פסק-דין בתיק ה.פ. 590/04

              ההליך

1.    א.    זוהי בקשה לביטול פסק-משקמת, שניתן ביום 18.2.04 על ידי עו"ד ליאורה סבירסקי-דרורי (להלן: " המשקמת"), בו נדחתה בקשת מבקש 2 (להלן: " המבקש") לבטל משכון שנרשם לטובת המשיב על זכויותיו במקרקעין (להלן: " המשכון").

       ב.    עילת הביטול הנטענת הנה, קיומה של טעות גלויה על פני פסק-המשקמת, על-פי סעיף 28 לחוק הסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, תשנ"ב-1992 (להלן: " חוק ההסדרים").

       ג.     הדיון בתיק זה החל בפני כב' השופטת אליעז וביום 28.12.05 הועבר בפני.

              תמצית העובדות שאינן שנויות במחלוקת

2.    א.    המבקש הנו בעל זכויות חכירה במקרקעין וניהל את פעילותו העסקית באמצעות מבקשת 1 (להלן: " החברה"). בעלי המניות בחברה הם המבקש ורעייתו. המבקש ביקש לממן את הפעילות העסקית של החברה באמצעות קבלת הלוואה מהמשיב, כאשר המבקש ערב, בערבות בלתי מוגבלת בסכום, להתחייבויות החברה בגין ההלוואה. ביום 19.11.80 נחתם בין המבקש לבין המשיב הסכם, לפיו משכן המבקש זכויותיו במקרקעין למשיב (נספח ב' לתצהיר המבקש התומך בבקשה (להלן: " תצהיר המבקש")). ביום 21.12.80 נחתם בין החברה לבין המשיב הסכם הלוואה (נספח ג' לתצהיר המבקש) ובעקבותיו נחתמו תשעה הסכמי הלוואה נוספים.

       ב.    כתוצאה מן המשבר החקלאי בשנות ה-80, נקלעה החברה למצוקה כספית ומונה לה כונס נכסים מטעם המשיב. בשנת 1984 הגיש המשיב תביעה כנגד המבקש ורעייתו, בגין ערבותם לחובות החברה, וניתן נגדם פסק-דין בהעדר הגנה (ת"א 477/84 בבית משפט זה).

       ג.     המבקש ורעייתו הגישו למנהלה להסדרים במגזר החקלאי בע"מ (להלן: " המנהלה") בקשה לתשלום חלף ערבות, כאמור בסעיף 16 לחוק ההסדרים, בין היתר, בגין חובות החברה למשיב.

       ד.    ביום 17.2.97 ניתן פסק-המשקמת, בו נקבע, כי המבקש ורעיתו ישלמו למשיב סך של 7,000 ש"ח (נכון לשנת 1990) חלף ערבות. בעקבות זאת, שילם המבקש למשיב, ביום 26.2.97, סך של 16,866 ש"ח.

       ה.    ביום 13.4.00 הגיש המבקש למנהלה בקשה להורות על בטלות המשכון, עקב תשלום חלף הערבות.

       ו.     ביום 13.12.00 ניתן פסק-משקמת בו נקבע, כי לא ניתן באותו שלב להגיע למסקנה חד-משמעית לגבי השאלה האם מדובר בחוב אישי של המבקש, או בחובה של החברה, ושאלה זו הושארה על ידה בצריך עיון (סעיף 4 להחלטה). עוד קבעה המשקמת בפסקה, כי היה ויוברר, לאחר שמיעת ראיות, שמדובר בחוב אישי של המבקש, לא ניתן יהיה לבטל את המשכון כל עוד לא נפרע החוב. עם זאת, לפי השקפתה, גם אם מדובר בחוב של החברה, אין מקום לפקיעת המשכון, שכן, הגם שהמבקש שילם חלף ערבות, אין בכך כדי לפטרו מערבותו האישית לחובות החברה התלויים ועומדים ואין בכך להביא למסקנה שהמשכון פקע (סעיפים 9-15 להחלטה).

