פסק-דין בתיק עא 1094/04

על פי פסק דינו של בית משפט קמא נתקבלה תביעתה של המשיבה והמערער חוייב לשלם לה חוב כספי בגין מים שסופקו לו על ידה. מנגד נדחתה התביעה שכנגד של המערער שבגדרה הוא קבל על המשיבה על אשר ניתקה את אספקת המים לנחלתו החקלאית ובתוכה למטע השסק שלו, ותבע ממנה פיצוי  באשר לטענתו היא גרמה בכך להשחתה טוטאלית של המטע.

בערעורו הנוכחי משלים המערער עם חיובו בתשלום החוב הכספי אך תוקף את דחיית תביעתו הנגדית.

בחנו  את נימוקיו של בית משפט קמא ואת הטיעונים שהעלו בפנינו ב"כ בעלי הדין, האחד בזכות קבלת הערעור והאחר בזכות השארתו על כנו של פסק הדין, ומסקנתנו הינה כי אין להתערב בפסק הדין.

למעשה יכולנו לסיים פסק דין זה על ידי הקביעות כי אין לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק דינו של בית משפט קמא, כי הממצאים שנקבעו בו תומכים במסקנה המשפטית וכי אין גם לגלות בפסק הדין  טעות שבחוק, וכך וללא ההנמקה לדחות את הערעור בגדרה של תקנה 460 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984.

יחד עם זאת ואולי למעלה מן הצורך,  נוסיף ונציין את ההערות הבאות אשר יש בהן כדי לתמוך בפסק דינו של בית משפט קמא.

עיקר טרונייתו של המערער כלפי המשיבה ואבן הפינה עליה מבסס הוא את תביעתו, נעוצים בטענה כי המשיבה לא שיגרה לו התראה לפני ניתוק המים כפי שהיתה חייבת לעשות על פי דין, טענה שלא היה בידי המשיבה לסתור בהעדר אישור מסירה, אם כי לשיטתה היא שיגרה גם שיגרה התראה כזו.

על פי טענתו הבסיסית של המערער מעשה הניתוק נעשה ביום 11.12.98 ובהעדר קבלת הודעה אודותיו, לא נודע לו דבר הניתוק אלא בפברואר 1999 שאז לשיטתו המטע כבר היה "שרוף", כטענת בא כוחו. (לא נוכל שלא להעיר כי השימוש בשורש "שרף", בואריציות שונות, בו משתמש תדיר בא כוח המערער בטיעוניו, לוקה בדרמטיזציה מופרזת ושלא לצורך).

ברי שעוסקים אנו כאן בתביעתו של המערער שעילתה מעשה עוולה בנזיקין שבוצע כנגדו והסב לו נזק שאז עליו להוכיח את כל יסודות העוולה לרבות בעניין הקשר הסיבתי בין המעשים לנזק הנטען וכן לשכנע כי עמד בנטל שהוטל עליו להקטין את נזקו. אין בכך די כי יוכיח את עצם ניתוק המים ללא מתן התראה מוקדמת. (שונה היה המצב אילו היה בפנינו הליך שעניינו חיובה של המשיבה לחדש את אספקת המים בסמוך לניתוק, שאז היה המצב המשפטי אחר).

מקביעותיו של בית משפט קמא עולה כי המערער זנח למעשה את עיבוד המטע, מטעמיו הוא. בית משפט קמא קבע עוד כי המערער לא עשה דבר מצידו לחדש את אספקת המים למטע שאילו היה עושה כן, בין על ידי תשלום החוב ובין על ידי ניסיון לגבש הסדר תשלומים עם המשיבה, כפי שעשה בשנים קודמות, יכול היה למנוע כליל את הנזק, אם וככל שנגרם.

בניסיונו להתגבר על מכשלה זו מציג בא כוח המערער בפנינו את שילוב העובדות הבא: הניתוק בוצע ביום 11.12.98 ואילו הוא הבחין לראשונה בעובדת הניתוק רק בפברואר 1999 שאז המטע כבר היה "שרוף" כך שביצוע התשלום וחידוש אספקת המים לא היה עוד בכוחם להושיע את המטע. (ראה סעיף 14 לכתב סיכומיו). לביסוס מסקנתו זו מסתמך בא כוח המערער על כמויות המים שמרשו צרך בתקופה המקבילה בשנים הקודמות כאשר בין החודשים דצמבר עד פברואר באותן שנים הוא צרך כמויות של 15 ק"מ ו- 11 ק"מ. (ראה על כך סעיף 4 לסיכומי התשובה). הטוען מסתמך כאן על חשבונות המים שהוצגו לבקשתו במהלך שמיעת הראיות  והכלולים בתיק המוצגים, מוצג נ/2. [ברי שהמידה הרלבנטית צריכה להיות מ"ק (מטרים מעוקבים) ולא ק"מ].

בא כוח המערער מבקש אם כן להדגיש בטיעוניו כי המטע נזקק להשקיה מרובה בין דצמבר 1998 (חודש הניתוק) לבין פברואר 1999 (המועד בו נתגלה למערער, לדבריו, דבר הניתוק) וכי כתוצאה מהניתוק ובהעדר מידע על כך חרב המטע ולא ניתן עוד היה להצילו משנתגלה הניתוק לראשונה בחודש פברואר 1999.

