השופט בנימין ארבל:
א. רקע
1. המערער הינו חבר קיבוץ שער העמקים (להלן: "הקיבוץ"), המשמש כיום, כמו גם בעת הרלוונטית לעניין שבפני, כמרכז ענף המדגה בקיבוץ.
2. על-פי טענת המערער, ביום 21.11.97, עסק הלה לבדו בהאכלת דגים, באחת מבריכות המדגה שבקיבוץ. עבודה זו כרוכה היתה בפריקת שקי תערובת במשקל 50 ק"ג האחד ופיזורם בבריכות הדייג.
3. במהלך פריקת השקים, חש המערער בכאב חד בגבו (להלן: "התאונה"). בעקבות תאונה זו, הוא רותק למיטתו למשך שבועיים ימים, וקיבל טיפול רפואי.
4. בבדיקת C.T.אובחן הלה כסובל מפריצת דיסק בחוליות הגב התחתונות, ונכותו הרפואית נקבעה בשיעור של 10%, על-ידי מומחי שני הצדדים.
5. בפני בית המשפט דלמטה טען המערער, כי מאז התאונה וכתוצאה ממנה, הוא סובל מכאבי גב ותנועתו מוגבלת. לטענתו, מצבו מחמיר והולך, והוא מתקשה לבצע פעולות יומיומיות ולתפקד כראוי בעבודה.
המערער טען, כי נגרמו לו נזקי עבר, בגין הפסדי שכר והוצאות, לרבות בגין טיפולים פיזיוטרפיים, וכי הוא נזקק לעזרת הזולת. כמו כן, נכותו ומגבלותיו גורמים, וצפויים להמשיך ולגרום לו, להפסדי השתכרות והוצאות נוספות בעתיד.
6. כאמור, גם כיום ממשיך המערער ומשמש כמרכז ענף המדגה בקיבוץ, עבודה פיזית במהותה.
7. טענותיו של המערער בפני בית המשפט קמא היו, בתמצית, כי הקיבוץ, מעבידו, הוא האשם הבלעדי בקרות התאונה. לגרסתו, שיטת העבודה שהנהיג הקיבוץ היתה פסולה, הקיבוץ לא סיפק די כוח אדם ותקציבים לייעול שיטת העבודה, כאשר היה באלה כדי למנוע את התאונה.
8. המשיבה 2, חברת ביטוח המבטחת את הקיבוץ, הכחישה את התרחשות התאונה.
9. לחילופין, טענה, כי לא הוכחה התרשלות כלשהי מצד הקיבוץ. לטענתה, בהיותו מרכז ענף המדגה, רובצת האחריות לפתחו של המערער דווקא. שכן, בתוקף תפקידו, הוא בעל הסמכות לקבוע את נהלי ושיטות העבודה בענף. משכך, על-פי הטענה, היה המערער האשם הבלעדי בקרות התאונה, ואשמו זה, ניתק כל קשר סיבתי בין התנהלות הקיבוץ ובין הנזק שאירע, לכאורה.
10. הקיבוץ והמשיבה 2 מכחישים אף את היקף הנזק לו טען המערער. לגרסתם, על-פי עדותו שלו, חזר המערער לעבודה סדירה במדגה שבועיים לאחר התאונה, והוא ממשיך ועובד באותו התפקיד גם היום.
ב. פסק דינו של בית משפט השלום
11. לאחר ניתוח מקיף ויסודי של ראיות הצדדים, דחה בית המשפט קמא את התביעה, לאחר שהגיע לכלל מסקנה, כי לא עלה בידי המערער להוכיח, במידת ההוכחה הנדרשת, את קרות התאונה.
בית המשפט קבע, כי אף שעדותו של המערער היתה ראויה, הרי שהיתה זו עדות יחידה, כאשר לטעמו, לא היה בעדותה התומכת והמסייעת של אישתו, על רקע יתר נסיבות העניין (כפי שאלה יפורטו בהמשך), כדי להסתפק בעדות יחידה זו, לפי סעיף 54
לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971 (להלן: "פקודת הראיות").
12. למעלה מן הצורך, הוסיף כב' השופט צרפתי, כי אף לו היה המערער עומד בנטל הוכחת קרות התאונה עצמה, הרי שבכל מקרה, לא היה בנסיבותיה, כפי שתוארו על-ידו, כדי לבסס את אחריותם הנזיקית של הקיבוץ או המשיבה 2, ודינה של התביעה היה, גם כאן, להידחות.
13. על קביעות אלה מבקש המערער לחלוק בפנינו.
ג. דיון
14. בערעור זה, למעשה, מבקש אותנו המערער להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא, ובהתאם, כי נסיק מסקנות משפטיות אחרות מאלה שאליהן הגיע כב' השופט צרפתי, התואמות את הקביעות החדשות.
15. כבר עתה אומר, כי אני מקבל את פסק דינו של בית משפט השלום, על קביעותיו העובדתיות וכן על נימוקיו המשפטיים, ואיני רואה כל סיבה להתערב בו או לשנותו.