       ז.     בעקבות פסק-המשקמת, אשר דחה את בקשתו לביטול המשכון, הגיש המבקש לבית משפט זה בקשה לביטולו (ה"פ 206/01). בדיון שהתקיים ביום 7.6.01, החזיר בית-המשפט (כב' השופטת אליעז) למשקמת את ההכרעה בשאלה העובדתית, לחובו של מי ערב המבקש באמצעות הנכס הממושכן, האם לחובו הוא או לחוב החברה. השופטת אליעז הוסיפה בהחלטתה, כי "מטבע הדברים אין צורך לבטל ההחלטה הדנה בשאלה משפטית, אך ללא הכרעה בתשתית העובדתית של ענייננו".

       ח.    לאחר דיון נוסף, ניתן ביום 18.2.04 פסק-המשקמת, בו נקבע, כי החייבת על פי הסכם ההלוואה כלפי המשיב הנה החברה וכי המבקש הנו אך ערב כלפי המשיב לחובות החברה (סעיף 16 לפסק-המשקמת). עוד קבעה המשקמת, כי המשכון נועד להבטחת חיובי החברה למשיב על-פי הסכם ההלוואה ולא להבטחת ערבות המבקש. לאור קביעות אלו, דחתה המשקמת את בקשת המבקשים לביטול המשכון.

3.           האם המבקש משכן למשיב זכויותיו במקרקעין להבטחת ערבותו הוא או להבטחת פרעון חובות החברה

       א.    כאמור, הגיעה המשקמת לכלל מסקנה, כי המשכון נועד להבטחת פרעון חובות החברה ולא להבטחת ערבות המבקש בגין חובות אלו (סעיף 26 לפסק-המשקמת). החלטתה התבססה על הסתירות בלשון של הסכם המשכון, המאפשרות פרשנויות שונות. לשיטתה, חלק מהוראות הסכם המשכון תומך בגרסת המבקש וחלק אחר תומך בגרסת המשיב. המשקמת לא האמינה לעדות המבקש, לפיה המשכון ניתן להבטחת ערבותו, שכן, היא התקשתה להאמין כי דווקא את מטרת המשכון הוא זכר, בניגוד לפרטים אחרים הנוגעים לחובות החברה, אותם לא זכר. המשקמת קבעה, כי אומד דעת הצדדים בעת חתימת הסכם המשכון היה, כי המשכון ישמש להבטחת סילוק חובות החברה. ביטוי לכוונה זו ראתה המשקמת בעדות המבקש, לפיה "הקרקע מושכנה למקרה שאם יהיה פנצ'ר, החברה תיפול, ואני לא אוכל לשלם" (סעיפים 19, 23 לפסק-המשקמת). עוד קבעה המשקמת, כי נוכח מסקנתה לגבי עדות המבקש, מתייתר הצורך בזימונם של עדים או הגשת ראיות נוספות מטעם המשיב, בנושא כוונת הצדדים בעת כריתת הסכם המשכון (סעיף 25 לפסק-המשקמת).

       ב.    לטענת המבקשים, קביעת המשקמת, לפיה המשכון ניתן להבטחת פרעון חובות החברה, אינה מעוגנת בחומר הראיות שהוצג בפניה. לטעמם, אף אם סברה כי לא ניתן לתת אמון בעדות המבקש, הרי בהעדר ראיות מטעם המשיב לענין זה, היה על המשקמת, בנסיבות המקרה, לפרש את ההסכם המשכון באופן שהמשכון ניתן להבטחת ערבות המבקש לחובות החברה ולא כפי שפרשה. שכן, הסכם המשכון נערך תוך שימוש מצד המשיב בנוסח סטנדרטי, תוך התאמתו לצדדים, כאשר ההתאמות מעידות באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי המשכון ניתן להבטחת ערבות המבקש. מוסיפים המבקשים וטוענים, כי גם אם הסכם המשכון ניתן לפירושים שונים לענייננו, היה על המשקמת לפרשו לרעת מנסחו - המשיב, באופן שהיה מוביל לתוצאה לפיה המשכון ניתן להבטחת ערבות המבקש. עוד טוענים המבקשים, כי פרשנות המשקמת את תוכנו של הסכם המשכון, עומדת בסתירה לתכלית סעיף 16 לחוק ההסדרים. המשיב לעומתם, סומך ידיו על קביעות המשקמת, הן לעניין הבסיס הראייתי של פסק-המשקמת והן לעניין החלת כלל הפרשנות כנגד המנסח.

