא הרים את נטל הראיה לעניין הוכחת הקשר הסיבתי שבין הנכות הנפשית ובין התאונה נשוא התביעה". במצב דברים זה לא נפל משגה בסירובו של בית משפט קמא לראות את המל"ל כמי שהרים את הנטל, לנוכח קביעתה הנחרצת של הוועדה הרפואית מטעמו מיום 29.8.99, לפיה נכותו הנפשית של הנפגע נובעת מהפרעת אישיות ולא מהתאונה. בהעדר קשר סיבתי, הגיע מסע בירור התביעה אל קיצו; וכפי שעולה (בצדק) מהסיכומים של שני הצדדים בבית משפט קמא - במצב כזה לא נודעת משמעות לאחוזי הנכות שקבעו המומחים בתיק הפלת"ד.

על יסוד כל האמור, החלטנו לדחות את הערעור.

המערער ישלם למשיבות שכר טרחת עו"ד בסך כולל של 15,000 ש"ח ומע"מ.

ניתן היום כ"ה בטבת תשס"ח (3 בינואר 2008) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

מותר לפרסום מיום  3.1.08.