טענות אלה מבוססות על כרעי תרנגולת ונסתרות מיניה וביה וגם על ידי המערער עצמו וטיעוניו. מן הסתם נעלמו מעיני בא כוח המערער דבריו של מרשו ולפיהם חודש ינואר "הוא אחד מחודשי החורף, והחורף בינואר הוא בעיצומו ואז לא היה צורך באספקת מים חיצונית", כפי שאמר המערער בסעיף 6 לתצהיר עדותו הראשית. קשה להניח, גם מבלי להיות מצויד בידע חקלאי נרחב, כי משזכה המטע לגשמי ברכה בחודש ינואר, הוא חרב, משלא זכה להשקיה בחודש פברואר שאחריו, אשר  גם אם לא היה גשום ודאי שלא היה שרבי ולא יכול היה לגרום להתייבשות המטע.

כפי שצוין לעיל בא כוח המערער מצביע בסיכומי התשובה שלו על כמויות המים שצרך המערער בתקופה שבין החודשים דצמבר עד פברואר בשנים הקודמות (15 מ"ק ו- 11 מ"ק) כאשר לשיטתו אלה מצביעות על צריכה מרובה של מים לצורכי חקלאות, אלא שעיון בתיק המוצגים ובאותם חשבונות מגלה כי זו הכמות הממוצעת ואף פחות מכך של צריכה ביתית של מי שתייה של משפחת העורר באותם חודשים בעוד שבחודשי השנה האחרים, שבהם הוא חויב בגין צריכה לצורכי חקלאות הגיעו כמויות המים שהוא צרך למאות רבות של מטרים מעוקבים.

משמע, הנתון שעליו מבקש להסתמך בא כוח המערער מוציא את העוקץ מטענתו ומלמד על כך כי בחודשי החורף, דצמבר עד פברואר, לא נזקק כלל מטע השסק להשקייה כפי שלא נזקק לכך בשנים קודמות, והניתוק שנעשה כאן לא גרם ולא יכול היה לגרום לו נזק.

מעבר לדרוש נוסיף בהקשר זה את הדברים הנוספים הבאים. אילו היה ממש בדבריו של המערער כי הוא טיפל במטע וטיפח אותו כדרוש ואם היה נזקק להשקיה אינטנסיבית גם בחודשי החורף, הכיצד הוא לא הבחין לפני חודש פברואר כי אספקת המים למטע נותקה כליל ולא ברור כיצד נעלמה מעיניו עובדה זו. תמיהה זו מתגברת לנוכח הטענה כי המטע היה אמור להניב הכנסה שנתית מכובדת, לאחר ניכוי הוצאות, בסך של 126,000 ש"ח.   במאמר מוסגר נוסיף עוד כי לא יתכן שלא לתמוה על כך כי המערער נמנע מלהביא נתונים ראויים באשר להכנסות המטע בשנים קודמות ותחת זאת הסתפק בהצגת חוות דעת שאינה אלא בגדר חיזוי תאורטי. עוד נציין כי המומחה מטעם המערער, האגרונום עבדא מנשה, מבסס את חוות דעתו מיום 12.2.02 על ההנחה, שמן הסתם נמסרה לו על ידי המערער, כי אספקת המים למטע נותקה בראשית אפריל 1999, בעיצומה של עונת ההבשלה של השסק המבכיר. ברי שאין ממש בנתונים אלה וניסיונו של המערער, בפני האגרונום, "לדחות" את מועד הניתוק מפברואר לאפריל לא נבע אלא מכך שאי אספקת מים עד פברואר לא היה בה כדי לפגוע במטע, עובדה שהן המערער והן האגרונום ידעו אותה מן הסתם.

אם לא די בכל אלה הרי ניתן עוד להפנות לעדותו של המערער עצמו במהלך חקירתו הנגדית בבית המשפט, (בעמ' 15 לפרוט'), שם הוא טוען ומסביר כי אם אין מספקים מים למטע השסק מחודש ינואר עד אפריל, אזי נפגמת איכותו של הפרי באשר הוא הופך להיות תפל בהגיעו לבשלות בחודש אפריל, הוויה שאינה מתיישבת כלל ועיקר עם טענת בא כוחו כי המטע "נשרף" כליל בחודש פברואר בשל אי אספקת המים.

המסקנה העולה מכל האמור לעיל, וכפי שקבע בית משפט קמא הינה כי המערער זנח המטע מטעמיו הוא וללא קשר לניתוק אספקת המים וזו הסיבה שבעטיה מצא אותו המומחה מטעמו בעת ביקורו במקום בפברואר 2002 כשהוא נטוש ויבש. לא מן הנמנע כי יש ממש בדבריו של גיל קורתי, אגרונום במקצועו ומנהלה של המשיבה, כי בעמק בית שאן אין מגדלים מטעי שסק בהיקף מסחרי כיון שהאזור אינו מתאים כלל לגידול שסק - ראה דבריו בסעיף 10 לתצהיר עדותו הראשית.

מנימוקיו של בית משפט קמא בצרוף אלה שהעלינו כאן, אנו מורים איפוא על דחיית הערעור.

אנו מחייבים את המערער לשלם למשיבה שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ש"ח בצרוף מע"מ כחוק.