       ג.     סבורני שהדין עם המבקשים, ובנסיבות העניין היה על המשקמת להגיע לכלל מסקנה כי המשכון נעשה להבטחת ערבות המבקש. אנמק.

       ד.    לשון הסכם המשכון תומכת בגרסת המבקש, לפיה המשכון ניתן להבטחת ערבותו האישית לחובות החברה. הצדדים להסכם המשכון הם המבקש והמשיב, כאשר המבקש כונה כ"הלווה", על אף שהחברה היא שנטלה את ההלוואה מהמשיב ולא הוא באופן אישי. עיון בהסכם המשכון בנוסחו הסטנדרטי המקורי, ללא ההתאמות, מעלה, כי זה מיועד ללווה הממשכן נכס להבטחת חיובו-שלו ולא ללווה הממשכן נכס להבטחת חיובו של אחר (כאן, האחר הוא החברה). על כך מעידים נוסחי הסעיפים הבאים: "כבטחון לסילוק כל חובותיו לבנק..." (סעיף 1 להסכם המשכון); "הלווה מתחייב בזה, כל עוד לא סילק את כל חובותיו לבנק..." (סעיף 4 להסכם המשכון); "הבנק רשאי לדרוש מהלווה בטוחות נוספים על המשכנתא, כפי שימצא לנכון, כתנאי מוקדם למתן אשראי ללווה.." (סעיף 7 להסכם המשכון); "הלווה מצהיר בזה כי הבנק אינו חייב לתת לו או להוסיף לתת לו הלוואה ו/או אשראי..." (סעיף 8 להסכם המשכון) וכיוצא בזה. מכאן, שהמשיב עשה שימוש בנוסח הסכם משכון שאיננו מתאים לנסיבות שבפניו ולא טרח לתקן את ההוראות הרלוונטיות, על מנת להתאימן למקרה בו הממשכן והלווה הנם בעלי אישיות משפטית נפרדת. תוצאות רשלנות זו בניסוח הסכם המשכון, והסתירות בין הוראותיו הנובעות ממנה, מוטלת על כתפי המשיב, אשר הוא זה שניסח את הסכם המשכון בהוסיפו הוראות לנוסח סטנדרטי, מבלי להתאימן בצורה מלאה למקרה שבפניו, דבר שאף הביא לכך, שחלק ניכר מהוראות הסכם המשכון אינן ישימות לנסיבות המקרה דנן.

       ה.    אשר לתוספות להסכם המשכון, אשר הוכנסו במכונת כתיבה לתוך נוסח סטנדרטי של הסכם זה, על מנת להתאימו לנסיבות המקרה (וראה סעיף 7א' לפסק-המשקמת מיום 18.2.04). לתוספות הללו משקל פרשני רב, בבחינת כוונת הצדדים להסכם, ובפרט, נוכח העובדה שההסכם הסטנדרטי אינו הולם את כוונת הצדדים בעת כריתתו. שלושה תיקונים הכניס המשיב בנוסחו של ההסכם הסטנדרטי והם: "וכן הוא מתכוון בעתיד לקבל מן הבנק הלוואות... באמצעות החברה... אותה ייסד הלווה והוא ערב בעדה כלפי הבנק" (הואיל 1) "ובטחון, כאמור, יהיה בגין ערבותו של הלווה בעד החברה" (הואיל 2) "כבטחון לסילוק כל חובותיו לבנק, לרבות בגין ערבותו בעד החברה, לחובות קיימים" (סעיף 1 להסכם). שלושת התיקונים האמורים מצביעים על כך, כי המשכון ניתן להבטחת ערבות המבקש לחובות החברה. הספק היחידי המתעורר בהקשר זה הוא, מדוע נזקק המנסח, במסגרת תיקונו השלישי לציין, כי המשכון ניתן להבטחת סילוק כל חובות המבקש לבנק לרבות ערבותו בגין חובות החברה. לטעמי, היה על המשיב להשמיט את הרישא של המשפט, לפיה המשכון ניתן להבטחת סילוק כל חובות המבקש, שהרי למבקש אין חובות אישיים כלפי המשיב, מלבד ערבותו. אלא, שהמשיב כדרכו בניסוח הסכם המשכון, לא דאג להתאימו לנסיבות המקרה והשאיר על כנו את הנוסח הסטנדרטי.