פסק-דין בתיק הפ 122/05

1.       על פי חוזה (מוצג נ/2), שנכרת בתאריך 30.1.92 בין המבקש והמשיבים 2 ו- 3 (להלן - " המוכרים"), רכש המבקש מאת המוכרים זכות חכירה לדורות בדירת מגורים, המצויה בצור שלום, ברח' חיים 11/95 (להלן - " הדירה").

          הדירה מורכבת משתי יחידות דיור שחוברו, ויחידות אלה רשומות בספריה של חברת "עמיגור" כיחידות 11/95 ו- 6/95 במקרקעין הידועים כחלקה 54 בגוש 10446. המוכרים רכשו זכויותיהם בדירה מאת המשיבים 4 ו-5, אך הזכויות טרם נרשמו על שם המוכרים, והן עדיין רשומות על שם המשיבים 4 ו-5.

2.       המוכרים עלו ארצה מברית המועצות לשעבר בשנת 1990, ולצורך רכישת זכויותיהם קיבלו הלוואה מאת המשיב מס' 1 (להלן - " הבנק"). לצורך קבלת ההלוואה, התחייבו המוכרים למשכן את זכויותיהם לטובת הבנק.

          ההלוואה שקיבלו המוכרים הייתה הלוואה בתנאים מועדפים, מקרנות של המדינה, וסכום הקרן כלל לא נשא ריבית. נראה, כי במשך תקופה ארוכה תשלומי ההלוואה שולמו כסדרם, אף לאחר שהמוכרים כבר עזבו את ישראל, ובשנת 2002 (וזאת לפי השנה בה נפתח תיק הוצאה לפועל נגד המוכרים בלשכת ההוצאה לפועל בהרצליה) החלה ההלוואה לצבור פיגורים, בעטיים הגיש הבנק בקשה למימוש המשכון על הדירה.

3.       בתאריך 25.1.05, ובמסגרת ההליכים בתיק ההוצאה לפועל שנפתח כאמור נגד המוכרים (תיק מס' 2-02-05391-26), מונה ב"כ הבנק ככונס נכסים, על מנת שיפעל למימוש המשכון על הדירה (וראה נספח ז' לתצהיר התגובה שהוגש מטעם הבנק).

4.       בתאריך 12.4.05, ובעקבות ההליכים בהם נוקט הבנק למימוש המשכון, הגיש המבקש את התובענה שלפני, בה הוא עותר לקבלת הסעדים הבאים:

(א)     סעד הצהרתי לפיו יוצהר, כי המבקש זכאי להירשם כבעלים בדירה.

(ב)      סעד הצהרתי לפיו יוצהר, כי המשכון שנרשם לזכות הבנק על יחידת הדיור שמספרה 11/95 בטל, ולחילופין, כי אינו תקף כנגד המבקש.

5.       הן בתובענה שהגיש המבקש והן בטענות בא כוחו, טוען המבקש כי לפני שכרת את חוזה נ/2 עם המוכרים, בדק את מצב הדירה הן במשרדי חברת "עמיגור" והן במשרדי רשם המשכונות, ולא נודע לו כלל כי קיים משכון על הדירה. לדברי המבקש, רק בתאריך 31.3.92 נודע לו כי קיים שיעבוד, שמקורו בהלוואה שקיבלו המוכרים מהבנק עוד בתאריך 12.4.90. המבקש מוסיף וטוען, כי הבנק לא טרח לרשום את המשכון סמוך לאחר שנתן למוכרים את ההלוואה, ורק בתאריך 8.4.92 נזכר לרשום את המשכון בלשכת רשם המשכונות, וזאת לאחר שנודע לו שהמוכרים מכרו את זכויותיהם למבקש.

          על כן, לטענת המבקש, למשכון אין כל נפקות לגביו, ודין הוא שיינתן סעד הצהרתי בדבר בטלותו.

6.       לעומת טענות המבקש, טוען הבנק, כי המבקש ידע גם ידע על המשכון, ולמעשה הוא היה זה שהתחייב לסלק את ההלוואה שקיבלו המוכרים. על כן, לגרסת הבנק, יש לדחות את התובענה.

7.       כעולה מהחוזה נ/2, שכאמור נכרת בתאריך 30.1.92, המבקש התחייב לשלם למוכרים עבור הדירה סכום כולל השווה ל- 58,400 דולר, ובסעיף 6(ב) לחוזה נ/2, נקבע "אופן התשלום" כדלקמן:

"1.     עם חתימת הסכם זה ישלמו הקונים [הוא המבקש - י"כ] סכום השווה ל-53,710 $ (חמישים ושלוש אלף ושבע מאות ועשר דולר ארה"ב) בשקלים חדשים לפי השער היציג ביום התשלום, וחתימת המוכרים מהווה אישור וקבלה על הסך הנ"ל (.)

         בסכום זה הקונים יסלקו את כל החובות הרובצים על הדירה הנ"ל כולל תשלום משכנתא.

2.       היתרה לתשלום היינו סך של 4,690 $ (ארבעת אלפים שש מאות ותשעים דולר של ארה"ב) בשקלים חדשים לפי השער היציג ביום התשלום.

         תשלום לא יאוחר מיום 6.2.92."

          כבר מקריאה ראשונה של סעיף זה עולה לכאורה, שהמבקש אינו יכול לטעון כי לא ידע על קיום המשכון, בעת כריתת החוזה, שהרי הצדדים הזכירו במפורש בחוזה כי קיימת "משכנתא".

8.       את החוזה נ/2 ערך עו"ד אחמד מועטי, אשר שימש לצורך זה כבא כוחם של שני הצדדים כאחד. עו"ד מועטי העיד לפני, ובעדותו הסכים כי ניסוח סעיף 6(ב)(1) רחוק מלהיות מושלם. עם זאת, לדברי עו"ד מועטי, כוונת הדברים הייתה, שהמבקש ישלם לבנק את הסכום של 53,710 דולר באופן ישיר, וזאת כדי לסלק את ההלוואה שקיבלו בשעתו המוכרים, ורק את היתרה ישלם המבקש למוכרים עצמם. בעדותו סיפר עו"ד מועטי, כי המשיבים היו עולים חדשים, שעלו ארצה בתחילת שנות ה - 90 עם גלי העליה הגדולים מברית המועצות לשעבר, ועל כן, כאשר רכשו את הדירה קיבלו הלוואה לmurl מימון הרכישה. לדברי עו"ד מועטי, בשלב מסוים החליטו המוכרים להגר מישראל ועל כן ביקשו למכור את דירתם. ואולם, לדברי עו"ד מועטי, המוכרים היו אנשים ישרים, ולא רצו להותיר אחריהם חובות עם עזיבתם את הארץ, ולכן, כאשר התבקש עו"ד מועטי לערוך את החוזה, ביקשו אותו המוכרים לרשום בחוזה, שמהתמורה שעל הקונה לשלם להם, ישלם הקונה את הסכום הדרוש לסילוק ההלוואה לבנק.

          אוסיף, כי המוכרים אכן עזבו ככל הנראה את הארץ ואינם מתגוררים עוד בישראל, והדיון התקיים בהעדרם.